PROFILPELAJAR.COM

הוגו וולף
**Hugo Wolf**
לידה	13 במרץ 1860; סלובן גראדץ, סלובניה
פטירה	22 בפברואר 1903 (בגיל 42); וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
שם לידה	Hugo Philipp Jacob Wolf
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי בווינה
מוקד פעילות	האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה האוסטרית
מקום לימודים	האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה
סוגה	אופרה
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר

הוגו וולף (בגרמנית: Hugo Wolf;‏ 13 במרץ 1860 - 22 בפברואר 1903) היה מלחין אוסטרי ממוצא סלובני, שנודע בעיקר בשירים האמנותיים, או הלידר, שלו. הוא הביא לצורה מוזיקלית זו עוצמת הבעה מרוכזת, שהייתה ייחודית במוזיקה של תקופת הרומנטיקה המאוחרת. ניכרה בה קרבת מה לזו של האסכולה הווינאית השנייה מבחינת התמציתיות, אך לא היה כל קשר מבחינת הטכניקה.

לוולף היו אמנם כמה פרצי פוריות יוצאת דופן, בייחוד בשנים 1888 ו-1889, אך דיכאון תכוף קטע את תקופות היצירה שלו, ויצירתו האחרונה נכתבה בשנת 1898, לפני שמת מעגבת.

חייו

ילדות ונעורים (1860-1887)

וולף נולד בווינדישגראץ (כיום גראדץ, סלובניה), חלק ממובלעת דוברת גרמנית בתחומי סלובניה, לאם סלובנית ואב גרמני. שם המשפחה היה במקור "Vouks", אך הם שינו אותו לצורה הגרמנית "וולף". פיליפ וולף היה מוזיקאי חובב, אוטו-דידקט, שהקים תזמורת משפחתית. מורו הראשון של הוגו, לאחר אביו, ניגן בוויולה בהרכב המשפחתי^[1]. הוגו וולף נחשב למלחין אוסטרי, כיוון שדחה את מוצאו הקרתני או הכפרי ורוב חייו עברו עליו בווינה, שם היה לנציג המגמה "הגרמנית החדשה" בלידר, מגמה שראשיתה בחידושים בתחום ההבעה, הכרומטיקה והדרמה של ריכרד וגנר^[2].

וולף, שהיה ילד פלא, החל ללמוד נגינה בפסנתר ובכינור בגיל ארבע, אצל אביו. בהגיעו לבית הספר היסודי המשיך בלימודי פסנתר ותאוריה של המוזיקה. מקצועות אחרים, לעומת זאת, לא עוררו בו כל עניין; הוא שולח מבית הספר התיכון הראשון שנרשם אליו מחמת "אי-התאמה מוחלטת". את השני עזב משום שהתקשה בלטינית, שהייתה מקצוע חובה, ואחרי סכסוך עם מורה, שהעיר משהו על "המוזיקה הארורה" שלו, הסתלק מן השלישי והאחרון. הצעתה של דודה וינאית, לשכן את הוגו בביתה כדי שיוכל ללמוד בקונסרבטוריון, שכנעה את אביו וב-1875 הגשים את משאת נפשו ויצא לבסוף ללמוד בקונסרבטוריון של וינה, לאכזבת אביו, שקיוה כי בנו לא ינסה למצוא את מחייתו במוזיקה. הוא למד פסנתר אצל וילהלם שנר והרמוניה והלחנה אצל רוברט פוכס, שגילה עניין בו ובחיבוריו. בתקופת לימודיו התיידד, בין השאר, עם גוסטב מאהלר, והלחין יצירות שונות. בווינה הרבה ללכת לאופרה והיה למעריץ מושבע של ריכרד וגנר, שביקר ב-1875 בווינה לביצועי טנהויזר ולוהנגרין. בימים ההם הייתה הערצת וגנר שוות ערך לדבקות באוונגארד על כל הכרוך בו והבהילה את הוריו. מן הקונסרבטוריון גורש, בגלל "הפרת משמעת", אם כי וולף, המרדן מטבעו, יטען, כי עזב מתוך תסכול משמרנות המוסד^[3]^[4].

אחרי שמונה חודשים עם משפחתו, חזר לווינה ללמד מוזיקה. אף כי מזגו הרתחני לא היה אידיאלי להוראה, הרי כשרונותיו המוזיקליים - כמו גם הקסם האישי שלו - משכו אליו תשומת לב והקנו לו חסות. תמיכה זו מאנשי חסדו איפשרה לו לקיים את עצמו כמלחין ובת משפחה של אחד מגדולי התומכים נתנה לו השראה לכתיבה: עם זאת, לדברי אלמה מאהלר, הקשרים הללו הביאו עליו טרגדיה: הוא נדבק בעגבת, שגרמה בהמשך חייו למחלת נפש ולבסוף למותו^[5]^[6]. ואלי פרנק הייתה אהובתו הראשונה של וולף, והקשר שלו איתה נמשך שלוש שנים. במהלך תקופה זו של קשריו עמה, התגלו רמזים לסגנונו הבוגר בלידר שלו. וולף נטה לדיכאון ולשינויים פתאומיים מקצה אל קצה במצב רוחו, ואלה השפיעו עליו כל ימי חייו. כשואלי פרנק עזבה אותו ממש לפני יום הולדתו ה-21, שקע במרה שחורה; הוא חזר הביתה, אם כי גם היחסים במשפחתו היו מתוחים: אביו נשאר איתן בדעתו, שוולף הוא לא-יוצלח ללא תקנה. תקופת עבודתו הקצרה ובלתי מרשימה כמשנה למנצח המקהלה בזלצבורג רק חיזקה דעה זו - וולף לקה בחסר הן מבחינת המזג המתאים, הן בטכניקת הניצוח והן בקרבה נפשית לרפרטואר, הלא-וגנרי במובהק, מכדי להצליח בתפקידו. לא עברה שנה, והוא שב לווינה כדי להמשיך ללמד באותן נסיבות כמקודם, פחות או יותר^[7].

מות וגנר היה עוד אירוע טראגי בחיי המלחין הצעיר. השיר Zur Ruh, zur Ruh חובר זמן קצר אחר כך ונחשב לטובה ביצירותיו המוקדמות; ההשערה היא, שהשיר נועד להיות מספד לוגנר. וולף התייאש לא פעם מעתידו הוא בשנים הבאות, בעולם שאלילו פרש ממנו והותיר אחריו עקבות ענק לצעוד בהן, בלי שום הנחיות כיצד לעשות זאת. מצב זה הביא אותו לעיתים קרובות להתפרצויות זעם קיצוניות, שהרחיקו מעליו ידידים ופטרונים, אם כי קסמו עזר לו להחזיקם לצדו מעבר למה שיכלו מעשיו להצדיק. שיריו הגיעו בינתיים לידיעתו של פרנץ ליסט, שלו רחש כבוד רב, וליסט, כמו מדריכיו הקודמים, יעץ לו לבחור בצורות גדולות יותר; הפעם הקשיב לעצה והתוצאה הייתה הפואמה הסימפונית על "פנטסיליאה". גם בפעילותו כמבקר החל וולף לראות פירות; הוא לא ידע רחם בביקורת על היצירות הנחותות, שהשתלטו לנגד עיניו על האווירה המוזיקלית של התקופה (אנטון רובינשטיין, בייחוד, היה משוקץ בעיניו), ולא ידע סייג בתמיכתו הנלהבת בגאוניות של ליסט, שוברט ושופן. "הזאב הפראי", כפי שכינוהו בשל העוצמה וכוח הביטוי של אמונתו הפנימית, עשה לו לא מעט אויבים בארס ששפע מעטו. אף כי חיבר מעט בחייו, גם את המעט שכתב לא הצליח להביא לידי ביצוע: רביעיית רוזה מיאנה אף לתת מבט ביצירתו אחרי שפירק אותה בטור שלו, וביצוע הבכורה של "פנטסיליאה" התקבל בבוז ולעג מצד התזמורת כלפי האיש, שהעז לבקר את יוהנס ברהמס.

וולף הניח לפעילותו כמבקר בשנת 1887, כשחזר להלחין; שלא במפתיע, אולי, השירים הראשונים שחיבר לאחר פסק הזמן היצירתי כתובים לטקסטים מאת גתה, אייכנדורף ופון שפל, העוסקים בגילויי כוח והחלטיות בשעת מצוקה. זמן קצר אחר כך סיים וולף את "הסרנדה האיטלקית" שלו, הנחשבת לאחת היצירות הראשונות שהלחין בסגנון בוגר. שבוע לאחר מכן נפטר אביו והשאיר את וולף מוכה יגון. הוא לא חזר להלחין כל אותה שנה.

בגרות (1888-1896)

השנים 1888 ו-1889 בחיי היצירה של וולף התגלו כפוריות במידה מפתיעה וכנקודת מפנה בקריירה שלו. אחרי הוצאתם לאור של תריסר משיריו בשלהי השנה הקודמת, השתוקק וולף לחזור להלחנה ונסע אל מעון הנופש של משפחת ורנר - ידידי משפחה, שוולף הכיר מאז ילדותו - בפכטולדסדורף (מרחק נסיעת רכבת קצרה מווינה), כדי להתרחק מן העיר ולהלחין ביחידות. כאן חיבר את "מריקה לידר" במהירות הבזק. הפסקה קצרה והחלפת בית, שוב מעון נופש של ידידים ותיקים, משפחת אקשטיין, הניבו את "אייכנדורף לידר" ואחריהם 51 "גתה-לידר", שחיבורם גלש אל תוך 1889. אחרי חופשת קיץ, התחילה מלאכת חיבורו של "ספר השירים הספרדי", באוקטובר 1889; אף כי יצירות בניחוח ספרדי היו באופנה אותם ימים, וולף הלחין שירים, שמלחינים אחרים לא נתנו דעתם עליהם. הספר כלל שירים למילים של לופה דה וגה, רודריגו קוטה ומשוררים נוספים. היצירה פורסמה בשנת 1891.

וולף עצמו עמד מיד על ערכן של יצירות אלה והתרברב לפני ידידים, שהן הטובות ביותר שחיבר מעודו (עזרתם והמרצתם של בעלי ההשפעה ביניהם הן שהביאו לפרסומם הראשוני של השירים). עכשיו החל גם העולם שמחוץ לווינה להכיר בוולף. הטנור פרדיננד ייגר שוולף שמע ב"פרסיפאל" בחופשת הקיץ הקצרה שלקח לו מהלחנה, היה נוכח באחד הקונצרטים הראשונים של שירי מריקה והתלהב הוא הופיע ברסיטל שכולו וולף ובטהובן בדצמבר 1888. יצירותיו של וולף זכו לשבחים בביקורות, אחת מהן ב"אלגמיינר צייטונג" של מינכן, עיתון גרמני בעל תפוצה נרחבת. מובן, שההכרה לא תמיד הייתה חיובית; חסידי ברהמס, שלא שכחו עדיין את טינתם על הביקורות האכזריות של וולף, השיבו לו כגמולו - אם טרחו בכלל להתייחס אליו. הביוגרף של ברהמס, מקס קאלבק, לעג לוולף על כתיבתו הבוסרית והטונאליות המוזרה שלו; מלחין אחר סירב לחלוק עמו בתוכניה ואמאלי מאטרנה, זמרת וגנרית, נאלצה לבטל את השתתפותה ברסיטל משירי וולף כאשר איימו עליה, לפי השמועה, שתוכנס לרשימה השחורה של המבקרים אם תופיע בו.

עוד שירים ספורים הושלמו בשנת 1891 לפני שבריאותו הנפשית והגופנית של וולף התדרדרה שוב בסוף השנה; תשישות מן השנים האחרונות של עבודה יוצרת פורייה, יחד עם השפעות מחלת העגבת ומזגו הדיכאוני, חברו לעצור את כתיבתו למשך שנים אחדות. קונצרטים של יצירותיו, שמשכו באוסטריה ובגרמניה, הפיצו את תהילתו הגדלה והולכת; אפילו ברהמס וחבר המבקרים, שגינו את וולף בעבר, יצאו עכשיו בביקורות אוהדות. וולף, מכל מקום, היה טרף לדיכאון, שמנע ממנו לכתוב - מצב שהגביר עוד יותר את דיכאונו. הוא השלים תזמורים של יצירות קודמות, אבל יצירות חדשות לא הופיעו, ודאי לא האופרה, שחיבורה הפך לו לדיבוק, משום שעדיין היה משוכנע, שהצלחה בצורות מוזיקליות גדולות היא סימן ההיכר לגדולה יוצרת.

וולף דחה בבוז את הליברטו ל Der Corregidor כשזה הוצג לפניו בפעם הראשונה בשנת 1890, אבל התעקשותו לחבר אופרה סימאה את עיניו מלראות את חסרונותיו במבט שני. הסיפור, החדור בהומור קודר, מבוסס על "הסומבררו משולש הפינות" של פדרו אנטוניו דה אלרקון, עוסק במשולש אהבה מחוץ לנישואים ווולף חש שהוא יכול להזדהות עמו: במשך שנים אחדות היה מאוהב במלאני קכרט, אשת ידידו היינריך קכרט. (משערים, שהרומן ביניהם נעשה רציני בשנת 1884, כשוולף נלווה אל הזוג קכרט בחופשתם; קכרט גילה את דבר הרומן בשנת 1893, אך נשאר פטרונו של וולף ובעלה של מלאני.) האופרה הושלמה תוך תשעה חודשים ובתחילה נחלה הצלחה, אבל המוזיקה של וולף לא יכלה לכפר על חולשת הטקסט, והאופרה נידונה לכישלון; עד כה לא זכתה להפקה מחודשת מוצלחת.

השנים האחרונות (1897-1903)

הקונצרט האחרון של וולף, שכלל את מגינו משכבר הימים, ייגר, התקיים בפברואר 1897. זמן קצר אחר כך גברה על וולף מחלת העגבת והוא שקע בטירוף דעת, שממנו הגיח לעיתים רחוקות לפרקי זמן של צלילות. הוא הותיר שישים דפים של אופרה לא גמורה, "מנואל ונגאס", משנת 1897, ועשה מאמצים נואשים לסיימה לפני שדעתו השתבשה עליו כליל; מאמצע שנת 1899 שוב לא יכול היה לחבר מוזיקה, כל מוזיקה שהיא, ופעם ניסה להתאבד בטביעה. אחרי הניסיון הזה התאשפז במוסד לחולי נפש בווינה, על דעתו ובהסכמתו. מלאני ביקרה אותו שם בנאמנות במהלך שקיעתו, עד מותו ב-22 בפברואר 1903; עם זאת, בוגדנותה כלפי בעלה לא נתנה לה מנוח והיא שמה קץ לחייה בשנת 1906.

וולף קבור בבית הקברות המרכזי בווינה, לצד מלחינים רבים ידועי שם.

מוזיקה

ההשפעה המוזיקלית הגדולה ביותר בחיי וולף באה מריכרד וגנר, שפגש את המלחין הצעיר זמן קצר לאחר שוולף החל את לימודיו בקונסרבטוריון בווינה ועודד אותו להתמיד בהלחנה ולנסות את כוחו ביצירות גדולות יותר. פגישה זו חיזקה לעד את תשוקתו של וולף לחקות את אלילו המוזיקלי. וולף הרחיק לכת עד כדי חיקוי הצמחונות של וגנר, אבל בכך התמיד רק שנה וחצי. הדלק שהזין את עוינותו כלפי יוהנס ברהמס נבע בחלקו מן הדבקות בווגנר ובחלקו מאי-הבנה וניגודי אישיות, ולא מטינה כלשהי מצד ברהמס.

פרסומו האמיתי בא לו מן הלידר שלו; מזגו של וולף וכישוריו הוליכו אותו אל צורות פרטיות ואישיות יותר. בתחילה סבר אמנם, ששליטה בצורות המוזיקליות הגדולות היא סימן ההיכר של מלחין דגול (השקפה שמוריו הראשונים חיזקו בו), ממדיו הקטנים יותר של השיר האמנותי סיפקו לו יסוד מצוין לפיתוח כישורי יצירה בסיסיים, ובהמשך הייתה צורה זו לאמצעי ההבעה החזק ביותר שלו. הלידר של וולף נודעים בצמצום רעיונות מוזיקליים רחבי יריעה ועומק של רגשות; כישרונו לפרש ולבטא טקסטים באמצעות המוזיקה מותאם לצורת השיר. אף כי וולף עצמו לא יכול היה להשתחרר מן הרעיון שחיבור יצירות קצרות בלבד מעיד על נחיתות המלחין בהשוואה לאחרים, הרי ארגון השירים שהלחין למחזורים דרמטיים שלמים, תוך מציאת קשרים בין טקסטים, ללא כוונה מפורשת מצד המשורר, לצד תפיסת שירים נפרדים כיצירות דרמטיות זעירות, מצביעים על היותו דרמטיסט מחונן, אם כי כתב רק אופרה אחת, לא מוצלחת ביותר.

בשלב מוקדם בקריירה שלו עיצב וולף את הלידר שלו על פי אלה של פרנץ שוברט ורוברט שומאן, בייחוד בתקופת יחסיו עם ואלי פרנק; למעשה, החיקויים היו טובים דיים להתקבל כדבר האמיתי, והוא אכן ניסה זאת פעם, אך נחשף בטרם עת. ההשערה היא, שבחירת הטקסטים שלו ללידר בשנים הראשונות, טקסטים שעסקו ברובם בחטא ובייסורים, הושפעה בחלקה מהידבקותו בעגבת. אהבתו לוואלי פרנק, שלא הושבה במלואה, הולידה את ילדי רוחו בדמות "וזנדונק-לידר": מוזיקה נלהבת לשירים משל ניקולאוס לנאו. הלך הרוח של השירים האחרים היה שונה מזה בתכלית השוני: קלילים והומוריסטיים. גם "פנטסיליאה" סוערת וססגונית; אף כי וולף העריץ את ליסט, שעודד אותו להשלים את היצירה, הוא הרגיש שהמוזיקה של ליסט יבשה מדי ואקדמית, וחתר לצבע ורגש.

שנת 1888 הייתה ציון דרך ונקודת מפנה הן בסגנונו והן בקריירה שלו. הוא התרחק מסגנון שוברט הקודם שאימץ לו ובחר בשירים שהלמו את כשרונותיו המוזיקליים ואת יכולתו להתאים מוזיקה לטקסט, בייחוד אלה של מריקה, שתכונותיו דמו לאלה של וולף במובנים רבים.

וולף כתב מאות לידר, שלוש אופרות, מוזיקה תוכניתית, מוזיקה מקהלתית וכמה יצירות לתזמורת, מוזיקה קאמרית ויצירות לפסנתר, המושמעות לעיתים רחוקות מאוד. יצירתו האינסטרומנטלית המפורסמת ביותר היא ה"סרנדה האיטלקית" (1887), שנכתבה במקור לרביעיית מיתרים ואחר תוזמרה. יצירה זו מציינת את ראשית סגנונו הבוגר.

וולף התפרסם בשימוש שעשה בטונאליות להעצמת המשמעות. ההתמקדות בשני אזורים טונאליים כדי לבטא במוזיקה כפל משמעות וקונפליקט בטקסט הייתה לסימן היכר של סגנונו, ומצאה פתרון רק במקום היאה למשמעות השיר. הטקסטים שבחר היו חדורים במקרים רבים ענות וחיפושי שווא אחר פתרון, ורגשות אלה מצאו ביטוי בטונאליות, שנדדה מסולם לסולם, בלתי מסוגלת למצוא את דרכה חזרה אל סולם הבית. השימוש בקדנצות מדומות, כרומטיות, דיסוננסים ותווכים כרומטיים מסווה את היעד ההרמוני כל זמן שהמתח הפסיכולוגי עומד בעינו. גם המבנה הצורני שלו שיקף את הטקסטים שעבורם נכתבה המוזיקה, והוא כמעט לא כתב את השירים הערוכים בפשטות ומחולקים לבתים, שהיו חביבים על בני זמנו, אלא בנה את צורת הליד סביב אופייה של היצירה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הוגו וולף בוויקישיתוף

הוגו וולף, באתר AllMusic (באנגלית)
הוגו וולף, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הוגו וולף, באתר Discogs (באנגלית)
הוגו וולף, באתר Songkick (באנגלית)
הוגו וולף, דף שער בספרייה הלאומית
הוגו וולף, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הוגו וולף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ אריק סאמס וסוזן יואנס, "הוגו וולף" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין.
^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 302.
^ סאמס ויואנס, שם.
^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 179
^ סאמס ויואנס, שם.
^ Joseph W. Lewis. (2010). What Killed the Great and Not So Great Composers?. AuthorHouse. p.390. ISBN 978-1449075842
^ סאמס ויואנס, שם.