הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הוא זרם קולנועי אקספרסיוניסטי שנוצר בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והביא לעולם יצירות כ"הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) ו"מטרופוליס" (1926). בזרם זה יצרו במאים כפרידריך וילהלם מורנאו ופריץ לאנג.

על אף שתקופת הפריחה של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הייתה קצרה ביותר (ראשון הסרטים, "הקבינט של ד"ר קליגרי" נוצר ב-1919, ו"מטרופוליס" נוצר ב-1926 ונחשב לאחד מאחרוני הסרטים בסוגה זו), הרי שהשפעת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני על הקולנוע העולמי הייתה גדולה. הדים לקולנוע זה נמצאו בסרטי אימה הוליוודיים משנות ה-30 ואילך, ולאחר מכן בסרטים בסגנון "הסרט האפל". קולנוע זה, שנכשל במשימה לפרוץ את גבולות הקולנוע האירופי האיכותי, ולהפוך לנחלת ההמונים בעולם כולו, הטביע את חותמו על הקולנוע האמריקני המסחרי, אם בדרך של השפעה עקיפה, ואם באופן ישיר לאחר שגדולי הבמאים והשחקנים הגרמנים כפריץ לאנג וקונרד ויידט הגרו מגרמניה בעקבות עליית הנאציזם ומצאו את פרנסתם בהוליווד.

בראייה היסטורית ניתן לראות בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני הדים לתקופה רבת האירועים והסוערת בה נוצר, כמו גם לאימי התקופה העתידה לבוא.

ערך מורחב – האקספרסיוניזם הגרמני

האקספרסיוניזם הוא זרם אמנותי בציור, בשירה, בספרות ובמוזיקה שהתפתח בארצות דוברות גרמנית בעיקר, בתחילת המאה ה-20. בניגוד לאימפרסיוניזם ואולי כתגובת נגד לו, מבליט האקספרסיוניזם את המציאות הסובייקטיבית של נפש האמן, ומשליך אותה על האובייקט בו הוא עוסק, תוך שהוא נותן ביטוי לתחושות עזות, לרוב שליליות, כגון מועקה, חרדה וחששות פנימיים. המציאות המוצגת ביצירה אקספרסיוניסטית היא לרוב מעוותת, על מנת לשקף את נפשו של האמן.

האקספרסיוניזם הגרמני בציור התבטא בפעילות ציירים בקבוצות כגון קבוצת "הגשר" או "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter), אשר נוסדה במינכן בשנת 1911, ובין פעיליה ניתן למנות את וסילי קנדינסקי. מעולם לא הייתה קבוצה שקראה לעצמה "אקספרסיוניסטים", והביטוי עצמו נטבע בידי הרוואלד וולדן במגזין "הסערה" ("Der Sturm") בשנת 1911. המושג נקשר לפעילות של אנשים שונים בתחומים שונים בגרמניה ובארצות המושפעות מתרבותה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה התנועה האקספרסיוניסטית בשיאה. עם זאת, הקולנוע הגרמני היה עדיין בחיתוליו. ערב המלחמה הייתה בגרמניה תעשיית סרטים מפותחת למדי ושני אולפני סרטים גדולים פעלו ליד ברלין, אך תעשיית הסרטים הייתה חסרת דמיון ומקוריות. הסרט האופייני לתעשייה זו היה לרוב עיבוד סאטירי ליצירה ספרותית. הקולנועים הקרינו לרוב סרטים זרים. יש לזכור כי המדובר בימי הסרט האילם והשפה הקולנועית עדיין הייתה במידה רבה שפה אוניברסלית, כאשר בהוליווד נוצר עצם התחביר של השפה הקולנועית, בשיטות עריכה ובימוי חלוציות, על ידי במאים כדייוויד גריפית' ואדווין פורטר, שיטות שהקולנוע המקומי בגרמניה לא הצליח לתת להן מענה אמנותי הולם. הוליווד אף הביאה לעולם את "שיטת הכוכבים" שהביאה ליבשת את צ'ארלי צ'פלין ומרי פיקפורד. הקולנוע הגרמני, על אף שייצר כוכבים משלו כפאול וגנר והני פורטן, לא הצליח להתחרות בסרט ההוליוודי, החדשני והנוצץ. סרט יוצא דופן בתקופה זו, אשר ייתכן והראה על כיוון עתידי מעניין, היה הסרט "הסטודנט מפראג" (1913) שכלל אלמנטים של אימה מקברית. עלילת הסרט עסקה בסטודנט אשר בשל חסרון כסף מכר את השתקפותו בראי, ולאחר מכן התחרט על כך. יוצר הסרט, הדני סטלן ריי, נהרג במלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה הביאה למפנה במעמדו של הסרט הגרמני. בשל המלחמה, פסק זרם הסרטים מהוליווד, מצרפת ומאנגליה והתעשייה הגרמנית עבדה במלוא המרץ על מנת לספק את תצרוכתם של אלפיים בתי הקולנוע שקמו בגרמניה.

חברת (UFA; ראשי תיבות ל- "Universum Film AG") נוסדה ב-18 בדצמבר 1917 כשנה לפני סוף המלחמה, במאמץ מודע של הממשלה הגרמנית לשפר את תדמיתה של גרמניה באמצעות סרטי תעמולה. רוב מניות החברה היו בידי הממשלה הגרמנית. החברה איחדה רבות מחברות ההפקה העצמאיות שפעלו עד אז בגרמניה, ביניהן חברות "נורדיסק" ו-"דקלה - ביוסקופ". תבוסת גרמניה במלחמה לא הביאה לירידתה של UFA, אלא להרחבתה. מניותיה נרכשו על ידי ה"דויטשה בנק", ובמסגרתה פעל מפיק העל אריך פומר, אשר הועמד בראש החברה בשנת 1923.

מבנה ארגוני זה, אין בו כשלעצמו להסביר את פריצתו של הקולנוע האקספרסיוניסטי. UFA סיפקה לקולנוע האקספרסיוניסטי את הרקע הארגוני והכלכלי ואפשרה את פעולתו, ואריך פומר הוא שנתן לו את הכוח המניע, אך הייתה זו האווירה המיוחדת בגרמניה מיד לאחר המלחמה, אשר הולידה את הקולנוע האקספרסיוניסטי. אל תחושות המועקה, החרדה והתבוסה שהביא קיצה של מלחמת העולם, אל חוסר הביטחון האישי והכלכלי, הצטרפה רוח מהפכנית ורעננה. רפובליקת ויימאר הביאה עמה בשורה של שחרור אישי, אמנותי ופוליטי, כמו גם הבנה באשר לתפקידו של הקולנוע בהבנייה החברתית של ההמונים. היה זה השילוב של ריכוז הכוח הקולנועי בידי UFA, של אישיותו של פומר, ושל התנאים החיצוניים היוצאים מגדר הרגיל, אשר הוליד את הסרט האקספרסיוניסטי הראשון, "הקבינט של ד"ר קליגרי" בשנת 1919.

בשנת 1919 ניגש פומר למלאכת הסרטת הסרט האקספרסיוניסטי הגרמני הראשון, "הקבינט של ד"ר קליגרי". חזונו של פומר כמפיק היה של שליטה מלאה בכל גורמי ההפקה, החל מבחירת הבמאי והתסריטאי, וכלה בהחלטות אמנותיות הנוגעות לתוכן.

עוד בטרם נבחר הבמאי (פריץ לאנג יועד לביים את הסרט, אך התארכות צילומי סרטו "העכבישים" מנעה זאת) פנה פומר לשלושה ציירים אקספרסיוניסטים המזוהים עם כתב העת האקספרסיוניסטי "שטורם", והם וולטר ריימן, הרמן וורם, וולטר רוהריג, וביקש מהם ליצור את תפאורת הסרט. בשלב מאוחר יותר השתלב הבמאי, רוברט וינה. ארבעה אלו, בעידודו של פומר, יצרו עולם בלהות אקספרסיוניסטי, בעל כוח וחיות ששרדו עד ימינו.

הסרט השתמש בתפאורה שיצרו ריימן, וורם ורוהריג, שהייתה בלתי ריאליסטית בעליל, בעלת פרספקטיבה מעוותת וחסרת דיוק ארכיטקטוני. האיפור, כמו גם המשחק, היו מוגזמים בעליל. משחקי האור והצל שיקפו את האורות והצללים בנפשם של הגיבורים. השחקן קונרד ויידט שיחק באופן מוגזם, ובלתי ריאליסטי. העלילה הייתה עלילת אימים, העוסקת בחולה נפש, כאשר בסיום הסרט מסתבר כי כל הסרט היה אך הזיה שנבעה ממחלתו. נקודת המבט הסובייקטיבית של הסרט הייתה מרכיב חשוב בסיווגו כאקספרסיוניסטי.

הסרט צולם במלואו באולפן, באופן שלא היה אופייני באותה התקופה, דבר שאיפשר שליטה מלאה בכל המרכיבים הצורניים.

הסרט היה להצלחה הגדולה של הקולנוע הגרמני ולא רק בארץ מולדתו, כי אם בעולם כולו, לרבות בלונדון ובארצות הברית. ב-1921 כתב המגזין "פוטופליי" כי מאז סרטו של גריפית', "לידתה של אומה" (1915), לא היה סרט שעורר עניין כה רב וויכוח בין מחייבים ושוללים. נראה היה לפומר כי קולו הייחודי של הקולנוע הגרמני נמצא לו בסגנון האקספרסיוניסטי.

על אף התקוות הגדולות שהביאה עמה הצלחת "קליגרי", לא הצליח הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני לייצב את מעמדו כזרם מוביל בקולנוע. במשך כמה השנים הבאות ביימו במאים גרמנים מובילים סרטים אקספרסיוניסטיים, אך התנועה גוועה מעצמה בשנת 1926 לערך. נראה כי התייצבותה הכלכלית של גרמניה איפשרה ייבוא סרטים זרים רבים יותר, שהתחרו עם הסרט האקספרסיוניסטי המקומי והקטינו מאוד את כדאיות הפקתו, שהלכה ונהייתה יקרה ("מטרופוליס" צולם בעלות של 5 מיליון מארק, והיה לסרט הגרמני היקר ביותר עד אז. כגודל ההשקעה כן היה גודל הכישלון הקופתי). מצב הרוח המהפכני והקודר של ימיה הראשונים של רפובליקת ויימאר הוחלף במצב רוח מיושב יותר, ואנשים הלכו לקולנוע על מנת להתבדר וליהנות מחייהם, ולא על מנת לצפות ביצירות אמנות קודרות ומעוותות.

הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ניחן במספר מאפיינים צורניים ותוכניים:

• משחקי אור וצל המבוססים על ניגודים חדים, ומשחק בצללים. עניין הצללים בולט במיוחד בסרטו של מורנאו "נוספרטו", אך הוא נוכח מאוד ברבים מסרטי הזרם.
• תפאורה מוזרה, אקסצנטרית, המבוססת על זוויות חדות, פרספקטיבה מעוותת, רהיטים מוארכים במיוחד, היוצרים הרגשה של הזיה או חלום תעתועים. שימוש בהשתקפויות ובמראות, לעיתים מראות המשקפות מראה מעוות.
• דמויות המצויות על סף השיגעון או מעבר לו, בעלות נטייה פלילית בולטת.
• סיפור המסופר בצורה סובייקטיבית.
• נוכחות של אופל או רוע אשר בא לידי ביטוי בצורה של אישה.

בין הבמאים הגדולים שפעלו בתחום היו:

• פריץ לאנג - יוצר הסרטים "ד"ר מבוזה, המהמר" (1922), סרטי הניבלונגים (שני חלקים "מותו של זיגפריד" ו"נקמתה של קרימהילדה" (1924)) ו"מטרופוליס" (1926). לאנג, אשר עבד לצד אשתו, התסריטאית תיאה פון הארבו, המשיך ויצר את יצירת המופת "M" שנוצר בשנת (1931), הקרובה ברוחה ובנושאיה לקולנוע האקספרסיוניסטי.
  לאנג, שהיה יהודי, נמלט למערב בעת עליית הנאצים לשלטון.

בארצות הברית המשיך ליצור, ויצר את הסרט "זעם" (1936) המשתווה ליצירותיו בגרמניה. לאנג הביא לארצות הברית את חזונו הצורני, השאוב במידה רבה מסרטיו בתחילת שנות ה-20, כמו גם את עולמו הפנימי האפל הרווי בפשע ובטירוף, שהייתה לו השפעה רבה על סגנון הסרט האפל האמריקני של שנות ה-40.

• פרידריך וילהלם מורנאו - יוצר הסרטים: "הטירה המכושפת" (1921), "נוספרטו הערפד" (1922) ו"הצחוק האחרון" (1924). הצלחתו של מורנאו, ובמיוחד של הסרט "הצחוק האחרון", הביאה לו חוזה באולפני פוקס בהוליווד, שם יצר בשנת 1927 את יצירת המופת "הזריחה". מורנאו המשיך ליצור בהוליווד, אך נהרג בתאונת דרכים בשנת 1931 בהיותו בן 42 שנים בלבד.
• פאול וגנר - יוצר הסרט "הגולם" (1920). וגנר היה מכוכבי הסרט האילם הגרמני בראשיתו. הופעתו המרשימה ב"סטודנט מפראג" בשנת 1913 העלתה אותו למעמד של כוכב. בשנת 1920 ביים את "הגולם" הנחשב לאחת היצירות האקספרסיוניסטיות המובהקות. וגנר, בניגוד לאחרים שיצרו בזרם זה, היה מתומכי המשטר הנאצי, וביים מספר סרטי תעמולה.
• פאול לני יוצר הסרט "בית השעווה" (1924). לני הגיע אל הקולנוע מתחום העיצוב. בתחילה שימש כמעצב תפאורות ולאחר מכן כבמאי. לני שימש כמעצב התפאורה לכל הסרטים שביים. בשנת 1927 הגיע להוליווד, והחל מביים שם סרטי אימה, בטרם מת בשנת 1929 באופן פתאומי.
• יוצר חריג היה וולטר רוטמן, שב-1927 יצר את הסרט הדוקומנטרי הפורמליסטי ברלין: סימפוניה של עיר גדולה.

• התסריטאי קארל מאייר כתב את התסריטים לרבים מן הסרטים האקספרסיוניסטיים הגרמנים לרבות "הקבינט של ד"ר קליגרי", "המדרגות האחוריות" (סרטו של פאול לני משנת 1921) ו"הצחוק האחרון" (1924). בשנת 1927 נסע עם מורנאו לארצות הברית, ולאחר מכן המשיך לעבוד באנגליה.
• התסריטאית תיאה פון הארבו, הייתה נשואה לפריץ לאנג, ועבדה עמו על סרטי "ד"ר מבוזה" ו"מטרופוליס". עם עליית הנאציזם לשלטון הפכה לנאצית מושבעת, התגרשה מלאנג, שהיה יהודי, ויצרה סרטי תעמולה נאצים.
• הצלם קארל פרוינד צילם בין היתר את "הצחוק האחרון" (1924) ו"מטרופוליס" (1926). בשנות השלושים עבר להוליווד ואף זכה בפרס האוסקר על צילום הסרט "האדמה הטובה" (1937). פרוינד אחראי למספר סרטים בסגנון "הסרט האפל" כ"קי לארגו" (1947), וכמו כן גם לסרטי אימה בז'אנר "המומיה".
• הצלם פריץ ואגנר צילם את "הטירה המכושפת" (1921), "נוספרטו" (1922). ואגנר הוא בין המעצבים הבולטים של הסגנון הצורני האקספרסיוניסטי. לאחר עליית הנאצים לשלטון המשיך ביצירת סרטים, אך חשיבותו התמעטה, והוא לא שב להישגיו מימי הסרט האקספרסיוניסטי.

הסגנון הלא ריאליסטי של הקולנוע האקספרסיוניסטי נהנה מתהילה קצרת ימים, ונעלם כעבור מספר שנים מועטות. הנושאים והתכנים כמו גם מספר מאפיינים צורניים של האקספרסיוניזם הושאלו לסרטים אמריקאים משנות ה-30 ושנות ה-40. שליטת הבמאי במאפייני התפאורה, האור והצל על מנת ליצור את אווירת הסרט והאווירה הקודרת שהייתה אופיינית לסרטים אלו, הגיעו לאמריקה - אם בהזמנת האולפנים, אשר עוד באמצע שנות העשרים הביאו להוליווד אנשים כמורנאו, ואם בגל הפליטים שנמלטו מן הנאצים עם עלותם לשלטון שכלל את אריך פומר, פריץ לאנג, קונרד ויידט, ורבים אחרים.

האולפנים האמריקניים קיבלו גולים אלו בשמחה. יש מהם שהצליחו, כלאנג, הן מבחינה מסחרית והן מבחינה אמנותית, ויצרו רפרטואר של סרטים הוליוודיים, שהיה בעל השפעה מכרעת על שאר התעשייה הקולנועית באותה התקופה. יוצרים כאורסון ולס פעלו במודע בהשפעת במאים כמורנאו, ויצירותיהם משקפות את הערכים של הסרט האקספרסיוניסטי, כשהם מותאמים לאופי ולמזג היצירתי השונים בארצות הברית.

השפעה רבה של הסגנון האקספרסיוניסטי נודעה בארצות הברית על "סרט האימה" ו"הסרט האפל". יוצרים כקארל פרוינד פעלו בהוליווד ויצרו את האווירה המיוחדת של סרט המפלצות ההוליוודי משנות השלושים. במקביל, הביאו במאים כפריץ לאנג ומייקל קורטיז את הסגנון האקספרסיוניסטי לדרמות הפשע של שנות הארבעים, ויצרו את ההיתוך התרבותי שהוביל לבסוף לסרט האפל.

הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני נוצר בתקופה של חוסר סדר חברתי. האירועים שלאחר שנות מלחמת העולם הראשונה, יצירתה של הרפובליקה בה איש לא רצה, מלחמות האזרחים, האינפלציה, ואירועים כפוטש של בית הבירה, משתקפים באופן מוזר בסרטים אלו, המראים עולם מנותק, בעל מציאות מעוותת, ותחושה כי משהו שגוי באופן בסיסי, דבר היוצר את האימה שליוותה את צפיית הסרטים.

בספרו הקלאסי "מקאליגרי להיטלר" טוען זיגפריד קראקאור, כי הקולנוע הגרמני שיקף את המנטליות הגרמנית וחזה את עלייתם של הנאצים. "קאליגרי", לדעת קראקאור, הוא הראשון בסדרה של עריצים תאבי כוח שהועלו על מסכי הקולנוע הגרמני. מסירותו של המשרת צ'זארה הסהרורי (הולך בשנתו) לקאליגרי היא, לדעתו של קראקאור, תיאור לדרך בה נחזית מסירות בלתי הגיונית לשליט מטורף.

נראה כי משידוע סופה הטראגי של רפובליקת ויימאר, קל יהיה לחזות בסימנים לו בדיעבד בקולנוע. עם זאת, נראה כי הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני העתיק במדויק את המאפיינים החיצוניים של האקספרסיוניזם כפי שהופיע באמנות הפלאסטית של התקופה, אך לא שיקף במדויק את רוחו של האקספרסיוניזם בפרוזה ובשירה.

• זיגפריד קרקאואר, מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני

מדיה וקבצים בנושא הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני בוויקישיתוף

• אבנר שפירא, להקרין תקווה בחושך: מבט חדש על הקולנוע הגרמני המוקדם, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2010