גלבה היה בן למשפחת סולפקיוס, אחת ממשפחות האצולה הרומיות, מיוחסת ועתיקת יומין, אף כי לא הייתה לה קרבת משפחה אל משפחות שושלתיות לשושלת היוליו-קלאודית. גלבה אומץ על ידי אימו החורגת שהייתה קרובת משפחה רחוקה של ליוויה אשת הקיסר אוגוסטוס. מעשה אימוץ זה סלל את דרכו לשלטון בכך שנהנה מחסותה ומשמה שהועבר אליו (לוקיוס). רק לאחר קבלת תואר הקיסר חזר לשמו הפרטי המקורי סרוויוס. כשנתמנה לקיסר הציב שלשלת יוחסין שבה המשיך את יחוסו מצד אביו עד ליופיטר ומצד אימו עד לפסיפאה אשת מינוס.
סבו של גלבה נתפרסם יותר כאיש רוח וסופר מאשר כחייל, שכן לא הצליח להגיע למעלה מדרגת פראיטור, אביו שמש בקונסולט ואף שהופעתו החיצונית הייתה נמוכה ובעלת גיבנת נודע כעורך דין מוצלח. אמו של גלבה הייתה מומיה אחאיקה נכדתו של קאטולוס. לאורך חייו הציבוריים כהן במשרות רבות מעלה ובכך דאג להוסיף על אנדרטאות כתובות המגוללות את יחוסו הרם.
מקור השם - גלבה
קיימת אי ודאות בקשר למשמעות השם ומי מבין בני משפחתו קבל כינוי זה לראשונה. סברה אחת טוענת כי מקור השם טמון באדם ממשפחתו שצר על אחת הערים בהיספניה ללא הצלחה עד שלבסוף שרף את העיר באבוקות משוחות ב"גלבאום" (שרף המופק מצמח החלבנה). אחרים טוענים שניתן לו השם בזמן שחלה במחלה ממושכת שתרופתה נקראת "גאלבנום", מעין תרופה עטופה בצמר. ויש האומרים כי הוא פשוט היה שמן מה שמכונה ע"פ הגאלים גלבה, ואחרים מנגד טוענים כי היה רזה כמו בעלי החיים הקטנים המופיעים על עצי האלון ונקראים גאלבים.
כאשר מרדו הצבאות בנירון, בשנת 68 לספירה, היה כבר בשנות השבעים לחייו. עת נודע על התאבדותו של נירון, קיבל על עצמו את התואר "קיסר", ויצא לרומא מהיספניה, הפרובינקיה בה משל 8 שנים, על מנת לקבל את השלטון.
שירותו הציבורי
גלבה נתמנה לפראיטור בשנת 20 ולקונסול בשנת 33. שרת את הקיסרים אוגוסטוסטיבריוס וקליגולה כנציב בפרובינקיות מאתגרות כגון: גאליה, גרמאניה ואפריקה. במקביל פקד על קרבות בבריטניה. בשנת 41 נרצח הקיסר קליגולה דבר שיצר מאבקי שליטה בחצר הקיסרות ברומא, גלבה לא השתתף במאבקים אילו ואף הפגין את נאמנותו לקלאודיוס דבר שלימים יתוגמל בו.
בשנת 61 נשלח גלבה על ידי הקיסר נירון לנהל את ענייני האימפריה בפרובינציית היספניה טארקוננסיס (מערב ספרד המודרנית). תפקיד זה תוכנן להיות עבור תפקיד פרישה אחרון מחייו הציבוריים, זאת בעקבות גילו המתקדם ובגלל רצונו להתרחק מן השחיתות השלטונית ברומא.
כאשר מרדו הצבאות בנירון, בשנת 68 לספירה, היה כבר בשנות השבעים לחייו. עת נודע על התאבדותו של נירון, קיבל על עצמו את התואר "קיסר", ויצא לרומא מהיספניה, הפרובינקיה בה משל 8 שנים, על מנת לקבל את השלטון ובכך להגשים את הנבואה שנתנה לו בצעירותו.
תקופת שלטונו
מטבע שהוטבע בתקופת שלטונו של גלבה
עלייתו של גלבה לקיסרות אושרה על ידי הסנאט, ניתן לומר כי גילו המתקדם 70 הווה מעין תוכנית ביניים לחלופה ארוכת טווח שתכננו אנשי בית הקיסרות לכשימות. בזמן הקצר בו שלט (9 ביוני 68 ועד 15 בינואר 69) הצליח להתסיס כנגדו גורמים רבי השפעה, זאת מתוך רצון להשתית שינויים מוסדיים ולהבטיח שלטון יציב ומוסרי יותר. רצון זה לא צלח. גלבה פגע ברבים בעת שסירב להוציא להורג דווקא את האכזריים שבעוזריו של נירון. מעמד הסנטורים התנגד לו בעקבות מדיניות קיצוץ משמרתם, חייליו התאכזבו ממנו משום שלא העניק להם את מענקיהם שהובטחו להם על ידו זאת לאחר שסייעו לו להגיע לשלטון, במיוחד התמרמרו כנגדו הצבאות בגרמניה, בראשם עמד אז ויטליוס.
המשמר הפרטוריאני פעל כנגדו כי פיטר רבים מהם מחשש שהם חותרים מתחתיו.
כאשר נודע לגלבה על ההתמרמרות כנגדו סבר כי יוכל לתקן המצב באמצעות אימוץ אדם פופולרי לבן, והכריז לפתע על אימוצו של צעיר בן אצילים בשם פיסו, אך נמנע מלהבטיח מענק כספי לחיילים לרגל האירוע. את המצב ניצל אות'ו, ממכובדי רומי, אשר קשר קשר עם הצבאות להרוג את גלבה ולרשת את מקומו.
ההדחה והרצח
לאחר ששמע כי הוכרז כנגדו מרד, הסתגר במחנה בין חייליו, אך משסיפרו לו סיפור כוזב כי המרד דוכא, יצא לכיוון הפורום, ואז תפסו אותו הקושרים ורצחוהו. מילותיו האחרונות של גלבה היו "דקור אותי אם זה יעזור לרומאים". הוא שימש בתפקידו שבעה חודשים בלבד.
החלטת הסנאט להקים לו מצבה במקום בו נרצח בוטלה על ידי אספסיאנוס, "כי נודע לו שגאלבה שלח מהיספניה (ספרד) רוצחי-חרש שיתנקשו בחייו ביהודה (באותה התקופה הוא שהה שם במסגרת מלחמתו לדיכוי המרד הגדול)".[2]
יותר מאדם פשוט נחשב כל עוד אדם פשוט היה, והכל היו מסכימים כי ראוי הוא לשלטון לולא עלה לשלטון
_(35867773310)_edited.jpg)
