המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית הוקם בפברואר 1984, בידי ישראלים פעילי שמאל יוצאי "מצפן" ובהם מיכאל ורשבסקי, ופלסטינים מארגוני השמאל הפלסטינים. משרדיו שכנו בדירה ברחוב כורש בירושלים. סיסמתו הראשונה של הארגון הייתה "לספר על ישראל בערבית, ועל פלסטין בעברית", מטרתו הייתה להיות ארגון שיספק מידע בנושאים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, גם לתנועות הפלסטיניות, גם לתנועות הישראליות וגם לציבור הרחב. ראשית הפעולה הייתה שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני וכן מתן שירותים משרדיים לכל המעוניין בשמאל, שגם עזרו במימון הפעילויות.
בין אפריל 1984 לפברואר 1987 פרסם המרכז למעלה משלושים דו"חות, בעיקר על הנעשה בשטחים, אך גם על השמאל הישראלי, מאבקים חברתיים בישראל, מדינת ישראל ומדיניות הביטחון שלה. שניים מהדו"חות נמכרו להוצאת איתקה בלונדון. המרכז החל לפרסם דו-שבועון בשפה הערבית בשם "חדשות מבפנים" (אח'באר מן א-דאח'ל) ודו-שבועון באנגלית "News from Within". בין עובדי המשרד היו אסירים פלסטינים ששוחררו מבתי כלא ישראלים. בעת עסקת ג'יבריל, במאי 1985 (עסקה שבה שוחררו 1,150 אסירים פלסטינים תמורת 6 חיילי צה"ל) העמיד עצמו המרכז לרשות האסירים על מנת לוודא ששוחררו האסירים שישראל הבטיחה לשחרר.
בסוף שנות השמונים, בזמן ממשלת האחדות הלאומית שבה כיהן יצחק רבין כשר הביטחון, היה הוועד פעיל נגד מדיניות היד הקשה ונאבק נגד גירוש מנהיגים פוליטיים, צווי ריתוק ומאסרים. המרכז לאינפורמציה עסק בפרסום פעילויות צה"ל והשב"כ עליהן מחה, ועודד את המאבק הפלסטיני בשטחים באמצעות פרסום הנושא בציבור, הפגנות ומסיבות עיתונאים. המרכז עשה זאת תוך כדי שיתוף פעולה עם פייסל חוסייני, שעמד בראש המרכז ללימודים ערביים באוריינט האוס.
ב-17 באפריל 1987 פשטו כוחות שב"כ ומשטרה על משרדי המרכז לאינפורמציה ברחוב כורש בירושלים, החרימו את ציוד המשרד ולקחו את צוותו לחקירה. המרכז נסגר לפי צו ממפכ"ל המשטרה בשל היותו חלק מהתארגנות אסורה הקרויה "החזית העממית - ג'ורג' חבש". כל אנשי המרכז שוחררו, פרט למיכאל ורשבסקי שנעצר לחקירה על ידי השב"כ. ורשבסקי הועמד לדין. בכתב האישום צוינו שני נאשמים: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ומיכאל ורשבסקי. ההאשמות היו תמיכה בארגון הטרור החזית העממית, מתן שירות להתארגנויות אסורות והחזקת חומר שלהן. ורשבסקי נשלח למעצר בכלא רמלה עד תום ההליכים. אביגדור פלדמן ערער על המעצר לפני בית המשפט העליון. ורשבסקי שוחרר, אך נאסר עליו להיות בקשר עם המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית.
המשפט התנהל מפברואר 1987 עד יולי 1990 בבית המשפט המחוזי בירושלים. אחרי שהוגש ערעור בפני בית המשפט העליון, הורה בית המשפט העליון לפתוח את המשרד, אך לא להחזיר את הציוד המוחרם והמרכז נפתח באוגוסט 1987. ורשבסקי פעל מהאוריינט האוס מכיוון שנאסר עליו קשר עם המרכז לאינפורמציה. בפסק הדין קבע בית המשפט שהחזקת פרסומים של ארגונים בלתי חוקיים אינה אסורה. המרכז טען שכמעט כל גוף פלסטיני קשור במידה זו או אחרת לאש"ף ולכן כל הפלסטינים הם בלתי חוקיים וכך גם כל מגע עמם. בית המשפט קבע שארגונים שפעילותם לא נאסרה אינם ארגונים אסורים.
מתוך 31 סעיפי אישום בנושא "מתן שירותים להתארגנויות אסורות", הייתה כותרתו של פרסום אחד "החזית העממית לשחרור פלסטין". בית המשפט האמין לטענת המרכז שלא ידע את זהות המזמין כשהסכים לפרסם את החוברת, אך סבר כי בחר להעלים עין. באוקטובר 1989 זיכה בית המשפט את המרכז ב-30 מתוך 31 סעיפי אישום, פרט לפרסום אותה חוברת הדרכה בשם החזית העממית. בית המשפט גזר על ורשבסקי קנס ומאסר של 30 חודשים, מתוכם 20 בפועל. המרכז ערער על פסק הדין ובית המשפט העליון הוריד את העונש ל-20 חודשי מאסר, מתוכם 8 בפועל. ורשבסקי ישב בכלא מעשיהו ובינואר 1991 שב למשרדי המרכז לאינפורמציה ברחוב כורש, זאת לאחר ארבע שנות היעדרות.
בתקופת האינתיפאדה הראשונה ניהלה את המרכז תקוה פרנס. בתקופה זו שימש המרכז כמתווך וכיועץ לפרויקטים משותפים ישראלים-פלסטינים. עם התחלת האינתיפאדה, במהלכה ולאחריה יזם המרכז סיורי אינפורמציה וסולידריות במקומות בהם התעמתו כוחות הביטחון הישראלים עם הפלסטינים ובהם גירשו פלסטינים והרסו בתים. המרכז נתן מידע לכלי התקשורת, נציגיו התראיינו בהם והעניק סיוע לתנועות נגד הכיבוש. בסוף האינתיפאדה הצטרפו לצוות עובדי המשרד אסירים שהשתחררו מבית סוהר קציעות.
המרכז הוציא פרסום חדש The Other Front, המתאר את הנעשה בישראל בתחומים הכלכלי, התרבותי והפוליטי, מאבקים חברתיים, אך בעיקר הפעילות נגד הכיבוש. במלחמת המפרץ, בזמן שהשמאל ניער חוצנו מהפלסטינים, היו אנשי המרכז מהבודדים שביקרו בשטחים, המרכז פתח משרד נוסף בבית לחם ואנשיו נסעו מדי יום מהמשרד בירושלים לזה שבבית לחם.
בעת חתימת הסכם הכוונות של אוסלו מנה המרכז 15 עובדים. בין פעילויותיו היו תמיכה באסירים פלסטינים והקמת קואופרטיב יצור בכפר סעיר, ופרסם ירחון באנגלית ובערבית בשם April 17. פעילותו הגדולה ביותר של המרכז בתקופה זו הייתה פרויקט RRRP לזכויות הפליטים והתושבות. המרכז פרסם דו"חות בנושא בהם דו-ירחון Article 74, העסיק עורך דין ופנה לערכאות השונות, כולל בית המשפט העליון, בדרישה לאיחוד משפחות. אנשי המרכז היו גם בקשר עם משרד הפנים וועדת חוקה של הכנסת בקשר לכך.
עם הקמת ממשלת רבין, ארגון שלום עכשיו כמעט חדל מפעילותו והמרכז לאינפורמציה נהפך למרכז הקמפיין נגד הכיבוש. בעת גירוש פעילי החמאס ללבנון, בדצמבר 1992, ארגנו אנשי המרכז ביחד עם אורי אבנרי ופעילי התנועה האסלאמית פעולות סולידריות איתם. כשהממשלה גירשה את מתנחלי אפרת מאדמות הכפר אל-ח'דר התנחלו במקום אנשי המרכז במשך שבוע וישבו במעצר כשהממשלה פינתה אותם מהמקום, עד שהרבה פעילי שמאל נוספים הצטרפו למאבק. מספר שבועות לאחר החתימה על הסכמי אוסלו בוושינגטון ארגן המרכז לאינפורמציה בשיתוף גוש שלום והפת"ח הפגנה בשכם למען שחרור האסירים הפלסטינים. המרכז ארגן יחד עם "בת שלום" ו"גוש שלום" תעמולה למען פירוק ההתנחלויות. בשיתוף האוריינט האוס יזם המרכז מסע תעמולה למען חלוקת ירושלים. בזמן אוסלו התרחבה פעילות המרכז. ירחון המרכז בשפה הערבית "רואיה אוחרא" החל לצאת בתדירות גבוהה. בתקופה זו החל לצאת "מצד שני", כתב העת של המרכז בשפה העברית. "מצד שני" היה במה לדיון לכל קשת הדעות של השמאל הישראלי: פעילות פמיניסטיות, שמאל ביקורתי וארגונים חברתיים שונים. בין עורכיו היו דפנה ברעם, יעל לרר, ענבל פרלסון וסרחיו יאני. בנוסף לכך החל המרכז להוציא ספרים וחוברות במספר רב בעברית ובערבית כגון: "מפגשים של זיכרון" מאת קתלין כץ, תרגום עברי לספרו של בשיר אל-ח'יירי "מכתבים לעץ הלימון" בעריכת רונית חכם ו"זכרונות אסורים" של אלה שוחט.
באוגוסט 2000 ערך המרכז לאינפורמציה תעמולה נגד ועידת קמפ דייוויד, בה ראה הקדמה למתקפה צבאית וקולוניזציה של השטחים. הוא פתח פרויקט של איסוף ופרסום מידע בנוגע לאלימות מצד מתנחלים. הוקם פרויקט להכשרת בני נוער מדרום הגדה, פרויקט למעקב אחרי המדיניות הכלכלית של הממשלה ובמיוחד על השלכות הכיבוש על השטחים. המרכז לאינפורמציה הפך לגוף מארח ומארגן של משלחות סולידריות מארצות העולם שביקרו בשטחים, בעת שהללו סיירו בשטחים. המרכז היה מהיוזמים והתומכים של הסנקציות הבינלאומיות נגד ישראל.
החל מסוף שנות התשעים של המאה העשרים בא המרכז לאינפורמציה בקשרים עם תנועות בינלאומית נגד גלובליזציה וליברליזם כלכלי ופרסם מחקרים בנושא השלכות כלכליות ופוליטיות של הגלובליזציה והיה הארגון הישראלי הראשון שעסק במרכז במאבק נגד הגלובליזציה. בשנת 1999 השתתפו מנהל המרכז סרחיו יאני ומיכאל ורשבסקי בכינוס פוליטי בז'נבה שיזם את הקמת הפורום החברתי העולמי בפורטו אלגרה. בתחילת המאה ה-21 יזם המרכז עשרות כינוסים וסדנאות ברחבי ישראל נגד גלובליזציה ועשה ניסיון לחבר את המאבק של התנועה האלטר-גלובלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. המרכז הוקיע את הקפיטליזם וכלכלת השוק ואת הקשר שראה בין תאגידים למדינות והנזק שגרם הדבר למאות מיליונים בעולם לדעתו. המרכז גם פרסם ויזם כנסים בנושא תנועות חברתיות ומזרחיות בישראל, המאבק המזרחי בישראל, פמיניזם מזרחי השמאל והמזרחים ומהי הדו-לאומיות. המרכז לאינפורמציה היה הארגון הראשון שיזם סיורי לימוד בשטחים, כמו גם בעיירות הפיתוח בדרום, בנגב הבדווי וברמת הגולן. לרגל חמישים שנה לנכבה יזם המרכז ב-1998 סיורים בכפרים ההרוסים ובמחנות הפליטים.
המרכז לאינפורמציה גם הפיק סרטים תעודיים כמו "עין חוד" של רחל ג'ונס, סרט על קרבנות המוקשים הסוריים ברמת הגולן של סלמן פח'ר א-דין, סרטו של ערן טורבינגר "מצפן" וסרטה של טליה האזרחי על שבט הג'אהלין שליד ירושלים. בנוסף לכך הקים המרכז מחלקה להפקת סרטים קצרים. המרכז יזם סדנה בת שנה על זכויות אדם בשביל מנהלי ארגונים ישראליים העוסקים בזכויות אדם.
נכון לשנת 2005 היו למרכז לאינפורמציה אתר אינטרנט, שלושה כתבי עת שיצאו על בסיס קבוע וסיפקו ניתוח עדכני של החברה הישראלית והפלסטינית, ולעיתים בעולם הערבי ואף בעולם בכלל.
צוות
בוועד המנהל של המרכז חברים מיכאל ורשבסקי, ד"ר שמשון ביכלר, ד"ר יוסף שורץ, ד"ר הנרייט דהאן כלב, ד"ר מחמוד מחארב, ד"ר נעים אבו תור, מהא נסאר, אליאס רישמאווי.
תקציב
תקציב העמותה מבוסס על תרומות המגיעות בעיקר מקרנות ומדינות אירופאיות שונות. בין השנים 2010-2006 תרמה לעמותה ממשלת שוודיה 723,941 שקלים. תרומות נוספות התקבלו מממשלות ספרד ואירלנד.[1]
הכנסות העמותה לשנת 2007 עמדו על 2,080,098 שקלים, ב-2008 על 1,708,841 שקלים וב-2009 על 2,215,889 שקלים. בין התורמים המרכזיים בשנים 2009-2008 היו: קרן הצדקה ההולנדית ICCO (קרוב למיליון שקלים), קרן MUNDUBAT (קרוב למיליון שקלים), קרן SODEPAU (מעל חצי מיליון שקלים) וקרן Christian Aid (מעל 400,000 שקלים).[2]
לקריאה נוספת
מיכאל ורשבסקי, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית: 20 שנות מאבק משותף, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 2006.
