הקרב על טבריה

מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	8 באפריל 1948 – 18 באפריל 1948 (11 ימים)
מקום	טבריה
תוצאה	ניצחון לכוחות ההגנה פינוי האוכלוסייה הערבית מטבריה
הצדדים הלוחמים מגיני טבריה, גדוד 12 גולני, גדוד הגליל פלמ"ח כוח בלתי סדיר של ערביי טבריה מפקדים יצחק ברושי (מפקד גדוד 12), זליג אופטיק (מפקד ההגנה בטבריה), משה קלמן (סגן מפקד גדוד הגליל של הפלמ"ח) סובחי שהין

הקרב על טבריה במלחמת העצמאות נערך בין 8 באפריל ל-18 באפריל 1948 בין כוחות ההגנה לכוחות ערביים מקומיים. הקרב הסתיים בניצחון ה"הגנה" ובעקבותיו פונתה כל האוכלוסייה הערבית מהעיר. טבריה הייתה העיר הראשונה במלחמת העצמאות שרבעיה הערביים נכבשו בידי היהודים.^[1]

ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית טבריה כ-11,000 נפש. מהם כ-6,300 יהודים (שמנו כ-57% מתושבי העיר) ו-4,700 ערבים - רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. במהלך תקופת המנדט הבריטי החלה יציאה מהעיר העתיקה ומרבית האוכלוסייה היהודית עברה להתגורר מחוץ לחומות. חלק גרו בשכונת אחווה ומימוניה (בימינו שכונת הרמב"ם בעיר התחתית) ובשכונת קריית שמואל על ההר. גם הערבים החלו לצאת מהעיר העתיקה והתיישבו בשכונת ג'יב אלבאן מצפון לעיר העתיקה ובשכונת ההר הערבית (בימינו שכונת קריית משה).

היחסים בין היהודים לערבים בטבריה היו טובים. בראש הערבים היו מנהיגים ממשפחת טברי שהיו ידועים במתינותם, עובדה שהותירה את טבריה מחוץ למעגל הדמים במאורעות 1921 ומאורעות 1929. במאורעות 1936 - 1939 גברה ידם של המנהיגים הקיצונים ומדי פעם התחוללו התנגשויות דמים בין שני הצדדים.

נקודת המפנה הייתה בליל ה-2 באוקטובר 1938, כאשר במבצע מתוכנן היטב הצליחה יחידה של פורעים ערבים לחדור לשכונת קריית שמואל ולבצע שם טבח בתושבים. 19 יהודים נרצחו, ביניהם 11 ילדים. לאחר זאת הגיעה לטבריה ועדת חקירה מטעם מפקדת ההגנה בראשות יוסף אבידר שמצאה כשלים קשים במפקדת ההגנה המקומית. מפקד ההגנה בטבריה הודח ונקבעה תוכנית מקיפה לביצור העיר וגיוס אנשים להגנה. הכספים הוקצו בחלקם מכופר היישוב ומגיוס מאנשי העיר.

ב-27 באוקטובר 1938 נרצח ראש העיר היהודי זאכי אלחדיף על ידי ערבי בלכתו ברחוב בטבריה. לאחר אירועים אלה דיכאו השלטונות הבריטים באמצעות פלגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט את הכנופיות הערביות ולאחר 1939 היה אזור טבריה ידוע כאחד המקומות השקטים בארץ ישראל.

בהחלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נכללו טבריה וסביבתה בתחומי המדינה היהודית. בניגוד לשאר הערים המעורבות בהן הגיבו הערבים על ההחלטה בפגיעה ביהודים לא נרשמו בטבריה אירועים חריגים. בפגישה של נציגי היישוב היהודי בטבריה עם המנהיגים הערבים של העיר ממשפחת טברי, הוסכם לקיים את השלום בעיר. הסכם שלום זה לא מנע משני הצדדים לצבור כוח ונשק. מפקדת ההגנה המקומית שבראשה עמד אליעזר דב אטינגר דאגה לאייש את עמדות בשכונות היהודיות, וגם הערבים צברו נשק רב וקבלו תגבורות של אנשי כנופיות מלוביה ואנשי צבא ומשטרה לשעבר.

מערך כוח האדם שעמד לרשות ההגנה בסוף פברואר 1948 מנה כ-400 איש רובם תושבי השכונות שהופקדו לשמור על התושבים והרכוש היהודי מתוך עמדות שכונתיות ומחלקת חי"ש של 60 לוחמים מיומנים היטב שנועדו לפעולות בעיר. עם הקמת גדוד 12 ("ברק") בחטיבת גולני השתייכה מחלקה זו ארגונית לגדוד.

מול מערך ההגנה התייצבו כ-500 ערבים אוחזי נשק, מהם אנשי כנופיות, אנשי צבא ומשטרה לשעבר וכן 30 חיילים סורים על ציודם. באזור עילבון וטורען נמצאו עוד כ-800 חיילי צבא ההצלה של קאוקג'י שהמתינו לפקודה לתקוף את טבריה. בעיירה צמח חנו חיילים מחיל הספר העבר-ירדני של הלגיון הערבי, שאיימו להתערב במערכה על טבריה. לערביי טבריה בעיר העתיקה היה ציוד לחימה שהספיק לכל 500 אוחזי הנשק, שכלל רובים רבים, מקלעים, מרגמות, אקדחים וכמות רבה של תחמושת.

כוח משמעותי נוסף היה האנגלים. בטבריה חנה גדוד צנחנים על מלוא ציודו ומפקדו, קולונל אנדרסון, נטה לא פעם לצד הערבים. המפקדה השתכנה בבניין המשטרה הגדול והחיילים היו במחנה ליד קריית שמואל והפריעו בפעולות נגד הערבים.

בתחילת פברואר 1948 החלו צליפות לסירוגין.^[2] ב-24 בפברואר 1948 הותקף אוטובוס אגד משוריין בין לוביה לקרני חיטין יחד עם טנדר נוטרים שליווה אותו, ואחד הנוטרים נהרג. יחידת חי"ש מטבריה הוחשה למקום ובקרב נהרג אחד מאנשיה. הקרב התפתח והערבים החלו להתקרב ללוחמים ולנוסעי האוטובוס על מנת לחסלם. ברגע האחרון הגיע כוח בריטי שהדף את התוקפים. מאז פסקה התנועה לטבריה בציר זה ועברה לכביש כפר תבור-פוריה (כביש 767 וכביש 768 של ימינו).

השקט בעיר נשמר יחסית עד 10 במרץ 1948. ביום זה נפוצו שמועות בין הערבים כאילו המנהיג היהודי בעיר, משה וייס (צחר), נהרג על ידי ערבים וכי היהודים עומדים להתקיף את הערבים כנקמה. הערבים פתחו ביריות ואנשי ההגנה השיבו אש. בחילופי האש שנמשכו מספר ימים נהרגו שישה עשר ערבים וארבעה יהודים. ב-13 במרץ 1948 נפגשו שוב נציגי הערבים והיהודים בתיווך הבריטים והוסכם שוב על הפסקת אש.

בעקבות המאורעות האלה החלו היהודים לנטוש את בתיהם בעיר העתיקה ולעבור לשכונות היהודיות ובאותו הזמן נטשו הערבים את השכונות המעורבות ועברו לעיר העתיקה או עזבו את העיר. בעיר העתיקה נותרו 25 לוחמי ההגנה על פי החלטת מפקד ההגנה המקומי ומפקד גדוד ברק. נטישת העיר העתיקה הקנתה לערבים ניצחון פסיכולוגי שהעלה את מורל אנשיהם.

השקט נשמר עד 5 באפריל 1948, אז פתחו הערבים באש על קונים יהודים בשוק, הרגו חמישה יהודים קשישים ושבו עשר נשים יהודיות מבוגרות. ההגנה הגיבה במהירות והניסה את הערבים מהשוק. 12 ערבים נשבו. האש התפשטה בכל העיר. בחסות הבריטים הוסכם על הפסקת אש וחילופי שבויים. הטקס נערך בתחנת אגד ברחוב הגליל ולאחריו צעדו המנהיגים משני הצדדים לאורך רחוב הגליל כדי להמחיש את רצונם בשלום.

בינתיים התערב המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ביריבות בין המנהיגים הערבים המתונים ממשפחת טברי ובין המנהיג הקיצוני סובחי שהין, ומינה את האחרון לראש המפקדה הערבית בטבריה.

הפסקת האש הייתה קצרה וב-8 באפריל 1948 פתחו שוב הערבים באש על עמדות ההגנה ועל אזרחים בשוק. הם השתלטו על מלון טיבריאס ובית החולים הסקוטי וחסמו את הדרך לגליל העליון. הבריטים הזמינו את נציגי הצדדים לדון שוב על הפסקת אש. הערבים דרשו פינוי אנשי ההגנה מהעיר העתיקה. דרישתם נדחתה. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה. ב-9 באפריל 1948 הצליח אוטובוס משוריין לפרוץ לעיר העתיקה ולהעביר מזון ותחמושת. אנשי התגבורת פינו מהרובע יהודייה זקנה שנותרה במקום. הערבים שאפשרו את כניסת הרכב המשוריין הספיקו בינתיים להטמין מוקש בדרכו. האוטובוס המשוריין עלה על המוקש והחל להתלקח. בעזרת לוחמי ההגנה בעיר הצליחו הלוחמים להימלט מהאוטובוס הבוער. הקשישה סירבה בעקשנות לעזוב את האוטובוס ונשרפה בתוכו. הערבים המשיכו באש רובים ומרגמות לעבר השכונות היהודיות וגרמו להרוגים ופצועים מהאוכלוסייה היהודית.

ב-10 באפריל 1948 הכריזו הבריטים שוב על הפסקת אש וזימנו את הנציגים. סוכם רק על החלפת שבויים.

ב-11 באפריל 1948 הגיע בשחייה לוחם ההגנה מהעיר העתיקה למלון "גלי כנרת" ודיווח על המצב הקשה של הלוחמים שם הסובלים מתשישות וחוסר בתחמושת ומזון.

כתוצאה מההתפתחויות החמורות בטבריה הוחלט במטה חטיבת גולני לתכנן ולבצע מיד את התוכנית שתביא להכרעה סופית במערכה על העיר. נקבעו ארבעה שלבים לסיום המערכה:

• השתלטות על הרכסים ממערב לטבריה כדי למנוע מערביי הסביבה לשלוח תגבורת לעיר
• החדרת תגבורת של לוחמים ונשק לעיר העתיקה דרך הכנרת
• פיצוץ בית המפקדה הערבית שהייתה בבית "סית מחפוזה" וכיבוש מלון טיבריאס
• פתיחת הדרך לגליל העליון והשתלטות על העיר העתיקה

על כוחות ההגנה בעיר הוטל לרתק באש את הערבים במשך כל הקרב.

בגלל חוסר אפשרות לגדוד ברק למלא את כל המטרות, צורפה לכוחות פלוגה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, שתפקידה היה לכבוש את מלון טיבריאס החולש על העיר העתיקה ולפתוח את הדרך לצפון.

בליל 12 באפריל 1948 כבש כוח של גדוד ברק את הכפר נאסר א-דין ואת גבעת שייח' קדומי על הרכס המערבי השולט על טבריה. בכפר נאסר א-דין הסתתרו לוחמים וצלפים ערבים בין בתי ואוהלי הכפר. בהסתערות נהרגו גם אזרחים. התושבים נסו להרים וחלק הגיע למשטרת טבריה וסיפרו על ההרג שעשו היהודים באנשי הכפר.

השמועה על הטבח בנאסר א-דין הביאה לדמורליזציה באוכלוסייה הערבית והחלה עזיבת משפחות. הערבים פנו לבריטים ודרשו להוציא את לוחמי ההגנה מהעיר העתיקה בטענה שאין שם אזרחים יהודים.

מפקד החטיבה הבריטית בצפון זימן את נציגי היהודים ונתן להם אולטימטום להוצאת אנשי ההגנה מהעיר העתיקה אחרת יפגיז הצבא את עמדות ההגנה. היהודים סירבו והעניין הגיע עד לנציב העליון אלן קנינגהם שהורה לבטל את האולטימטום ולהניח ליהודים במלחמתם על טבריה. נציג היהודים, משה צחר, אמר למושל המחוז הבריטי: "אתם חוזרים לאנגליה וכאן מתנהלת מלחמה בינינו לבין הערבים על גורל הארץ, מוטב שלא תתערבו ואנו נגמור את העניין בטבריה בשלושה ימים". לאחר שהבריטים הבטיחו לא להתערב הוחל בשלב השני של הקרב.

בליל ה-13 באפריל 1948 הונחת כוח של פלוגה מגדוד ברק עם תחמושת רבה בחוף הרובע היהודי בעיר העתיקה. ספינה גדולה יצאה מעין גב ובחוף חצר כנרת נקשרו אליה ארבע סירות ועליהם לוחמים ותחמושת. הספינה גררה את הסירות עד מול חוף הרובע היהודי אז נותקו הסירות והגיעו לחוף בחתירה. כל הזמן רותקו עמדות הערביות באש. המבצע עבר ללא נפגעים.

בלילה שבין 16 ל-17 באפריל תקף כוח מגדוד ברק את "בית מחפוזה" שממנו צלפו על השכונות היהודית ובו הייתה גם המפקדה הצבאית הערבית. מחלקה מהגדוד הצליחה להתקרב לבית. באותה שעה שהו במקום מפקדים ומנהיגים ערבים ודנו במצבם הקשה. הבית פוצץ על יושביו.

בלילה שבין 17 ל-18 באפריל השתלטה פלוגה של הגדוד השלישי של הפלמ"ח (גדוד הגליל) לאחר קרב קשה, על מלון טיבריאס. למחרת בשעות הבוקר ניסו כארבעים אנשי כנופיות מהכפרים הערבים בסביבה להתקדם דרך כביש נצרת. הם עלו על מארב ובקרב נהרגו עשרה ונלקחו בשבי ארבעה. השאר ברחו.

בבוקר 18 באפריל 1948 החלו הכוחות להתכונן לשלב הרביעי של הקרב אך הערבים הפסיקו אש.

בבוקר ה-18 באפריל 1948 הגיעו נציגי הערבים למשטרת טבריה והודיעו למפקד הבריטי כי הם מבקשים לעזוב את העיר עם נשקם.

שלוש סיבות הביאו לכניעת הערבים בטבריה:

• אכזבה מכפרי הסביבה שלא באו לעזרתם
• חוסר יכולת להעביר אספקה לאוכלוסייה הערבית בעיר העתיקה לעומת יכולת היהודים להעביר אספקה לכוחותיהם.
• פיצוץ "בית מחפוזה" על המפקדים שבתוכו וכיבוש מלון טיבריאס.

נציגי היהודים, משה צחר ויצחק תג'ר הזמנו למשטרת טבריה ושם אמר להם קולונל אנדרסון: "נוכחנו לדעת כי אתם חזקים יותר מהערבים אבל אנחנו אחראים לשלומם של תושבי העיר ולכן נוציא את כל הערבים מטבריה כדי למנוע טבח המוני. נשאר בעיר עוד עשרה ימים אך נמסור לכם את השלטון האזרחי ולא נתערב".

נציגי היהודים השיבו כי הם מקבלים את השלטון ברצון אך מבקשים שהערבים ימסרו את הנשק ומתנגדים שיעזבו את העיר.

בסיום הפגישה סוכם כי יוכרז עוצר כללי בעיר והיהודים יחויבו לא לפתוח באש בעת פינוי הערבים מהעיר.

בשעות הצהרים הגיעו מנצרת עשרות כלי רכב, אוטובוסים, משאיות ורכבים פרטיים, להסיע את ההמונים ההמומים שנצטוו על ידי מנהיגיהם לנטוש את ביתם. חלק מהשיירה עלה צפונה דרך קריית שמואל, לנצרת וחלק נסע דרומה דרך רחוב הגליל לכוון צמח.

ב-19 באפריל הוציא מפקד ההגנה בטבריה, מנשר: "אל תושבי טבריה! התושבים הערבים עזבו את העיר. טבריה כולה עברה לידינו. הנני מכריז על משטר עברי עצמאי בעיר".

טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה בארץ ישראל שהייתה תחת שלטון עברי עצמאי.

ב-28 באפריל פינו הבריטים את כוחותיהם מבניין המשטרה והסביבה.

בני מוריס מסביר את החלטת ערביי טבריה להתפנות בהשפעת פינוי הכפר אל-מנארה, מוקדם יותר, וכיבוש חירבת נאצר א-דין הסמוכה, שהביאו לניתוק ערביי טבריה מהאוכלוסייה הערבית של הסביבה מדרום וממערב; וכתגובה לסירוב הבריטים להגן עליהם למשך תקופה ארוכה והודעתם על כוונתם לפנות את העיר בעצמם. כמו כן, מנוסתם של ראשי הנכבדים הערבים של העיר כבר בתחילת הקרב, השפיעה גם היא. ובנוסף על אלה, מוריס מעריך כי התושבים היו נתונים בוודאי תחת הרושם של טבח דיר-יאסין, שנערך שבוע קודם לכן, ושל שמועות על הריגת אזרחים בחירבת נאצר א-דין.^[3] מוריס מסיק מן העדויות, כי ההחלטה על הפינוי הייתה משותפת בין המנהיגים הערבים המקומיים ובין שלטונות הצבא הבריטיים, והוא משער כי יוזמי הצעת הפינוי היו קצינים בריטים.^[3] ואף על פי כן, מספר ימים לאחר פינוי טבריה, הודיע ג'מאל אל-חוסייני לאו"ם, כי היהודים "הכריחו את התושבים הערבים לפנותה".^[4]

לכיבוש טבריה היו תוצאות חשובות:

• תקדים ראשון לכניעת עיר ערבית ובעקבותיו הושגה הכרעה גם בערים אחרות
• פתיחת הדרך לגליל העליון
• כיבוש טבריה אפשר להקצות כוחות למשימות חשובות אחרות, כגון בלימת הסורים שפלשו לעמק הירדן.

לאחר המלחמה נהרסו כל הבתים בעיר העתיקה, פרט למבני דת.

• בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950
• ספר הפלמ"ח, כרך ב'
• טבריה וסביבתה, הוצאת "אריאל", 1987
• נחום עב (עבו): המאבק על טבריה, הצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991

• סיור באתרי מלחמת העצמאות בטבריה