הדרשה על ההר היא ציטוט דברים שלפי המסופר נשא ישו לפני מאמיניו. יש הרואים בדרשה זאת תמצית עיקרי האמונה המשיחית כולה. הדרשה מצוטטת בחיבור הראשון (אך לא העתיק ביותר) בקאנון של הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, והיא נקראת כך משום שלפי המסופר נשא אותה ישו בפני מאמיניו על הר בסביבות הכנרת.
הדרשה על ההר היא חלק מרכזי מאוד בבשורה על פי מתי, ובנצרות כולה, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתת עליהם, ורבים מהפסוקים בה אף הפכו לפתגמים ולדימויים מפורסמים, כגון הדימוי על "הטיית הלחי השנייה" והביטוי "מלח הארץ". הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית.
מיקום ותארוך הדרשה
ההר עליו נשא ישו את הדרשה קרוי בנצרות "הר האושר" לזכר המילה "אַשְרֵי" המתחילה את שמונת הפסוקים הראשונים של דרשת ההר. המסורת הנוצרית המקובלת מזהה את הר האושר עם הר נחום מצפון לכנרת, אך יש פרוטסטנטים המזהים את הר האושר עם קרני חיטין.
מקובל לתארך את זמן נשיאת הדרשה לשנת 30 לספירה בערך, אך רבים מהפרשנים האקדמיים גורסים כי הדרשה היא אוסף אמירות מתוך דברי ישו, שאסף מתי, מחבר הבשורה, וכי ישו כנראה לא נשא את הדרשה בפועל.
תוכן
הדרשה על ההר, איוון מקארוב, 1889
פתיחה (מתי ה' 1 - 2)
פסוקי ה"אשרי", המתארים את אלה שהתנהגותם ראויה: "אשרי עניי הרוח", "אשרי האבלים", "אשרי החלשים" וכיוצא בזה (ה' 3 - 12)
לא כל הטוען כי הוא בר אמונה אכן מאמין (ז' 21 - 23)
מי אשר ילך לפי דרשה זו בונה את חייו על אבן ויחיה, מי שאיננו - כמוהו כבונה חייו על חול וסופו להישמד. (ז' 24 - 27)
סיום (ז' 28 - 29)
גישות פרשניות
הכנסייה בהר נחום
ויכוח גדול קיים בנצרות באשר לאופן ההבנה של הכתוב בדרשה, שהרי חלק מתכתיביה, אם מבינים אותם כמות שהם, אינם ישימים כמעט בחיים המעשיים. חוקר הדתות מק'ארתור מביא תשע פרשנויות עיקריות לדרשה.
הגישה הקטגורית, הגורסת כי את הדרשה יש להבין כמות שהיא, ואם תכתיביה גורמים סבל למי שממלא אחריהם, זהו מחיר ששווה לשלם בתמורה לגאולה. בגישה זו צידדו פרנציסקוס מאסיזי, לב טולסטוי ובאופן מסוים כת האנאבפטיסטים.
הגישה ההיפרבולית, הרואה בדרשה היפרבולה וגוזמה מכוונת והגורסת שהדרשה מכילה רק עקרונות כלליים, שאין צורך למלא אחריהם מילה במילה ושיש להתאימם ולרככם בהתאם למציאות.
גישת התקן הכפול של הכנסייה הקתולית, אשר מחלקת את תוכן הדרשה לחלק הכרחי ולחלק מומלץ, כאשר החלק ההכרחי מחייב את כולם והוא הכרחי לגאולה והחלק המומלץ הוא תוספת למאמינים אדוקים יותר, כגון נזירים, אך נראה שאין זה מעשי לדרוש מכל אדם לנהוג כך. בגישה זו תמכו אוגוסטינוס הקדוש ותומאס אקווינס.
הגישה הלותרנית, הקרויה גם גישת שני העולמות. מרטין לותר חילק את הכול לקדוש וליומיומי וגרס כי הדרשה שייכת לתחום הקדוש והרוחני. כך, לפי לותר, שופט שמרשיע פושע צריך לתת לו את מירב העונש הקבוע בחוק, אך בד בבד עליו להצטער בנפשו על הסבל שייגרם לו.
הגישה הפרוטסטנטית, אשר על ידי השוואת מקומות שונים בברית החדשה מצאה, כי לעקרונות של הדרשה ישנם יוצאים מן הכלל. כך, בעוד שישו אסר על נדרים ושבועות, השליח פאולוס משתמש בהם לפחות פעמיים, כך שלמעשה יש להם מקום.
הגישה של וילהלם הרמן(Wilhelm Herrmann), אשר גרס, כי רוח הדרשה חשובה יותר ממה שכתוב בה, ושהכוונה מאחורי מעשה חשובה יותר מהמעשה עצמו. גישה זו קרובה לגישתו של אוגוסטינוס הקדוש.
הגישה האתית, אשר גורסת כי ישו חשב שאחרית הימים קרובה ולכן הצלחה חומרית היא בעלת חשיבות נמוכה. גישה זו נהפכה פופולרית על ידי אלברט שווייצר.
גישתו של מרטין דיבליוס(Martin Dibelius), אשר גרס, כי אף על פי שהעקרונות של הדרשה הם העקרונות האלוהיים ועל-פיהם יש לנהוג, כעת אין זה אפשרי. על פי דיבליוס, חובה על כל בני האדם לנסות לחיות לפי עקרונותיה של הדרשה, אך הם נידונים מראש לכישלון. מצב זה, טוען דיבליוס, ישתנה באחרית הימים. גישה דומה לזו היא הדיספנסציונליזם, הגורס כי ישנן תקופות שבהן ניתן למלא אחר הדרשה וישנן תקופות שבהן זה בלתי אפשרי, כמו התקופה של ימינו.
גישת התשובה, הגורסת, כי עקרונות הדרשה על ההר הם מלכתחילה בלתי-ניתנים לקיום בעולם הזה, והגורסת, כי על ידי הפיכתם לבלתי-אפשריים לקיום ישו רצה ללמד את האנושות לחזור בתשובה.
