גארי ברטון (באנגלית: Gary Burton; נולד ב-23 בינואר1943), נגן ויברפון, מחנך ומלחיןג'אז. ברטון פיתח בעצמו שיטת נגינה דמוית נגינת-פסנתר על הוויברפון, תוך שימוש בארבעה מקלות-הקשה שיוצרים צליל עשיר ואקורדים דמויי-פסנתר.
רבים למדו ממנו וחיקו אותו לאחר מכן. הוא היה אחד מחלוצי סגנון הפיוז'ן ואחד התורמים העיקריים לפיתוח נגינה בדואט בג'אז. הוא נחשב גם לאחד המורים הנערצים במכללת ברקלי למוזיקה והעמיד דורות של תלמידים.
ברטון הוא אחד מההומוסקסואלים המוצהרים הבודדים בצמרת הג'אז העולמי. ליציאתו מהארון בגיל כארבעים לא הייתה השפעה ניכרת על הקריירה שלו.
ברטון "נחשב לאחד מנגני הג'אז הגדולים בכל הזמנים ומגדולי נגני הוויברפון בפרט."[1]
תולדות חייו
ברטון הוא יליד העיר אנדרסון באינדיאנה. בגיל שש התחיל לנגן במרימבה ובוויברפון, בכוחות עצמו. לאחר מכן, בגיל 16, למד לנגן פסנתר תוך האזנה לביל אוונס, סאני רולינס וג'ים הול שהשפיעו, לדבריו, גם על גישתו לוויברפון (ולא, למשל ויברפוניסטים כמילט ג'קסון או ליונל המפטון). בגיל 17 כבר הקליט את תקליטו הראשון כשהוא מלווה את גיטריסט הקאנטרי האנק גארלנד.
בשנת 1960 החל את לימודיו במכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון והתיידד עם המלחין והמעבד מייקל גיבס. לאחר שסיים את חוק לימודיו ופיתח ראשית קריירה חזר ללמד במכללה והיה חבר צוות המורים של ברקלי מ-1971 ועד פרישתו ב-2004. הוא התחיל כפרופסור, היה דקאן וסיים בעשר שנות כהונה כסגן נשיא.
בתחילת הקריירה העצמאית שלו עבר לנשוויל וניגן עם דמויות בסצנת הקאנטרי המקומית כסקסופוניסט בוטס רנדולף, הגיטריסטים האנק גרלנד וצ'ט אטקינס והפסנתרן פלויד קרמר. בין השנים 1964–1966 הקליט והופיע עם רביעיית סטן גץ. באלבומיו מאותן שנים (Tennessee Firebird ,Time Machine) ניכרת השפעה של מוזיקת קאנטרי ופולק.
בשנת 1968 הכתיר אותו המגזין דאון ביט כ"איש הג'אז של השנה" (הצעיר ביותר שזכה בתואר) וב-1972 זכה בפרס גראמי הראשון שלו. באותה שנה החל את שיתוף הפעולה הזוגי ארוך הטווח שלו עם הפסנתרן צ'יק קוריאה. השניים, ביניהם "שידך" מפיק חברת התקליטים ECM, מנפרד אייכר, זכו על ששת אלבומיהם בפרסי גראמי ב-1979, 1981, 1997, 1999 ו-2009. "שניהם חשו שאפשרויות האלתור שלהם הן אינסופיות"[1].