ב-1911 הקימה ועדת ההגנה האימפריאלית ועדת משנה שתבחן את סוגיית התעופה הצבאית. ועדת המשנה המליצה על הקמת גיס תעופה שיהיה מורכב מכנף אווירית בצי, כנף אווירית בצבא היבשתי, בית ספר לטיסה ומפעל מטוסים. המלצות הוועדה התקבלו והמלך ג'ורג' החמישי הוציא צו מלכותי שהורה על הקמת הגיס. ב-13 במאי1912 הוקם גיס התעופה המלכותי[1].
ב-5 ביולי1912 התרסק המטוס הראשון של הגיס, אך הפקודה שיצאה הורתה ש"הטיסות ימשיכו הערב כרגיל", פקודה שהפכה לנוהג קבוע.
מלחמת העולם הראשונה
כרזת גיוס לגיס התעופה המלכותי
גיס התעופה המלכותי היה אחראי לאיוש ולהפעלת בלוני תצפית בחזית המערבית. באוגוסט1914, הגיע חיל המשלוח הבריטי לצרפת ללא שום בלוני תצפית. מצב זה נמשך עד אפריל1915, אז השאילו הצרפתים לבריטים בלון. יחידת התעופה הבריטית הראשונה הגיע לצרפת במאי 1915 וביצעה משימות תצפית בקרב ארטואה השני. עם הגידול בשימוש בבלוני תצפית, התבררה רמת הסיכון הגבוהה וחוסר היעילות היחסית הכרוכה בהפעלתם. בלון תצפית היה צפוי להנזק או להתרסק תוך 14 יום. תוצאות התצפית היו תלויות במזג האוויר, במומחיות הצופה בהפעלת הבלון ובאמצעי התצפית והצילום. מחשש שהאויב יפגע בבלון, התרחקו המפעילים מקווי החזית, ברמה שפגעה ביכולותיהם. למרות זאת, יציבותו של הבלון, הגבוהה מזו של המטוס, תרמה להעדפתם בשימוש במצלמות.
מנהיגותו האגרסיבית של יו טרנצ'רד כמפקד הגיס בצרפת ואימוץ התפיסה של התקפות רצופות במאמץ לרתק את האויב, גרמו לכמות נפגעים גבוהה - מעל 700 ב-1916. מגמה זו הלכה והחמירה עד לנקודת השפל של הגיס באפריל 1917 שכונה "אפריל העקוב מדם". למרות הכלים הפרימיטיביים והקשיים, סיפק הגיס מודיעין חיוני ומעודכן אודות עמדות וכוחות הגרמנים עד סוף המלחמה.
במשך המלחמה הייתה ממוקמת מפקדת הגיס בצרפת בסנט עומר[3].
תצפית וטיווח
אחת המשימות החיוניות של הגיס הייתה לסייע בטיווח הארטילריה. תוצאות ההפגזה היו קלות לזיהוי על ידי הטייסים והבעיה התעוררה בדרך התקשורת עם סוללת התותחים. בתחילה נהגו הטייסים לכתוב את הוראות הטיווח על פתק ולהשליך אותו במקום בו יוכל להיאסף. עד מהרה החל הגיס בניסויים עם משדרי רדיו. לרוע המזל, המשדרים שקלו 34 ק"ג ותפסו מושב שלם בתא הטייס. במצב זה, נאלץ הטייס להטיס את המטוס, לנווט, לתצפת על נפילות הפגזים ולשדר בקוד מורס את התוצאות לבדו. בנוסף, לא יכלו המשדרים לקלוט תשדורות, כך שלא היה ניתן לשלוח לטייס הוראות או שאלות מהקרקע. לפני הנחיתה היה צריך הטייס לאסוף ולגלול את האנטנה הנגררת בה השתמשו.
את דיווחי הטייסים קלטו אנשי תקשורת של הגיס שהיו מסופחים ליחידות הארטילריה. חיילים אלו נקלעו למאבק בין יחידות האם שלהם שלא יכלו לדאוג להם בגלל המרחק מקו החזית, לבין יחידות הסיפוח שלא ראו בהם חלק מאנשיהם וכך נותרו בלא ציוד מספיק. פעילותם נעשתה פעמים רבות תחת אש ארטילרית כבדה כשהם מוצאים מסתור במחסות זמניים. אנטנת הקליטה שלהם הייתה יעד בולט והופגזה לעיתים קרובות, כך שתוך כדי טיפול באנטנה, נמשכו הקליטה והפענוח של הוראות הטייסים וסימון בעזרת רצועות בד או פנסי איתות, אישור על קליטת השדר.
בשיטה זו השתמשו, נכון למאי1916, 306 מטוסים ו-542 אנשי קרקע.
גיס התעופה לא התעלם מהפוטנציאל הגדול של הפצצה מהאוויר, למרות יכולת הנשיאה הקטנה של המטוסים. טייסים ואנשי גיס אחרים בעלי כושר המצאה פיתחו מגוון שיטות לנשיאה, כיוון והטלת פצצות. טייס אחד תקף טור חיילי אויב בהשלכת רימוני יד מתא הטייס. טייס אחר השמיד שתי משאיות בבקבוק תבערה תוצרת בית.
ב-15 במרץ 1915 בוצעה ההפצצה הראשונה המתוכננת על ידי מטוס B.E.2 שהותאם לנשיאת 4 פצצות במשקל 20 ליברות. הפצצות הותקנו על מתלים מתחת כנפי המטוס והשתחררו במשיכת כבל מתא הטייס. יעד ההפצצה היה תחנת הרכבת בקורטרייק, בלגיה וביעף נמוך הצליח הטייס לפגוע ברכבת שנשאה חיילים ולהרוג 75 מהם. באותו יום הפציץ מטוס אחר את צומת הרכבות במנן, בלגיה, בעזרת פצצות של 100 ליברות.
באוקטובר 1917 קיבלה כנף 41 של הגיס את האחריות לביצוע הפצצות על יעדים אסטרטגיים בגרמניה והחזיקה בתפקיד זה עד סוף המלחמה.
במשך שנות המלחמה, יותר ויותר מטוסים השתתפו גם בתקיפות קרקע, שמטרתן שיבוש כוחות אויב בקווי החזית או קרוב אליה או במהלך התקפה של כוחות קרקע. בעוד שהפצצות טקטיות תוכננו מראש, בוצעו על ידי מספר גדול של מטוסים והיו מכוונות בדרך כלל למטרות מסוימות, תקיפות קרקע בוצעו לרוב על ידי טייסים בודדים או קבוצות קטנות של מטוסים וכוונו נגד מטרות מזדמנות. כדי לחזק את כוח האש בתקיפות הקרקע, חומשו המטוסים בפצצות שנישאו במתלי כנף. התקיפות בוצעו מגובה נמוך ולמרות החימוש הפרימיטיבי הושגו תוצאות טובות ומדויקות. ההשפעה המורלית של תקיפות אוויר על חיילי הקרקע הייתה עצומה. למרות זאת, עד מהרה למדו חיילים להשיב אש למטוסים שהסתכנו מאוד בטיסתם האיטית והנמוכה. שיתוף הפעולה של גיס התעופה עם כוחות היבשה הלך והשתפר ובקרב איפר השלישי השתתפו למעלה מ-300 מטוסים מ-14 טייסות שונות של הגיס. המטוסים, בהם מטוס הסופווית' קאמל המפורסם, היו חמושים בפצצות 20 ליברה (9 ק"ג) ותקפו לאורך הקרב חפירות, ריכוזי חיילים, עמדות ארטילריה ומוצבים, תוך שיתוף פעולה עם כוחות הרגלים והשריון.
מחיר אבדות הגיס בתקיפות קרקע היה גבוה והגיע לכ-30%. המטוס הבריטי המשוריין הראשון, סופווית' סלמנדר לא הגיע לכשירות במלחמה.
הגנה אווירית
כוחות הגיס שהיו ממוקמים באנגליה, לא עסקו רק באימונים, אלא נאלצו לבצע משימות הגנה כנגד הפצצות הגרמנים שבוצעו על ידי בלונים ומפציצי גותה. בתחילה התקשו במשימתם כוחות ההגנה שפעלו במשותף עם שירות האוויר של הצי המלכותי, בעיקר באיתור הכוחות התוקפים ויכולותיהם המוגבלות של הכלים. לאור העובדה שמרבית הכוחות רוכזו בצרפת, נותרו רק מעטים שיכלו להגן על אנגליה, נקראו גם טייסות אימונים להשתתף במאמץ. טיסות לילה ומשימות הגנה בוצעו פעמים רבות על ידי מדריכי טיסה במטוסים שחוקים שכבר לא היו בשימוש כמטוסי קו-ראשון, אם כי המדריכים נחשבו לטייסים מנוסים ביותר. בדצמבר1916 היו 11 טייסות הגנה באנגליה, וכשחיל האוויר המלכותי החליף את גיס התעופה המלכותי בסוף מלחמת העולם הראשונה, הוקמו 14 טייסות כאלו.
משימות מיוחדות
לעיתים נדרש גיס התעופה לשלוח מרגלים אל מעבר לקווי האויב. המשימה הראשונה מסוג זה בוצעה ב-13 בספטמבר1915 והסתיימה בכישלון. המטוס התרסק והטייס והמרגל נפצעו קשה ונתפסו על ידי האויב. למרות זאת המשיך הגיס לבצע משימות כאלו ביתר הצלחה. בנוסף, נדרש הגיס לספק למרגלים יוני דואר ששימשו לשליחת המידע שנאסף בחזרה.
