בשנת 1579 היה קאצ'יני זמר החצר של משפחת מדיצ'י. הוא היה טנור והיה מסוגל ללוות את עצמו בוויול; הוא שר באירועים שונים, ביניהם חתונות וטקסים מדיניים, ובחזיונות הראווה של אותם ימים, מופעי פאר מוזיקליים, דרמטיים וחזותיים משוכללים, שהיו ממבשרי האופרה. בתקופה זו היה גם שותף לתנועה של הומניסטים, סופרים, מוזיקאים וחוקרי העולם העתיק, שיצרו יחדיו את הקמראטה הפלורנטינית, קבוצה שהתכנסה בבית הרוזן ג'ובאני דה בארדי ושמה לה כמטרה להשיב לקדמותה את תהילתה האבודה של המוזיקה הדרמטית של יוון הקדומה. קאצ'יני הזמר, הנגן והמלחין צירף את תרומתו לתמהיל הרוח והכישרונות שהיוו את הקמראטה ויחדיו פיתחו את מושג המונודיה - קו סולו ווקאלי עתיר רגש, בליווי הרמוניה של אקורדים פשוטים יחסית בכלי אחד או אחדים - חריגה מהפכנית מן הפוליפוניה, שהייתה מקובלת בשלהי הרנסאנס.
בשני העשורים האחרונים של המאה ה-16 המשיך קאצ'יני בפעילויותיו כזמר, מורה ומלחין. השפעתו כמורה לא זכתה אולי להערכה הנאותה, שכן קאצ'יני הדריך והכשיר תריסרי מוזיקאים לשירה בסגנון החדש, ביניהם הקאסטראטו ג'ובאני גואלברטו מאלי, ששר בתפקיד הראשי באופרה הראשונה של מונטוורדי, "אורפיאו".
קאצ'יני נסע לפחות עוד פעם אחת לרומא, בשנת 1592, כמזכירו של הרוזן בארדי. על פי כתביו הוא, המוזיקה שלו ושירתו התקבלו בהתלהבות. עם זאת, רומא, משכנם של ג'ובאני פלסטרינה והאסכולה הרומאית, הייתה שמרנית בגישתה למוזיקה, ומוזיקה בסגנונו של קאצ'יני הייתה נדירה שם עד 1600.
אופיו של קאצ'יני מצטייר כרחוק משלמות, לא בדיוק איש כבוד ומעלות טובות, שקנאה וצרות עין מניעות לא פעם את פעולותיו, לא רק במישור המקצועי אלא גם לצורכי קידום אישי ביחסיו עם בני מדיצ'י. במקרה אחד דיווח לדוכס הגדול פרנצ'סקו על צמד נאהבים בבית מדיצ'י - אלאונורה, אשתו של פייטרו דה מדיצ'י, שניהלה פרשיית אהבים עם ברנרדינו אנטינורי - והודעתו הובילה ישירות לרציחתה של אליאונורה בידי פייטרו. יריבותו עם אמיליו דה קבאליירי ועם יאקופו פרי הייתה עזה, ככל הנראה; ייתכן שהיה זה הוא שדאג להרחקתו של קבאליירי ממשרתו כמנהל החגיגות לרגל כלולות אנרי הרביעי מצרפת עם מריה דה מדיצ'י בשנת 1600 (אירוע שגרם לכך שקבאליירי עזב את פירנצה בחרי אף), ונראה גם שהחיש את הוצאת האופרה שלו, "אאורידיצ'ה", לפני שיהיה סיפק ביד פרי להוציא לאור את האופרה שלו על אותו נושא, ובמקביל גם פקד על להקת הזמרים שלו להרחיק עצמם מכל מגע עם ההפקה של פרי.
אחרי 1605 פחתה השפעתו של קאצ'יני, אם כי המשיך לקחת חלק בחיבור וביצוע של מוזיקת קודש פוליכוראלית. הוא מת בפירנצה ונקבר בכנסיית סנטה אנונציאטה.
מוזיקה והשפעה
ה"סטילה רצ'יטטיבו", כפי שכונה סגנון המונודיה החדש, היה פופולרי לא רק בפירנצה אלא גם במקומות אחרים באיטליה. פירנצה וונציה היו שתיהן המרכזים המוזיקליים המתקדמים ביותר באירופה בסוף המאה ה-16 ושילוב החידושים המוזיקליים מכל אחת מן הערים הביא לפיתוח מה שנודע עם הזמן כסגנון הבארוק. ההישג של קאצ'יני היה ביצירת סוג של ביטוי מוזיקלי ישיר, קל להבנה כמו דיבור, שהתפתח בהמשך לרצ'יטטיב האופראי והשפיע רבות על יסודות סגנון ומרקם אחרים במוזיקה של הבארוק.
יצירתו רבת ההשפעה ביותר של קאצ'יני הייתה קובץ מדריגלים ושירים לקול סולו ובאסו קונטינואו, שיצא לאור בשנת 1601 בשם nuove musiche ("מוזיקה חדשה"). המבוא לכרך זה הוא התיאור הברור ביותר בכתב של התכלית, הכוונה והביצוע הנכון של מונודיה מאותה תקופה. הוא כולל דוגמאות מוזיקליות של עיטורים - למשל, איך אפשר לעטר קטע מסוים בכמה דרכים שונות, כדי להתאימו בדיוק לרגש שהזמר מבקש לבטא; כמו כן יש בו דברי שבח ותהילה נלהבים לסגנון, שהוא עצמו המציא, והסתייגות אנינה ומשועשעת מיצירתם של מלחינים אחרים, שמרנים יותר, מן התקופה.
יצירות
קאצ'יני כתב שלוש אופרות - "אאורידיצ'ה" (1600), Il rapimento di Cefalo גם היא מ-1600, ו"אאורידיצ'ה" (1602), אם כי שתי הראשונות כללו מוזיקה משל אחרים (בעיקר פרי ב"אאורידיצ'ה" הראשונה). נוסף לכך כתב את המוזיקה לאינטרמדיו אחד משנת 1589 (Io che dal ciel cader farei la luna). כן הוציא לאור שני קובצי שירים ומדריגלים, שניהם תחת השם "מוזיקה חדשה", בשנים 1601 ו-1614. רוב המדריגלים רצופי-הצלל ואין בהם חזרות רבות; אחדים מן השירים, לעומת זאת, בנויים כסטרופה. מן המוזיקה הרב-קולית שלו לא שרד דבר, אף כי הרשומות מפירנצה מצביעות על מעורבותו במוזיקה פוליכוראלית בסביבות 1610. בכל מקרה, צורת ביטוי זו הייתה זרה לטבעו. קאצ'יני היה בראש ובראשונה מלחין של שירת סולו, ובכך רכש את פרסומו העצום.
אחד המדריגלים המפורסמים ביותר שלו הוא "Amarilli, mia bella".
לקריאה נוספת
Article "Giulio Caccini", in The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vol. London, Macmillan Publishers Ltd., 2001. ISBN 1-56159-174-2
Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
Manfred Bukofzer, Music in the Baroque Era. New York, W.W. Norton & Co., 1947. ISBN 0-393-09745-5
Giulio Caccini, Le nuove musiche, tr. John Playford and Oliver Strunk, in Source Readings Music in History. New York, W.W. Norton & Co., 1950.
.svg){kind=logo}
