המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית או KDP (ראשי תיבות של: Kurdistan Democratic Party; בכורדית באותיות לטיניות: Partîya Dêmokrata Kurdistanê או PDK; בכורדית באותיות ערביות: پارتی دیموکراتی کوردستان) היא מפלגת השלטון בחבל הכורדי בצפון עיראק ומן המפלגות הלאומיות הבולטות בתולדות התנועה הלאומית הכורדית.
מאז הקמתה, פעלה המפלגה למען זכויות הכורדים ונלחמה בשלטון העיראקי, מימי המלוכה ההאשמית, דרך תקופת ההפיכות הצבאיות ולאורך ימי שלטון מפלגת הבעת'. לאחר סיום האינתיפאדה של 1991, בחסות האמברגו האווירי שהטילו האמריקנים על צבא עיראק, החלו הכורדים לבסס לעצמם אוטונומיה, כשמנהיג המפלגה, מסעוד בארזאני, מנהל אותה ועומד בראשה. בהמשך, לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין בשנת 2003, זכתה האוטונומיה הכורדית לחסות ישירה של ארצות הברית, ולאחר שבשנת 2005 זכתה האוטונומיה הכורדית להכרה רשמית בחוקה העיראקית, הוכר בארזאני כנשיא הממשלה האזורית של כורדיסטן. המפלגה נחשבת למפלגה הכורדית המשמעותית ביותר, אך לאחר כישלון משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית וההפסד בקרב על כירכוכ בשלהי 2017, ניכרה שחיקה בתמיכה במפלגה.
בתחילת דרכה, התנגדה המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן למלוכה בעיראק והתרכזה בעיקר במטרות הלאומיות הכורדיות. בהמשך, החלה לעסוק גם בנושאים חברתיים וכלכליים ואף נחשבה כבעלת אוריינטציה מרקסיסטית, לאור ההשפעה הסובייטית שבארזאני ספג בגלות.[1] בשנת 1953 שינתה המפלגה את שמה מ"המפלגה הדמוקרטית הכורדית" ל-"מפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית", כדי להכליל בה את הקהילות הלא-כורדיות שבכורדיסטן העיראקית.[4] בנוסף, הרצון לעצמאות כורדית הפך למציאות פוליטית ולאג'נדה של ממש, וכשהחל המרד הכורדי ב-1961 נשמעו סיסמאות כמו "כורדיסטן או מוות" ו"דמוקרטיה לעיראק ואוטונומיה לכורדיסטן".[1]
מבנה הארגוני של המפלגה וסמלה
בראש המפלגה עומדים נשיא וסגן נשיא, לשכה מדינית וועד מרכזי, המחולקים לסניפים, מחוזות, ארגונים מקומיים ותאים.
סמל המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן מורכב משני מעגלים המסמלים את המאבק המתמשך למען חירות כורדיסטן. במרכז הסמל ישנה שמש עם ארבעים ושש קרניים המסמלות את שנת הקמת המפלגה, 1946, ובאמצע השמש מופיע נשר המסמל אומץ וגאווה. שיבולי החיטה בסמל מסמלים את החקלאות ואת משאביה של כורדיסטן.[4]
המפלגה בזמן שלטון מפלגת הבעת'
מעמד ההכרזה על "הצהרת מרץ", 11 במרץ 1970. במרכז התמונה: מוסטפא בארזאני (משמאל לקצין), מייסד המפלגה הכורדית הכורדיסטנית וסדאם חוסיין (מימין לקצין).
בתקופת המרד הכורדי הראשון, נחתמו שני ההסכמים החשובים ביותר של העיראקים עם הכורדים: ההכרזה של ממשלת עבד א-רחמאן עארף בשנת 1966 על הכרה חוקתית בכורדים, בזכותם לייצוג פוליטי ובמעמדה הרשמי של השפה הכורדית בעיראק, וההסכם בין מפלגת הבעת' למפלגה הדמוקרטית הכורדית במרץ 1970, הסכם שכונה גם "הצהרת מרץ". כחלק מסכם זה, הכורדים היו צריכים להפסיק את המרד הכורדי לאחר כעשור וכן לנתק את קשריהם עם איראן ולחדול מלקבל ממנה תמיכה, ובתמורה הם יקבלו אוטונומיה מידי מממשלת עיראק.[1] אולם, במהלך תקופת היישום של הצהרת מרץ, חודשה הלחימה, וב-1972 סדאם חוסיין חבר בברית לברית המועצות ואילו הכורדים חברו לאיראן, בין היתר בשל המריבות הפוליטיות והטריטוריאליות של איראן עם עיראק. הברית האיראנית-כורדית זכתה לתמיכת ארצות הברית, ובאה לידי ביטוי במשא ומתן בין הנרי קיסינג'ר ומוסטפא בארזאני.[1] ההסכם התבטל לאחר אי כיבוד מוחלט של ההסכמים מצד המשטר העיראקי והכורדים, שכללו בין היתר ניסיון התנקשות במוסטפא בארזאני, אי כיבוד התנאים של שני הצדדים וכן חתימה על הסכם אלג'יר שנחתם בין ממשלות עיראק ואיראן במרץ 1975, שהגדיר את הגבול בין שתי המדינות בשט אל-ערב וכלל התחייבות של איראן לא לסייע לכורדים.
לאחר קריסת המרד הכורדי, עקב הפסקת הסיוע האיראני ואמריקאי, ממשלת הבעת' פעלה להרוס את כל התנאים שאיפשרו את מרד הכורדים. כחלק מכך, המשטר העיראקי פגע בכפרים שהיה ידוע שחיות בהם משפחות של לוחמים כורדים וכן ערך מבצעי שיערוב של כפרים נוספים, שנועדו להטמיע מבחינה תרבותית ומנהלית את הערכים והשפה הערביים וכללו טיהור משרות בכירות לטובת חברי מפלגת הבעת' ופגיעה אלימה במתנגדי השלטון.[1] כמו כן, לאחר כישלון המרד, ביוני 1975 הוקם בדמשקהאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, בראשות ג'לאל טאלבאני, שהיה תחילה יד ימינו של מוסטפא בארזאני, אך הפך עתה ליריבו הפוליטי.[6]המהפכה האיראנית ב-1979 ופרוץ מלחמת איראן-עיראק הועילו למרד בכורדיסטן, אולם מנגד, פרצו מחלוקות פנים-כורדיות ומלחמות פנימיות בין 1976–1985 בין המפלגה הדמוקרטית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן.[1]
בסוף ימי מלחמת איראן-עיראק ב-1987–1988, פתח צבא עיראק במבצע ממוקד שיועד לפגוע בכוחות הגרילה הכורדיים, שכונה מבצע אל-אנפאל, דבר שהוביל ליצירת חזית כורדית אחידה, המורכבת משתי המפלגות הגדולות, המפלגה הדמוקרית הכורדיסטנית והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, וכן ממפלגות קטנות נוספות. הם ייסדו את חזית כורדיסטן העיראקית (IKF), והצהירו כי מטרתם העיקרית היא להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, להקים ממשלה דמוקרטית אמיתית בעיראק, ולבסס שלטון עצמי כורדי בעל הכרה פדרלית שבראשו יעמדו שני נשיאים שייצגו את שני המפלגות העיקריות.[2]
האחדות לא נמשכה זמן רב, וב-1994 פרצה מלחמת האזרחים הכורדית, בין המפלגות, בין היתר עקב מחלוקות על הכנסות המכס מייבוא וייצוא. לאחר ניסיונות תיווך של ארצות הברית, מלחמת האזרחים הסתיימה עם ניצחון המפלגה, ובשנת 1998 מסעוד בארזאני וג'לאל טאלבאני חתמו על הסכם שלום בוושינגטון.[1] למרות זאת, מכאן ואילך, שמרו שני המפלגות על ממשלות ומוסדות נפרדים, כך למשל, הפשמרגה, הצבא הכורדי, נותר מופרד בין כוחות של המפלגה הדמוקרטית וכוחות של האיחוד הפטריוטי.[6]
לאחר הפלת ממשלת הבעת'
כאשר ארצות הברית התכוננה למלחמה נגד סדאם חוסיין ב-2003, הכורדים היו בעלי תפקיד משמעותי במשא ומתן של האופוזיציה.[1] הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, הפלת שלטונו של סדאם חוסיין וכינון החוקה העיראקית ב-2005, חיזקו את האוטונומיה הכורדית, שכן החוקה החדשה הכירה בכורדיסטן העיראקית כחבל מנהלי אוטונומי. בבחירות לממשלה החדשה בעיראק בשנת 2005, נבחר המנהיג הכורדי ג'לאל טאלבאני ממפלגת האיחוד הפטריוטי לנשיא עיראק, והושיאר זיבארי, חבר ותיק ובכיר במפלגה הדמוקרטית מונה לשר החוץ, כך ששניים משלושת התפקידים הקושרים את עיראק לעולם החיצון הוחזקו בידי כורדים. בהמשך אותה שנה, זכה הפך מסעוד בארזאני, לנשיא כורדיסטן העיראקית כולה, כאחדות בין המפלגות.[7]
ביולי 2014, פלשו כוחות דאעש לעיראק. הפלישה אילצה את ההנהגה הכורדית לנקוט באמצעי זהירות פוליטיים וצבאיים, בכדי להגן על ארצם.[1] בעקבות זאת, ביולי 2014 דרש נשיא כורדיסן העיראקית, מסעוד בארזאני, מהפרלמנט הכורדי להעביר חוק על מנת להכין משאל עם על עצמאות כורדיסטן. עם זאת, פרצו קרבות בין לוחמי דאעש לבין כוחות הפשמרגה הכורדיים ובסופם השתלטו הכורדים על מחוז כירכוכ, ביתם של כורדים ובני מיעוטים נוספים, לצד התנגדויות של האחרונים להשתלטות של הכוחות הכורדים.[8]
בשנת 2015, הייתה אמורה להסתיים כהונתו של נשיא כורדיסטן העיראקית, מסעוד בארזאני, ומספר מפלגות כורדיות דרשו לשנות את המערכת הפוליטית של החבל ממודל נשיאותי לפרלמנטרי, אך המפלגה הדמוקרטית דחתה את הדרישה והאריכה לא פעם באמצעות צווים זמניים את כהונתו של בארזאני. במקביל, הממשלה האזורית של כורדיסטן וממשלת עיראק היו בעיצומה של מחלוקת קשה סביב ההסדר באזורי המחלוקת, בעיקר במחוז כירכוכ, כשממשלת עיראק מונעת את העברת חלקה של כורדיסטן העיראקית מתקציב עיראק. ביוני 2017, כינס מסעוד בארזאני פגישה של המפלגות הכורדיות וביקש את אישורן לקיום משאל עם על עצמאות כורדית בעיראק. נציגי האיחוד הפטריוטי התנגדו תחילה, אך לבסוף נתנו את הסכמתם, מתוך חשש שערעור על משאל העם יסמן אותם כמתנגדים לעצמאות הכורדית.
יצוין כי לבארזאני ולמפלגה הדמוקרטית היו מניעים ציבוריים ואישיים לערוך את משאל העם: ראשית, במישור הלאומי, הרצון לקבלת עצמאות לכורדים. שנית, השגת אוטונומיה גדולה יותר מול המשטר העיראקי. שלישית, ברמת המפלגה, למפלגה הדמוקרטית היו מניעים ספציפיים לקיים את משאל העם בכירכוכ. בשנים 2003–2014, הייתה כירכוכ נתונה תחת השפעה פוליטית וצבאית של האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן, והמפלגה הדמוקרטית לא היו מרוצים מכך, כיוון שהם רצו להיות הכוח השולט במחוז. במישור האישי, ההתעקשות על משאל העם נבע מהצורך של המפלגה הדמוקרטית לשמור על הגמוניה בפוליטיקה הכורדית, תוך הארכת כהונתו של בארזאני ללא הגבלת זמן, וכן מהצורך להסיט את דעת הקהל של אזרחי החבל מכישלונות פוליטיים וכלכליים של ההנהגה הכורדית, לאור המלחמה באזור, השליטה בשדות הנפט, וויכוחים סביב איוש תפקיד נשיא הפרלמנט העיראקי.[9] בספטמבר 2017, ממשלחת החבל ביצעה משאל עם על עצמאות כורדיסטן העיראקית, כשהשאלה במרכזו האם הם תומכים בהכרזה על כורדיסטן העיראקית כמדינה עצמאית. תוצאות המשאל הראו רוב של למעלה מ-90% שתומכים בעצמאות. ממשלת עיראק התנגדה בתוקף לקיום משאל העם, לכן לאחר קיומו וסירובה של ממשלת חבל כורדיסטן להכריז על ביטולו, הכריזה ממשלת עיראק על יציאה למבצע צבאי נגד ממשלת החבל בעיר כירכוכ, הנחשבת על-ידי הכורדים כבירת כורדיסטן, וכן בעלת ערך לאור שדות הנפט שבשטחה. הקרב על כירכוכ נמשך ימים ספורים ובסופו כבשו כוחות צבא עיראק את העיר כרכוכ ואת המחוז הקרוי על שמה. אובדן כרכוכ הוביל לפגיעה כלכלית משמעותית בחבל הכורדי והעצים את הקרע בין שתי המפלגות הכורדיות המרכזיות, בין היתר עקב האשמות שהטיחו המפלגות הפוליטיות בחבל זו בזו. ה-KDP האשימו את ה-PUK שעזרו לצבא עיראק להשתלט על השטח על ידי נסיגת חיילי הפשמרגה של ה-PUK מהשטח. בתגובה, ה-PUK האשימו את בארזאני ואת מפלגתו בכך שהתעקשו לקיים את משאל העם שהוביל לפלישת הצבא מלכתחילה. ההפסד הוביל להצהרת התפטרות של מסעוד בארזאני, וב-2017 הוא פרש מתפקידו ובנו מסרור נכנס למלא את תפקידו. כמו כן, בעקבות אובדן כירכוכ, תושבי חבל כורדיסטן יצאו להפגנות ומחאות נגד ה-KDP, קראו לשינוי השלטון הכורדי המסורתי והקימו מפלגות אופוזיציוניות כורדיות חדשות.[9]
