PROFILPELAJAR.COM

ג'מאל א-דין אל-אפגאני
سید جمال‌‌‌الدین افغانی
	ג'מאל א-דין אל-אפגאני, 1883
לידה	1838; אסדאבאד, אפגניסטן
פטירה	9 במרץ 1897 (בגיל 59 בערך); איסטנבול, האימפריה העות'מאנית
מדינה	אפגניסטן
מקום קבורה	קאבול
השקפה דתית	אסלאם

ג'מאל א-דין אל-אפגאני (תעתוק מדויק "אל-אפע'אני; בערבית: جمال الدين الأفغاني) 1838, אסאדאבאד, פרס - 9 במרץ 1897, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית) היה מחלוצי התנועה המודרניסטית באסלאם, קרא להשתחרר מכבלי האסלאם המסורתי ולהתנער מאמונות טפלות שהתקבעו בו. אל-אפגאני קרא לרפורמה חינוכית אך בעיקר מדינית, שלטעמו תאחד את כל ארצות האסלאם אל מול העולם המערבי, שבו ראה איום.

קורות חייו

ילדותו

קיים קושי למחקר למקם את אל-אפגאני מבחינת מיקום גאוגרפי עבור כל נקודת זמן. הוא מצידו טרח לטעון כל העת שהוא גדל כמוסלמי סוני באפגניסטן ומכאן גם מגיע שם משפחתו אל-אפגאני. במחקרים שנעשו על מוצאו הוכח שככל הנראה הוא נולד למשפחת סעידים בעיר אסאדאבאד שבאיראן ב-1838 ומכאן שהוא קיבל חינוך מוסלמי שיעי בביתו עד גיל 10. לאחר מכן נשלח ללימודי דת בטהראן ובערי הקודש בעיראק. החוקר אלי כדורי טוען שליסודות השיעיים של אפגאני הייתה השפעה ניכרת על הרעיונות שפיתח שנים רבות לאחר מכן שהיו שונים מהחשיבה הסונית המסורתית.

בחרותו ואחריתו

הוא נדד בהודו, באיראן ולבסוף התיישב בקאבול והועסק בתפקיד ממשלתי. ב-1868 פוטר אל-אפגאני בשל דעותיו האנטי-בריטיות, טייל במצרים ולבסוף עבר לאיסטנבול. ב-1871 עבר למצרים באישורו של הנשיא ריאד פאשא, שם לימד באל-אזהר והטיף את דעותיו הפוליטיות. אל-אפגאני קיים דיונים על רפורמה דתית, בין היתר יחד עם אדיב אסחק עורך העיתון "מצר" שבו גם כתב מאמרים, והקים אגודה פוליטית. עם תחילת מרד עוראבי אולץ אל-אפגאני על ידי הבריטים לעבור להודו ורק לאחר הרגיעה הורשה לשוב. אולם, הוא העדיף לעבור לפריז, שם הקים יחד עם עבדו את העיתון "אל-ערוה אל-ות'קה" ("הקשר האמיץ"), שבו קראו למוסלמים להתאחד פוליטית ודתית. העיתון נאסר להפצה בפריז. אפגאני כתב על היסטוריה, פילוסופיה ושפות של עמים ומקומות שונים: המוסלמים, הפרסים והאירופים. הוא בילה את שנותיו האחרונות כשהוא כלוא לכאורה באיסטנבול ומת מסרטן ב-1897.

פעילותו ומשנתו הדתית-פוליטית

אל-אפגאני נחשב לאבי המודרניזם האיסלאמי וביחד עם מוחמד עבדו תלמידו פיתחו את תאוריית הפיגור המעמיק של האסלאם אחרי המערב, תוך ביקורת פנימית נוקבת על אופן התנהלות העולם ההלכתי האסלאמי.

אביו ואמו של המדע הם ההוכחה, אשר לא טמונה באריסטו או בגלילאו. האמת נמצאת היכן שיש הוכחה, ולפיכך אלו שאוסרים על ידע ומדע בטענה שהם מגנים על האסלאם הם למעשה אויביו. האסלאם היא הדת הקרובה ביותר מכל הדתות למדע והידע, ואין כל סתירה בין המדע והידע לבין יסודות האמונה האסלאמית

החוקר סעיד בדאוי טוען כי העובדה שהוא הסתיר את זהותו השיעית ואימץ במקומה זהות סונית הייתה הכרח בתקופה שבה היה מתח רב בין השיעים לסונים ולנוכח העובדה שהוא רצה לזכות לקונצנזוס בקרב הרוב הסוני ^[^{דרוש מקור]}.

ניקי קדי טוענת במספר ספרים שהיצמדותו של אפגאני לאסלאם היוותה יותר "תירוץ" שסייע לו לגייס את תמיכת העולם הערבי אל מול המערב, יותר מאשר אמונה דתית אמיתית ^[^{דרוש מקור]}.

אלי כדורי טוען שהמחויבות שהייתה לו לאסלאם הייתה מטעמים תכליתיים בלבד. בעוד שכמעט בלתי-אפשרי לגלות מה הייתה אמונתו האמיתית של אפגאני, ניתן בפירוש לומר שכתביו הושפעו מהמתח שסביבו סבבו חייו, מצד אחד, הדחייה של הכפירה המערבית ושלטון הכיבוש האימפריאליסטי שהם כפו על מדינות ערב, ומאידך, ההערכה הרבה שרכש ליכולת הטכנולוגית והמדעית שלהם וההבנה שאימוץ של יכולות מסוג זה הכרחיות כדי לפתח כוח פוליטי שישפר את מצבם של המוסלמים .

גישתו האנטי-אימפריאליסטית ליוותה את אפגאני במהלך כל חיו הבוגרים. מאז שעזב את איראן כילד הוא קרא לאיחוד המדינות האסלאמיות (פן-אסלאם) ויצא כנגד הכיבוש האירופאי בארצות האסלאם.

פעילותו הפוליטית המתועדת הראשונה היא בהודו, לשם הוא עבר מאיראן בסביבות 1855-1856. בהודו נחשף לראשונה לכיבוש הבריטי במלוא עוצמתו, ושם הוא גם בא לראשונה במגע עם המדעים והטכנולוגיה האירופיים.

ב-1866 הוא הגיע לאפגניסטן, שם הוא הצטייר כמתנגד מובהק לאימפריאליזם ולכיבוש הבריטי. גורש משם ב-1868, לאחר שעורר את חשדו של האמיר המקומי. ב-1869 הוא הגיע לאיסטנבול וגם משם הוא גורש ב-1870 לאחר שנשא הרצאה שמשווה בין הנבואה האסלאמית לפילוסופיה.

לאחר שגורש מאיסטנבול בגלל ההרצאות שנתן שם, הוא הגיע לקהיר ושהה שם במשך 8 שנים כשהוא נתמך על ידי הממשלה. במצרים הוא ריכז סביבו קבוצה של צעירים משכילים שנמשכו לרעיונותיו כנגד האימפריאליזם והגותו על הפילוסופיה האסלאמית. אחד מהצעירים הללו היה מוחמד עבדו. ב-1879 לאחר שתאופיק פאשא עלה לשלטון בהתערבות הבריטים והצרפתים הוא גורש להודו.

מאוחר יותר, ב-1885, הגיע אל-אפגאני ללונדון בהזמנתו של מכובד אנגלי בשם ווילפריד בלאנט. הוא ניסה לנהל איתו משא ומתן ולגרום לכך שהבריטים יצאו ממצרים אבל ניסיון זה לא צלח. לבסוף, בדומה לשאירע בשאר המקומות אליהם הגיע, הוא נצטווה לעזוב את ביתו של בלאנט.

הוא המשיך משם לאיראן, רוסיה ובחזרה לאיראן, שם הוא שימש כיועץ לשאה. גם משם הוא גורש בסופו של דבר, לאחר שלקח חלק במרד הטבק כנגד השאה, והגיע לאיסטנבול בעקבות הזמנתו של הסולטאן עבד אל-חמיד השני. לא עבר זמן רב עד שהוא עורר את חמתו של הסולטאן, וזאת לאחר שדיבר בעד הצורך בהקמת ח'ליפות אסלאמית ובכך בעצם קרא תיגר על השלטון העות'מאני על האומה הערבית. בנוסף, רצח השאה הפרסי נאסר א-דין שאה קאג'אר ב-1896, אשר אל-אפגאני נחשד בסיוע עקיף לו, עורר את חששו של הסולטאן מאפגאני ולכן הוא אסר עליו לצאת מאיסטנבול.

לקריאה נוספת

Iraj Bashiri, Bashiri Working Papers on Central Asia and Iran, 2000.
Black, Antony (2001). The History of Islamic Political Thought. New York: Routledge. ISBN 0-415-93243-2.
Cleveland, William (2004). A History of the Modern Middle East. Boulder, CO: Westview Press. ISBN 0-8133-4048-9.
Nikki Ragozin Keddie. Sayyid Jamal ad-Din al-Afghani: A Political biography. Berkeley: University of California Press, 1972. ISBN 978-0520019867
Watt, William Montgomery (1985). Islamic Philosophy and Theology. Edinburgh: Edinburgh University Press. ISBN 0-7486-0749-8.
Mehrdad Kia, Pan-Islamism in Late Nineteenth-Century Iran, Middle Eastern Studies, Vol. 32, No. 1, pp. 30–52 (1996).