פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות יפות (1965)
וולפגנג ארתור ריינהולד קפן (בגרמנית:Wolfgang Arthur Reinhold Koeppen, 23 ביוני1906 - 15 במרץ1996) היה סופר גרמנים, מהידועים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה
בזכות הרומנים שלו - "יונים בדשא" (1951), "החממה" (1953) ו"מוות ברומא" (1954) שמציירי תמונה של החברה הגרמית אחרי המלחמה, תוך שימוש בשיטות כמו-קולנועית, והמזכירים את כתיבתם של דוס פסוס, דבלין או פוקנר.
מאוחר יותר כתב קפן לעיתים רחוקות, בעיקר ספרי מסע.
קורות חייו
ילדות וצעירות
בית הולדתו בגריפסוואלד, בבאנהופשטראסה מס. 4, כיום "בית קפן"
קפן נולד ב-1906 בגרייפסוואלד בפומרניה לאם לא נשואה, מארי קפן (1925-1877), תופרת שעבדה לאחר מכן כלחשנית בתיאטרון של גרייפסוואלד.
אביו, ריינהולד הלבן (יליד 1877), שלא הכיר בו כבן ולא יצר איתו כל קשר, היה רופא עיניים, מרצה בקליניקה האונברסיטאית בגרייפסוואלד, מאוחר יותר רופא עיניים בברלין, ובזמן הפנוי חובב שיט על הקרח וטיס בכדורים פורחים. קפן גדל בבית סבתו אמילי בבאנהופשטראסה מס.4, ואחרי מותה ב-1908 עבר עם אמו לטורון, בפומרליה (פומרניה המזרחית (כיום בפולין), ובהמשך לאורטלסבורג, כיום העיר שצ'יטנו בפרובינציית ורמיה-מזוריה בפולין, אז בפרוסיה המזרחית, בבית אחות אמו, אולגה קפן. דודתו עבדה במשק הבית של מפקח בניין בשם תאודור וילה, בעל ספרייה גדולה בה בילה קפן באותם הימים שעות רבות בקריאה.
ב-1926 עבד כדרמטורג ועוזר במאי ושחקן בתיאטרון בוירצבורג אך לא הצליח ליישם את רעיונותיו לגבי אמנות התיאטרון המודרני.בשנה הבאה חזר לברלין והצטרף לקולקטיב התיאטרוני -Dramaturgische Kolektiv - של ארווין פיסקטור. קפן התפרנס באותם הימים מעיתונאות ועבודות מזדמנות. הוא פגש שם את השחקנית ממוצא יהודי זיביל שלוס. אהבתו הנכזבת אליה נתנה לו מאוחר יותר השראה לכתוב את הרומן הראשון שלו. בברלין התוודע קפן גם לסופרים ארנסט טולר, אגון ארווין קיש, ולטר מרינג ואחרים ולמוציא לאורברונו קסירר.
המשך חייו ופעילותו הספרותית
כמה מסיפוריו המוקדמים פרסם קפן בעיתונים וכתבי עת שמאליים כמו העיתון הקומוניסטי Die Rote Fahne. ב-1933-1931 הוא עבד כראש מדור, מבקר ספרות, תיאטרון וסרטים ועורך בעיתון הליברלי השמאלי "ברלינר ברסן-קוריר" (Berliner Börsen-Courier) וחיבר טקסטים עבור הקברט של אריקה וקלאוס מאן "Die Pfeffermühle" (טחנת הפלפל השחור). בסוף שנת 1933 התקבל כחבר ב"קאמרה הספרותית של הרייך" (Reichsschrifttumskammer) בעוד שהעיתון "ברלינר ברסן-קוריר" נסגר על ידי השלטון הנאצי.
באביב 1934 נסע קפן לאיטליה דרך ציריך.הוא ביקר בסיציליה, ונציה, ורפאלו
בנובמבר 1934 הרומן הראשון שלו Eine unglückliche Liebe (אהבה אומללה) פורסם על ידי ברונו קסירר שהעביר את פעילותו להולנד. קפן היגר להולנד יחד עם המשפחה היהודית מיכאליס והתגורר בשוונינגן פרסם בהולנד גם את ספרו הבא, Die Mauer schwankt (החומה רועדת). הוא שמר על קשר עם מהגרים גרמנים אחרים בהולנד, ביניהם קלאוס ואריקה מאן. מכיוון שההוצאה של קסירר היהודי הוחרמה על ידי הנאצים, ללא ידיעת הסופר פורסם הרומן Die Mauer schwankt מחדש ב-1935 בהוצאה לאור גרמנית תחת הכותרת Die Pflicht ("החובה"). עלילת הספר התרחשה ב-1918-1913 בימי הקיסרות הגרמנית ומלחמת העולם הראשונה ומכיוון שהתייחסה לנפילת הסדר הקיים נמצאה מתאימה לשלטונות המשטר החדש.
כפי שציין לימים המבקר דייוויד וורד, אף אחד מהרומנים של קפן באותה תקופה לא התייחס במישירין לעליית הנאצים לשלטון, אולם בלטה בהם "הרגשת הסכנה המתקרבת:חוסר איזון שביר ומעיק ולעולם לא פתור, הרומז למעמד הבלתי אפשרי של האמן בגרמניה של היטלר"
[1]. אבל אחרי שלא הצליח להתפרנס בהולנד, ב-1938 חזר הסופר לגרמניה, על אף הזהרותיהם של האחים מאן.
הוא עבד כתסריטאי באולפני הסרטים Tobis-Film בברלין, כמו כן החל מ-1943 התיישב במינכן ועבד אולפני Bavaria-Film-Kunst. שם כתב תסריטים לפי ספרים והתיידד עם איש קולנוע בשם פרדיננד מריאן. אף אחד מתסריטיו לא הגיע לידי שימוש, פרט לזה שכתב בשיתוף עם עוד שני עמיתים לפי ספרו של גוטפריד קלר "רומיאו ויוליה בכפר".
מנהל האולפנים במינכן איים עליו שימסור אותו לשלטונות על כי התחמק מגיוס לורמכט. אולם אחרי שהבית שבו התגורר במינכן נפגע בהפגזה אווירית ורוב דייריו נהרגו קפן שנמצא באותו זמן בברלין, עבר להסתתר במרתף מלון-מועדון לחובבי טניס בפלדאפינג על גדת האגם שטארנברג. המלון השתייך לגאורג זידהוף שגיסתו, מריון אולריך, (1984-1927) נערה בת שש עשרה, בת של עורך דין ממינכן, התאהבה בקפן ועזרה גם היא להסתיר אותו. היא התחתנה איתו אחרי המלחמה, ב-1946.
אחרי מלחמת העולם השנייה
בתום המלחמה התפרנס קפן ואשתו הצעירה מסחר בחפצי אמנות ועתיקות בשוק השחור.
ב-1947 נתבקש קפן לכתוב את זיכרונותיו של אספן הבוליםיאקוב ליטנר (1883 בודפשט - ניו יורק 1950) ששרד את השואה. הספר הופיע ב-1948 ללא אזכור שמו של קפן. נוצרה מחלוקת סביב השאלה עם קפן קיבל קודם כתב יד שיכוון אותו בעבודתו, והרומן לא מצא הרבה קונים. ב-1992 פורסמה מהדורה חדשה שבה קפן זכה להכרה כמחברו. כתב היד המקורי של ליטנר פורסם גם הוא באנגלית בנשת 2000 ובגרמנית ב-2002.
ב-1951 פרסם קפן את הרומן Tauben im Gras (יונים בדשא) שנבנה בעזרת שיטת זרם התודעה. המבקר מרסל רייך-רניצקי הגידר אותה כיצירה מזמעותית עבור הספרות בגרמנית.
הספר Das Treibhaus (החממה) הופיע ה 1953 וב-2001 עקב תרגומו לאנגלית נבחר בין "הספרים החשובים " ברשימת הספרים של העיתון ניו יורק טיימס והוגדר על ידי לוס אנג'לס טיימס כאחד הספרים הטובים ביותר של השנה.
הרומן הגדול האחרון של קפן Der Tod in Rom' (מוות ברומא) פורסם ב-1954.
גיבור של הרומן, גוטליב יודהיאן, גנרל אס.אס לשעבר שנידון למוות במשפטי נירנברג הצליח להימלט למדינה ערבית, שבה עזר לבניית צבאה. הוא הגיע לרומא כדי לקנות כלי נשק ולפגוש בני משפחה, לרבות אשתו אווה. אחותה של אווה נשואה לפרידריך פפאפראט, שנבחר לראש העיר שבה הגנרל כיהן כמעמד בכיר בעת המשטר הנאצי. בנו של יודהיאן, אדולף נמצא גם הוא ברומא, בה עומד להיות מוסמך ככומר. בנו של פפאפראט, זיגפריד, הוא מלחין צעיר שהגיע לרומא להאזין לביצוע בכורה של סימפוניה שכתב. המנצח קירנברג נשוי לאילזה, אישה יהודיה, שניצלה בשואה בזכות יציאתה מגרמניה בליווי בעלה הנוצרי. הרומן "מוות ברומא" חוקר נושאים שונים הקשורים לשואה, לאשמה הגרמנית, לסכסוך בין הדורות ולהשתקת העבר.
[2]
כותרת הספר מתכתבת עם "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן שהייתה כבר יצירה קלאסית בזמן כתיבת הרומן.
בזכות עמיתו הסופר אלפרד אנדרש נשלח קפן למסעות בעולם על מנת לכתוב תסכיות מסע לרדיו. הוא נסע לספרד (1955), רומא (1956), ברית המועצות, ורשה, האג ולונדון (1957) לארצות הברית (1958) ולצרפת (1959).
אשתו נפטרה ב-1984 והוא נפטר בבית אבות במינכן ב-1996 בגיל 90.
