גייל מקגי
Gale W. McGee |
לידה |
17 במרץ 1915 לינקולן, נברסקה, ארצות הברית ארצות הברית (48 כוכבים) |
---|
פטירה |
9 באפריל 1992 (בגיל 77) וושינגטון די. סי., ארצות הברית ארצות הברית |
---|
מדינה |
ארצות הברית |
---|
מקום קבורה |
בית הקברות אוק היל |
---|
השכלה |
Wayne State College |
---|
מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית |
---|
סנאטור אמריקאי
3 בינואר 1959 – 3 בינואר 1961 (שנתיים) |
|
3 בינואר 1961 – 3 בינואר 1963 (שנתיים) |
3 בינואר 1963 – 3 בינואר 1965 (שנתיים) |
3 בינואר 1965 – 3 בינואר 1967 (שנתיים) |
3 בינואר 1967 – 3 בינואר 1969 (שנתיים) |
3 בינואר 1969 – 3 בינואר 1971 (שנתיים) |
3 בינואר 1971 – 3 בינואר 1973 (שנתיים) |
3 בינואר 1973 – 3 בינואר 1975 (שנתיים) |
3 בינואר 1975 – 3 בינואר 1977 (שנתיים) |
|
|
|
גייל ויליאם מקגי (באנגלית: Gale William McGee; 17 במרץ 1915 – 9 באפריל 1992) היה פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית, אשר כיהן כחבר בסנאט האמריקני מ-1959 עד 1977 מטעם ויומינג.
ביוגרפיה
ראשית חייו
מקגי נולד ב-17 במרץ 1915 בלינקולן, נברסקה, ולמד שם בבתי ספר ציבוריים. הוא רצה ללמוד משפטים, עם זאת, עקב השפל הגדול, הוא לא הצליח ליישם את התוכנית הזו, אלא הלך לבית הספר למורים בוויין. הוא סיים את לימודיו ב-1936 ולאחר מכן עבד כמורה בבית ספר תיכון. במהלך עבודתו הוא למד היסטוריה באוניברסיטת קולורדו בולדר. בשנים לאחר מכן עבד כמרצה באוניברסיטת נברסקה ווסליאן, אוניברסיטת איווה סטייט ואוניברסיטת נוטרדאם. ב-1946 קיבל מקגי את התואר הדוקטור שלו בהיסטוריה מאוניברסיטת שיקגו, ולאחר מכן קיבל תפקיד באוניברסיטת ויומינג, שם לימד כפרופסור.
קריירה פוליטית
מקגי היה חבר המפלגה הדמוקרטית. בשנת 1950 הוא הוצע כמועמד לבית הנבחרים של ארצות הברית, אך דחה את ההצעה כי רצה להכיר טוב יותר את ויומינג ואת האנשים שחיו בה. בשנים 1955 ו-1956 עבר מהאקדמיה לפוליטיקה, ועבד כעוזר לסנאטור ג'וזף או'מהוני.
ב-1958 עזב לבסוף את עבודתו באוניברסיטה כדי לרוץ לסנאט. התוכנית שלו כללה רעיונות צעירים וחדשים לחלוטין, והקמפיין שלו משך את תשומת לבה של אלינור רוזוולט, שהשיקה עבורו קמפיין לאומי לגיוס כספים. הבחירות הוכרעו בהפרש קטן מאוד לטובת מק'גי, והוא ניצח את הסנאטור המכהן הרפובליקני פרנק א. בארט. בתחילת כהונתו בסנאט, הפך לחבר בוועדת הסנאט למסחר בין-מדינתי ובינלאומי ובוועדת ההקצבות של הסנאט היוקרתית. הוא היה חבר הסנאט החדש הראשון שזכה לכבוד זה.
בשנת 1958 מינה נשיא ארצות הברית דווייט ד. אייזנהאואר את הרפובליקני לואיס סטראוס לתפקיד שר המסחר. באותה תקופה, 13 קודמיו של שטראוס בתפקיד זכו לאישור מועמדותם בסנאט בממוצע תוך שמונה ימים בלבד. בשל חילוקי דעות אישיים ומקצועיים, הבהיר הסנאטור קלינטון פרסבה אנדרסון כי אישור המינוי על ידי הסנאט אינו סביר. הוא מצא שותף בדמות הסנאטור מקגי, שישב בוועדה המרכזית לענייני מסחר בין-מדינתי ובינלאומי. השימועים בוועדה נמשכו 16 ימים – משך זמן ארוך באופן חריג עבור מינוי לשר המסחר. הוועדה המליצה לסנאט לאשר את המינוי ברוב דחוק של תשע מול שמונה קולות.
לאור העובדה שלדמוקרטים היה רוב גדול מאוד בסנאט, אך הנשיא אייזנהאואר היה פופולרי מאוד בקרב הציבור, דחיית המינוי לא הייתה ודאית. ההצבעה הסופית הסתיימה כצפוי בהפרש קטן: סטראוס נכשל עם 46 קולות בעד ו-49 נגד. באותה תקופה, זה היה רק המקרה השמיני בתולדות ארצות הברית שבו מועמד לקבינט לא אושר על ידי הסנאט.
למקגי הייתה ידידות אישית עם הנשיא ג'ון קנדי. שניהם הכירו אחד את השני במהלך עבודתם המשותפת בסנאט. מקגי התלווה לנשיא במהלך סיור בספטמבר 1963 שכלל גם את ויומינג.
בשנת 1964, מקגי נבחר מחדש כסנאטור. במהלך כהונתו השנייה מונה לחבר בוועדת הסנאט לענייני חוץ וליושב ראש ועדת הסנאט לשירות המדינה. במהלך תקופה זו תמך מק'גי בעמדותיו של הנשיא לינדון ב. ג'ונסון בנוגע למלחמת וייטנאם. באותה עת שקל ג'ונסון למנות את מקגי לשגריר ארצות הברית באו"ם עם תום כהונתו של ארתור גולדברג, אך במקום זאת מינה לתפקיד את ג'ורג' וילדמן בול.
בשנת 1970 נבחר מק'גי לכהונה שלישית בסנאט. הוא הצליח לנצח את יריבו, ג'ון ס. וולד, בהפרש גדול יותר מהמצופה. מקגי חזר לכהן באותן ועדות שבהן כיהן שש שנים קודם לכן. כהונתו השלישית התאפיינה בפרשת ווטרגייט. בנוסף, הוא הביע עמדות שהיו לא פופולריות גם במדינתו ויומינג, כמו תמיכתו בהחלת מגבלת מהירות של 55 מייל לשעה במהלך משבר הנפט.
בשנת 1976 הוא הובס על ידי יריבו הרפובליקני מלקולם וולופ, וסיים את תפקידו בינואר 1977.
קריירה לאחר מכן
בשנת 1977, מונה מקגי לנציג הקבוע של ארצות הברית בארגון מדינות אמריקה על ידי הנשיא ג'ימי קרטר, במקומו של ויליאם ס. מייליארד. הוא החזיק בתפקיד זה עד 1981. לאחר שפרש כשגריר, הקים חברת ייעוץ.
חיים אישיים
מקגי התחתן עם לורן בייקר, ונולדו להם ארבעה ילדים. הוא מת בוושינגטון הבירה ב-9 באפריל 1992 ונקבר שם בבית הקברות אוק היל.
קישורים חיצוניים