הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת התחיל את דרכו ברפורמה המריאנית, אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בהתפתחות הצבא הרומי. יוזם הרפורמה הוא גאיוס מריוס שעל שמו קרויה הרפורמה. מריוס, שהיה בין הבולטים במנהיגה הצבאיים והפוליטיים של רומא, ערך שינוי יסודי ביחס בין צבא לחברה ברומא העתיקה בסוף המאה ה-2 לפנה"ס. בנוסף, הוא ארגן מחדש את מבנה צבא הברבי שלנו, שינה את שיטת האימונים הישנה ושיפר את החימוש באופן משמעותי. אף שמריוס יזם את הרפורמה שורשיה ותיקים בהרבה. השינוי במבנה הלגיון הרומאי היה הדרגתי ונמשך לאורך המאה ה-2 לפנה"ס ומריוס לא המציא משהו חדש, אלא שיפר והתאים את השינויים ארוכי הטווח לדרישות הזמן.^[1]

הרפורמות המריאניות החזיקו מעמד כ-80 שנים (107 לפנה"ס – 27 לפנה"ס) ללא שינויים גדולים עד הרפורמות שערך אוגוסטוס במבנה הצבא הרומי. הרפורמה של אוגוסטוס לא שינתה באופן יסודי את מבנה הצבא הרומי והמבנה שהגה מריוס המשיך לתפקד עם שינויים מסוימים עד סוף תקופת הפרינקיפט ומשבר המאה ה-3.

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

הצבא גויס מקרב אזרחים רומאים שהיו חלק מהמחלקה החמישית ומעלה (בעלי הכנסה של 11,000 איסרים ובהמשך בעלי הכנסה של 1,500 איסרים ומעלה^[2]). אזרחים אלה גויסו משני טעמים. הראשון - הם היו בעלי אמצעים שהספיקו כדי לממן את רכישת כלי הנשק. השני - הרומאים טענו שאדם שאין לו רכוש לא ירצה להילחם כי אין לו מה להפסיד. החיילים קיבלו אמנם תשלום בעת שירותם הצבאי, אך תשלום זה לא היה בבחינת שכר אלא אמצעי כדי לקיים את החייל בזמן שהותו מחוץ לביתו. סכום זה לא אפשר פרנסה מסודרת וציפו מהחייל שיחזור לעיסוקו שלפני הגיוס בתום תקופת השירות.

עיקר כח האדם בלגיונות הרומאים הגיע בשכבת האיכרים שהיו בעלי קרקעות. שיטת גיוס זו הייתה טובה בתקופה שבה הלוחמה הייתה מוגבלת לחצי האי האפניני או לכל היותר דרשה ניתוק זמני מהבית. האיכרים הרומאים לא רצו להתנתק לזמן ארוך מהבית כי מישהו היה צריך לטפל בנחלתם. כשהיה צורך לגייס צבא לשירות במזרח, לא הייתה בדרך כלל בעיה למלא את השורות כי המזרח ההלניסטי היה עשיר וניצחון במלחמה באזור זה הבטיח תמורה נאה. לעומת זאת, שירות בפרובינקיות מערביות, דוגמת ספרד או נומידיה, לא היה רווחי די הצורך. האוכלוסייה הילידית הייתה ענייה ולא היה מה לבזוז ממנה, לכן התקשו הרומאים לגייס חיילים במספר מספיק לשירות באזורים אלה. נראה כי דווקא חוסר הרצון של האיכרים לשרת בפרובינקיות עניות היה הבסיס לפתיחת השורות לדלת העם ולאו דווקא הקושי הכלכלי הכרוך בשירות הצבאי.

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה לא היה יחידה רב זרועית וכלל את כל שלושת מרכיבי הצבא בעת העתיקה: חיל רגלים כבד שבתורו כלל שהתחלק לשלושה סוגים: האסטאטים (1,200), פרינקיפים (1,200) שני אלה היו חמושים בכידון הטלה -פילום וחרב גלדיוס וטריאריים (600) שהיו חמושים בחנית ונלחמו במערך פלנקס צפוף בדומה להופליטים; חיל רגלים קל - הוליטים (1,200) ופרשים (300). החיילים רכשו את כלי נשקם בעצמם, לכן לא היה תו תקן סטנדרטי אחד לכולם.

חיל הרגלים הכבד חולק ל-30 מאניפולים. המאניפולים של ההאסתטים והפרינקיפים כללו 120 לוחמים ואלה של הטריארים - 60. על כל מאניפול פיקדו שני קנטוריונים. לעיתים, צירפו כמה מאניפולים כדי ליצור קוהורטה שהייתה מבנה אד-הוק ולא קבוע.

מכיוון שאזרחים ללא רכוש לא היו מסוגלים לממן לעצמם ציוד וחימוש, מריוס הנהיג שיטה שבה המדינה נתנה לחייל את ציודו ואילו הוא פרע את חובו למדינה בתשלומים נמוכים במהלך השירות. הוא הציע להמונים חסרי הרכוש תעסוקה כחיילים מקצועיים והזדמנות לשפר את מעמדם החברתי ולהרוויח רכוש מהשלל שיבזזו במלחמה. בהיעדר הזדמנויות תעסוקה טובות אחרות, ההמונים נהרו לצבא והתגייסו לתקופה של 25 שנים.

כאשר עמד לרשותו צבא מקצועי, אשר האנשים בו משרתים לזמן ארוך, שינה מריוס את שיטות האימון, והכניס אחידות באימון ובחימוש לרוחב כל הצבא הרומי. מריוס אימץ את שיטת האימון של הקונסול משנת 105, פובליוס רוטיליוס רופוס, שהתבססה על שיטות האימון של בתי הספר לגלאדיאטורים.^[3] כמו כן, כל הליגיונרים חומשו מעתה באופן אחיד בחרב, בכידון ההטלה פילום (pilum) ובמגן מלבני סקוטום (scutum). שיפורים בכידון גרמו לכך שהאויבים לא יוכלו להשתמש בו לאחר שהוטל עליהם. בעיתות שלום הצבא התאמן בצורה יסודית במקום להתפזר איש לביתו, ואף עסק בפעולות תשתית אזרחיות, כגון חפירת תעלות, סלילת דרכים ותחזוקתן ועוד.

הלגיון המריאני היה מורכב מ-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד - 480–600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה - 80–100 לוחמים)^[4] סביר להניח שלגיון ממוצע כלל כ-5,000 לוחמים^[5] ולעיתים ירדו כוחו לכדי 4,000 חיילים בגלל האבדות בקרבות. כל קנטוריה חולקה לעשר יחידות בנות שמונה חיילים כל אחת (שנקראו conteburnia). כל קנטוריה נלחמה, צעדה וחנתה כיחידה אחת. הקנטוריה נשאה את כל החימוש שהייתה זקוקה לו, ומזון שהספיק לה ל-15 ימים. הציוד הרב שנשאו החיילים הוליד כינוי שדבק בהם - "הפרדות המריאניות" (muli mariani). הציוד הרב שנשאו החיילים הקטין מאוד את הצורך בבהמות משא ובשיירות אספקה, והצבא כולו הפך לנייד יותר.

כלי הנשק של הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת נותרו דומים לאלה שהיו מקובלים בתקופת הרפובליקה התיכונה, למעט חנית הדקירה הכבדה, ההסטה שבה היו חמושים הטריאריים. חנית זו בוטלה ביחד עם ביטול חלוקת הלגיונרים ליחידות שונות בתוך הלגיון.

להתקפה חומשו הלגיונרים בשני כידוני הטלה - הפילומים. האחד קל יותר והשני כבד יותר. הפילום שימש להטלה מרוכזת של כל השורות הראשונות באויב ממרחרק של כ-15 מטרים. במידת הצורך, הלגיונר היה יכול לשמור את הפילום ולא להטיל אותו להתגונן בעזרתו נגד התקפת פרשים. הפילום היה כידון רב עצמה שהיה ביכולתו לחדור את המגן של האויב או לכל הפחות להתקע בו ולמנוע את השימוש בו.

בנוסף לפילום השתמשו הלגיונרים בחרב הגלדיוס. בתקופה זו החרב הייתה באורך של 50 - 65 ס"מ. מקורה של חרב זו בפלקטה שהייתה נפוצה בחצי האי האיברי ואומצה בלגיונות הרומאים במאה ה-3 לפנה"ס. החרב שימשה בעיקר לדקירה, אך הייתה יעילה גם בשיסוף. בדרך כלל הלגיונר כיוון את דקירותיו לאזורים הלא מוגנים של היריב: הבטן והמפשעה. החרב נלבשה על צדו הימני של החייל כדי להקל עליו לשלוף אותה בלי שהיא תתקע במגן.

פגיון הפוגיו הכבד השלים את חימושו של הלגיונר. פוגיו הוא פגיון כבד והוחזק ביד שמאל, שאחזה במגן. הפגיון שימש את החייל אם החרב נשברה או לדקירות מטווח קצר. מחוץ לשדות הקרב שימש הפגיון כסכין רב תכליתית.

להגנת גופו עטה הלגיונר שריון שרשראות. שריון זה היה יעיל מאוד נגד כלי הנשק המקובלים של התקופה. שריון זה הקנה ללגיונר יתרון רב על פני יריביו ה"ברברים" שלא היו מוגנים בדרך כלל בשריון.

בנוסף לשריון הגוף השתמש הלגיונר במגן גדול הנקרא סקוטום. מגן זה היה עשוי משכבות של לוחות עץ הדבוקות יחדיו שתי וערב בדומה לעץ לבוד. מבנה זה הקנה למגן חוזק רב. המגן שימש את הלגיונר גם כנשק התקפי - בתחילת ההתגוששות נהגו הלגיונרים להטיח את המגן בפניו של האויב כדי להמם אותו ומיד לאחר מכן עברו להתקפה עם החרב.

על ראשו חבש קסדה עשויה ארד או ברזל. לרוב עם כיסוי לחיים, אך ללא מגן פנים. קסדה זו השאירה אמנם את הפנים חשופות, אך היו בה יתרונות רבים - היא לא הפריעה לשדה הראייה של הלגיונר ולא כיסתה את אוזניו וכך הלגיונר היה יכול לשמוע את הפקודות שניתנו לו.

סמלו של הלגיון בתקופת הרפובליקה היה בעל חיים כלשהו. מאריוס השאיר מנהג זה, אך ייחד במיוחד את הנשר הרומי (aquila). נשר זה סימל את הלגיון באופן כללי ולא היה מוקדש ללגיון ספציפי, שהמשיך להציג את סמלו על המגן. נפילתו של הנשר בקרב נחשבה לחרפה גדולה עבור הלגיון והייתה עילה לפירוקו.

מומסן מתאר תהליך זה בצורה הטובה ביותר בספרו דברי ימי רומא:

"ביתו היחיד של זה (החייל ממעמד הפלבס)- המחנה; מדעו היחידי - המלחמה; תקוותו היחידה - המצביא".

התוצאה הבסיסית ביותר של הרפורמות הייתה שיפור משמעותי ביכולתה הצבאית של רומא. מריוס הצליח להפוך את הצבא הרומי ממיליציה של איכרים הנקראים לקרב בשעת הצורך, לצבא מאומן, חזק ומנוסה. לצבא המריאני כמעט ולא הייתה תחרות בעולם העתיק. צבא מהדגם המריאני שירת גם את האימפריה הרומית בתחילת דרכה.

תוצאה נוספת של הרפורמות הייתה שליטה קלה יותר באזורים הכבושים, מכיוון שכעת לגיונרים רומאים שסיימו את תקופת שירותם התנחלו באדמות הכבושות. התנחלות זו סייעה לרומא להטמיע בתוכה את האזורים הכבושים, ולקרב את העמים הנכבשים לתרבות ולרוח הרומאית.

השפעה נוספת של הרפורמות הייתה הסטה של נאמנות הצבא. לעומת הצבא הקודם, שהיה מורכב מאזרחים חופשיים, שראו בצבא תקופת ביניים קצרה בחייהם, ושרתו בצבא מתוך תחושת חובה לרפובליקה, הצבא החדש הורכב מאנשים שמבחינתם הצבא היה חזות הכל. הצבא היה המושיע שלהם מחיי הדלות והעוני, לחיים של ביזה, מסעות כיבושים ולבסוף חלקת אדמה משלהם. הנאמנות של החיילים עברה מן הרפובליקה, אל המפקדים והמצביאים. שינוי זה בנאמנות הצבא היה אחד הגורמים המכריעים להתפוררותה של הרפובליקה והפיכתה לקיסרות.

• הרפורמות המריאניות (באנגלית)