הנגידות הייתה מוסד ההנהגה של הקהילה היהודית במצרים בתקופת שלטונם של הפאטמים, האיובים והממלוכים, החל במאה ה-11 ועד המאה ה-16. תוארו הרשמי של הנגיד מטעם השלטון המוסלמי היה "ראיס אל יאהוד" (ראש היהודים), ולא כל בעלי התפקיד זכו לכינוי "הנגיד". במשך כמאתיים שנה החזיקו בתפקיד צאצאיו של הרמב"ם.
ראשית הנגידות
המידע על ראשיתה של הנגידות לוקה בחסר והחוקרים חלוקים מתי נוצרה המשרה ומה הסיבות להיווצרותה.
בספרות העברית מימי הביניים שרדו מספר מסורות על ראשיתה של הנגידות.
בשו"ת הרדב"ז[1] ובספר דברי יוסף[2] מובאת מסורת שרווחה בקרב יהודי מצרים לפיה בסוף המאה ה-10 התחתן הח'ליף הפאטמי עם נסיכה עבאסית והיא ספרה לבעלה על מוסד ראשות הגולה הנהוג בארץ מולדתה בבל, והציעה לו ליסד מוסד דומה במדינתו, והחליף קיבל את הצעתה.
במגילת אחימעץ, שנכתבה בדרום איטליה בשנת 1054 מסופר שכאשר כבש החליף הפאטמיאבו תמים מעד אל-מועיז את מצרים הוא מינה את פלטיאל, רופא יהודי ממוצא איטלקי לשמש כנגיד הקהילות היהודיות במצרים[3].
הרב מימון הציע שהנגיד הראשון היה פלטיאל שמונה על ידי הח'ליף אבו תמים אל מועיז כובש מצרים, כחיקוי ותחליף למשרת ראש הגולה.
למרות מסורות אלו, לא נמצאו בגניזת קהיר אזכורים של התואר נגיד לפני תקופתו של רבי יהודה בן סעדיה שכיהן כנגיד בשנות השבעים של המאה ה-11 וממסמכים אחרים שהתגלו בגניזה מראשית שלטון הפאטמים עולה שהסמכות העליונה של יהודי האימפריה הייתה מוסד הישיבה הארץ ישראלית ולא מוסד הנגידות. בשל כך, טענו חלק מהחוקרים (למשל דוד איילון ומרק כהן) שהנגידות החלה רק במחצית השנייה של המאה ה-11 ופלטיאל לא שימש סמכות עליונה ליהודי מצרים אלא רק כפקיד חשוב בממשל הפאטמי. לפי כהן, היו שני גורמים להיווצרותה של משרת הנגידות, האחד - היחלשות הישיבה הארץ ישראלית שעברה לצור בעקבות הפלישה הסלג'וקית לסוריה וארץ ישראל, והשני - רצונם של השלטונות ושל מנהיגי הקהילה היהודית שההנהגה היהודית תהיה בקרבת מקום למושבו של השלטון המרכזי. כהן משווה בין היווצרות הנגידות לבין מעברו של הפטריארך הקופטי מאלכסנדריה לפוסטאט שהתרחש גם הוא במחצית השנייה של המאה ה-11. לטענת כהן, ייתכן שהוזיר באדר אל-ג'מאלי שעודד את מעברו של הפטריארך היה מעורב גם בהעברת סמכויות ההנהגה של היהודים מהגאון שבארץ ישראל לנגיד היושב בקהיר.
חוקרים אחרים (למשל אלינער ברקת) סוברים שיש לקבל באופן עקרוני את המסורת ששורשיה של הנגידות הם מראשית השלטון הפאטמי, אם כי לא תמיד נשאה המשרה אותו אופי כמו בזמנים מאוחרים יותר. לפי ברקת, מראשית השלטון הפאטמי החלו השלטונות למנות את אחד מיהודי החצר לכהן כ"ראיס אל-יהוד" שבידו הסמכות הרשמית העליונה על כל היהודים הרבניים הקראים והשומרונים[4], ובכפוף אליו שימשו גאוני ארץ ישראל כסמכות העליונה של היהודים הרבניים בלבד. כאשר הראיס אל-יאהוד היה קשור למוסדות הישיבה העניק לו הגאון את התואר המקראי נגיד כמקבילה לתוארו הערבי "ראיס אל יהוד". ההבדל בין תקופת ראשית הנגידות לבין התקופות המאוחרות יותר הוא שבהתחלה הייתה המשרה בעיקר משרה מנהלית מטעם השלטונות האיסלאמים ורק במאה השתים-עשרה, עם חורבנה של ישיבת ארץ-ישראל, התבסס מעמדו של הנגיד כסמכות והנהגה רוחנית ולא רק כמינוי מנהלי של השלטונות המוסלמיים.
תפקידים וסמכויות
הנגיד היה הסמכות הרשמית על היהודים הרבניים, הקראים והשומרונים מטעם השלטון המוסלמי. בסמכותו הייתה גביית מס הג'יזיה שהוטל על היהודים. רבים מהנגידים שימשו כרופאים, יועצים או שרים בחצר השליטים המוסלמים ובעקבות כך נוצר להם קשר בלתי אמצעי עם השלטונות, אותו ניצלו לסייע לאחיהם היהודים.
בדרך כלל, הנגידים היו תלמידי חכמים, וחלקם אף היו המנהיגים התורניים של דורם ועמדו בראשות הישיבה בקהיר. בידי הנגידים הייתה הסמכות למנות דיינים והם עמדו בראשות בית הדין הגדול שבקהיר. בכתובות ובמסמכים משפטיים היה נהוג להזכיר את שמו של הנגיד המכהן ולציין שהמסמך נכתב בשמו ומטעמו של הנגיד.
הנגידים נהגו למנות נציגים שיפעלו בשמם בקהילות השונות במצרים ארץ ישראל וסוריה. בדרך כלל נשא הנציג המקומי מטעם הנגיד את התואר הערבי "מֻקַדַם" (שמשמעותו מנהיג ממונה). בתקופות מאוחרות יותר, (בעיקר בזמן שלטונה של משפחת שולאל ומעט קודם לכן) כונה נציגו של הנגיד בארץ ישראל, בתואר האיטלקי "וויצו-נגיד" שמשמעותו סגן-נגיד.
הנגידים
לפני הגעת הרמב"ם למצרים
רבי יהודה בן סעדיה - שימש כחבר מטעם הישיבה הארץ ישראלית ונשא גם בתואר "ראש כלה" ובנוסף לכך, עסק ברפואה ושימש כרופא בחצר המלך, בזכות קשריו עם השלטונות, התמנה[5] לשמש כראיס אל יהוד, וקיבל מהגאון גם את התואר העברי המקביל "נגיד". במשרתו כנגיד, התמקד רבי יהודה בעיקר בעניינים מנהליים, ואת העניינים הרוחניים וענייני השיפוט בקהילות השאיר לסמכותו של הגאון. נפטר בשנת 1078, והוריש את משרת הנגידות לאחיו רבי מבורך בן סעדיה.
רבי מבורך בן סעדיה - כמו אחיו, גם הוא שימש כרופא החצר של הח'ליפים וכחבר בישיבה הארץ ישראלית ומתואר במסמכי הגניזה כתלמיד חכם. בשנת 1082, לאחר ארבע שנות כהונה, הודח רבי מבורך ממשרתו על ידי רבי דוד בן דניאל (בנו של גאון ארץ-ישראל רבי דניאל בן עזריה). רבי דוד קיבל מהשלטונות הפאטמים את התואר "ראיס אל-יאהוד", אך ככל הנראה הוא לא השתמש בתואר העברי "נגיד" אלא בתארים "נשיא" ו"ראש גלות" שהגיעו לו מתוקף יחוסו לבית דוד. עם פטירתו של הגאון הארץ-ישראלי רבי אליהו הכהן גאון, אימץ רבי דוד לעצמו גם את סמכויות השיפוט וההנהגה הציבורית של משרת הגאון, ובשל כך נוצר סכסוך בינו לבין רב אביתר גאון, בנו של רב אליהו, שרצה לרשת את סמכויותיו של אביו. בשנת 1094, לאחר שתים עשרה שנות כהונה, הוא הודח מתפקידו כ"ראיס אל-יאהוד" ורבי מבורך חזר לכהן כנגיד. עד פטירתו בשנת 1111, אז ירש בנו, רבי משה בן מבורך את משרתו כנגיד וכרופא המלך. בכהונתו הראשונה, המשיך רבי מבורך את דרך ההנהגה של אחיו, ולא התערב בעניינים שהיו בסמכות הגאון, אבל לאחר חזרתו לתפקיד הנגיד המשיך להחזיק בזכויות השיפוט שרבי דוד העביר מידי הגאון לידיו של ראש היהודים, ואף מינה נציגים שישפטו וינהלו בשמו את הקהילות השונות, זכות שהייתה שמורה באופן מסורתי לגאונים. כמו כן, הנהיג רבי מבורך שסופרי בתי הדין באימפריה יכתבו בראש כל כתובה או גט שהכתובה נעשית מכוחו ובשמו של הנגיד.
רבי משה בן מבורך - כמו אביו ודודו, גם רבי משה שימש כרופא המלך ומוזכר במסמכי הגניזה כתלמיד חכם. נפטר בשנת 1126. עם פטירתו של רבי משה עברה ראשות היהודים לידיו של רב מצליח הכהן גאון, ראש הישיבה הארץ ישראלית שעברה למצרים, אך ככל הנראה הוא לא השתמש בתואר נגיד אלא בתואר "גאון". רבי מצליח נהרג בשנת 1139 על ידי הוזיר רצ'ואן.
רבי שמואל בן חנניה - היה רופאו של הח'ליף אל-חאפז. בשנותיו האחרונות הודח רבי שמואל על ידי זוטא אך לאחר ששים וששה ימים הודח זוטא ממשרתו ורבי שמואל הוחזר אליה עד פטירתו בשנת 1160.
זוטא - מכונה גם "שר שלום" ו"יחיה". הלשין על רבי שמואל בן חנניה והביא להדחתו ושימש תחתיו כנגיד עד שלאחר כחצי שנה הודח מהנגידות. עם בואם של האיובים שיחד אותם וחזר לשלטון למשך כמה שנים נוספות. נהג בעריצות כלפי יהודי הקהילה, והם פעלו להדחתו, ולבסוף הצליחו בכך בעזרתו של הרמב"ם ששימש כרופא בחצרו של הוזיר. לאחר הדחתו נכתבה מגילה בחרוזים המתארת את שמחתם של בני הקהילה על סיום שלטונו העריץ[6].
הנגידות בתקופת הרמב"ם וצאצאיו
חתימתו של הרמב"םקטע ממכתב המתייחס אל רבי אברהם בן הרמב"ם מתחילת המאה ה-13 מהגניזה הקהירית, שבו הוא מכונה "מורנו ורבנו, אדוננו נגידנו, עטרת ראשנו, מנהיג דורנו, הודנו והדרינו...דגל הרבנים, יחיד הדור"
הרמב"ם - הגיע למצרים בשנת 1165, והיה למנהיגם הרוחני של יהודי מצרים והמזרח, ובנוסף שימש כרופא של אנשי השלטון המצרי וכמנהל בית החולים המרכזי של קהיר. על פי תעודות מהגניזה הרמב"ם שימש כ"ראיס אל-יהוד" בשנת 1171 ובשנים 1196–1204[7]. אך יש מחלוקת בין החוקרים אם הוא נשא באופן הרשמי גם בתואר העברי נגיד, שכן לא נמצאו תעודות מהגניזה שבהן הוא מוזכר בתואר זה.
רבי אברהם בן הרמב"ם - נולד בשנת 1186, ובשנת 1204, עם פטירתו של אביו, התמנה לכהן כנגיד, והוא רק בן תשע עשרה. כמו אביו, שימש גם כרופא בית המלוכה וכמנהל בית החולים המרכזי של קהיר. המשיך את מורשתו ההלכתית של אביו, ובנוסף לכך הנהיג את תנועת חסידי מצרים. נפטר בשנת 1237.
רבי חננאל בן שמואל - היה תלמידו של הרמב"ם, וחותנו של רבי אברהם בן הרמב"ם. על פי תעודות מהגניזה עולה שרבי חננאל שימש כנגיד בפרק זמן מסוים. מרדכי עקיבא פרידמן משער שהדבר קרה בשנים שבין פטירת חתנו רבי אברהם לבין עלייתו לשלטון של נכדו רבי דוד[8]. גם לאחר החל שרבי דוד לשמש בנגידות, שימש כפטרונו ומלווהו בשל גילו הצעיר. כאשר הודח רבי דוד מנגידותו, נאלץ גם רבי חננאל לברוח עמו, ונפוצו שמועות שברח לירושלים או לאלכסנדריה.
רבי דוד מימוני - נולד בשנת 1212. מונה לנגיד בסביבות שנת 1245. בשנות נגידותו הראשונות כיהן כנגיד תחת חסותו והדרכתו של סבו רבי חננאל בן שמואל. בשנת 1250 נוצר ערעור על כהונתו ורבי דוד נאלץ לברוח יחד עם סבו לירושלים או לאלכסנדריה. בשנת 1252 הוא חזר לשלטון עד שבשנת 1285 הודח פעם נוספת מנגידותו והיגר לעיר עכו. בזמן שהותו בעכו, ניהל מאבק נגד תנועת ההתנגדות לרמב"ם שהובילו רבי שלמה פטיט וחכמים נוספים. בשנת 1291 חזר למצרים ולכהונתו כנגיד, בה שימש עד פטירתו בשנת 1300.
רבי אברהם מימוני - מונה לנגיד אחר פטירת אביו. הוביל את תהליך חזרתם ליהדות הרבנית של רבים מקראי מצרים. נפטר בשנת 1334.
רבי יהושע מימוני - נולד בשנת 1310, ובשנת 1334, עם פטירת אביו, התמנה לכהן כנגיד והוא רק בן 24. כמו אבותיו, גם הוא עסק ברפואה. השיב תשובות רבות לחכמי דורו ובמיוחד לחכמי תימן. נפטר בשנת 1355.
רבי דוד מימוני (השני) - נולד בשנת 1335, ובשנת 1355, עם פטירת אביו, התמנה לכהן כנגיד והוא רק בן 20. בסביבות שנת קל"ה (1375) היגר רבי דוד לסוריה, שהייתה גם היא חלק מהאימפריה הממלוכית. גם לאחר הגירתו, המשיך רבי דוד לכהן בהנהגת הקהילות ולהחזיק בתואר נגיד. כתב חיבורים רבים בתחומים תורניים מגוונים. בסוף ימיו, חזר לקאהיר ונפטר בה בסביבות 1409. מכיוון ששני בניו נשבו בידי צבאות האימפריה הטימורית, הוא לא הוריש את נגידותו לצאצאיו, ובכך נפסקה תקופת שלטונה של שושלת הנגידים המימוניים, לאחר כמאתיים שנה.
לאחר תקופת צאצאי הרמב"ם
על הנגידים שעמדו אחרי רבי דוד מימוני השני אין ידיעות רבות ועל חלקם ידוע רק שמם וגם מי שידועים עליו פרטים נוספים לא ידועות שנות כהונתו המדויקות.
רבי עמרם - לא ידועים עליו פרטים רבים. שנים מועטות לפני שנת ה'קע"ט (1419) פנו אליו יהודי איטליה בשאלה בעניין עשרת השבטים וביאת המשיח. במכתבם של יהודי איטליה מתואר רבי עמרם בתוארי שבח מופלגים שמתארים את גדלותו בתורה. שמחה אסף שיער, שרבי עמרם שימש גם כממלא של רבי דוד מימוני השני בזמן שהותו בסוריה, וכשרבי דוד חזר למצרים עזב רבי עמרם את הנגידות ולאחר פטירת רבי דוד הוא החל לכהן פעם נוספת כנגיד.
רבי שמעון - מוזכר כנגיד במסמך משנות העשרים של המאה ה-15, לא ידועים עליו פרטים נוספים. ככל הנראה הוא מונה לנגיד אחרי פטירתו של רבי עמרם.
רבי יוסף - כנראה כיהן בנגידות אחרי פטירתו של רבי שמעון. בשנת 1458 העניש רבי יוסף יהודי שייבא למצרים גבינה לא כשרה ומכר אותה כגבינה כשרה. שימש כרופאו של הסולטאן הממלוכי. לא ידועים עליו פרטים נוספים. לאחר פטירתו ירש אותו בנו רבי שלמה.
רבי שלמה בן יוסף - כמו אביו, גם הוא שימש כרופא הסולטאן. בשנת 1481ביקר רבי משולם מוולטרה במצרים והעיד על גדלותו בתורה של רבי שלמה ועל מעמדו הרם בחצר הסולטאן. נפטר בשנת 1484.
רבי נתן הכהן שולאל - מוצאו ממשפחת כהנים מיוחסת מהאי מיורקה שבספרד, שהגרה לצפון אפריקה בעקבות פרעות קנ"א. הוא עצמו נולד בעיר תלמסאן בשנת 1437, ובצעירותו עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, אך בעקבות המצב הכללכלי הקשה בירושלים והמיסים הרבים שהוטלו על הקהילה, נאלץ להגר למצרים שם עסק במסחר, במקביל לעיסוקיו התורניים. בשנת 1484, עם פטירתו של הנגיד רבי שלמה בן יוסף, מונה רבי נתן לשמש כנגיד. בתקופת נגידותו, פעל רבי נתן רבות לטובת הקהילה בירושלם ועזר להתאקלמותם של מגורשי ספרד שבאו בהמוניהם לערי האימפריה הממלוכית. נפטר בשנת 1502.
רבי יצחק הכהן שולאל - התמנה לנגיד לאחר פטירתו של דודו[9] וגיסו[10] רבי נתן שולאל. שימש כאחראי על טביעת המטבעות של האימפריה הממלוכית, ובתקופת שלטונו כינו היהודים את המטבעות הממלוכים בכינוי "פרחים שולאלים". בנוסף לפעילויותיו הציבורויות, נודע כאחד מגדולי דורו ושמועות הלכתיות רבות בשמו מובאות בספריהם של חכמי ארץ ישראל ומצרים שבדור שלאחריו. בשנת 1517, עם כיבוש מצרים בידי העות'מאנים, הודח ממשרתו, והתיישב בירושלים שם היה מחשובי חכמי העיר ועמד בראשות הישיבה. נפטר בשנת ה'רפ"ה (1525).
^ המגילה נדפסה על ידי הרב שלמה אהרן ורטהיימר בגנזי ירושלים, חלק א', ירושלים תרנ"ו, עמ' לז–מג. יש לציין שמגילה זו שנכתבה על ידי מתנגדיו של זוטא היא המקור היחיד לידיעותינו המעטות והמסופקות עליו.
