ג'אמו וקשמיר הייתה החלק בשליטה הודית בחבל קשמיר, שמחלוקת הודו בשנת 1947 עומד בסכסוך טריטוריאלי מתמשך בין הודו לבין פקיסטן.
קשמיר עמדה במרכזן של שלוש מלחמות בין המדינות: מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה ב-1947, בה פלשו כוחות לא-רשמיים בתמיכת פקיסטן לקשמיר, אחרי שהמדינה סופחה להודו על ידי המהראג'ה שלה, הארי סינג, אף על פי שהיה בה רוב מוסלמי. האו"ם הצליח להשיג הפסקת אש כשהמדינה מחולקת דה-פקטו בין פקיסטן (כשליש משטח קשמיר) והודו (כשני שלישים, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר). המדינה קיבלה את מרות הממשל המרכזי של הודו לעניינים מסוימים כבר ב־1947, והליך איחודה עם הודו התקדם עם הזמן. באפריל 1953 בוטלה גביית המס בין הודו למדינה, ובמאי 1953 חתם נשיא הודוראג'נדרה פראסאד על צו המחיל את עיקרי חוקת הודו על החבל.[2] ב־1957 אישרה הוועדה החוקתית של המדינה חוקה.
המלחמה השנייה על החבל הייתה מלחמת הודו–פקיסטן השנייה ב-1965, בה פלשו כוחות גרילה בתמיכת פקיסטן לקשמיר ההודית. אחרי חמישה שבועות של קרבות הושגה הפסקת אש בעזרת האו"ם. מקובל כיום לראות במלחמה זו ניצחון הודי, כיוון שפקיסטן נכשלה במטרתה לכבוש את קשמיר.
בחורף 1999, התרחשה מלחמת קרגיל, במסגרתה פלשו חיילים פקיסטניים לעיר קרגיל שבקשמיר, בתקופה שבה עמדות הצבא בהרים אינן מאוישות. הודו כבשה בחזרה את כל השטח שתפסה פקיסטן. במקביל פתחו הודו ופקיסטן במרוץ חימוש שבסופו פיתחו שתי המדינות נשק גרעיני. שרידי העימות ניכרים גם בימים אלה, בפיגועי טרור תכופים המתרחשים במדינה, וכן בעימותי גבול מוגבלים בין צבאות הודו ופקיסטן.
פוליטיקה וממשל
ג'אמו וקשמיר הייתה המדינה היחידה בהודו שנהנתה מאוטונומיה לפי סעיף 370 בחוקת הודו, ובעקבות כך היו לג'אמו וקשמיר דגל וחוקה.
שיטת השלטון במדינת ג'אמו וקשמיר הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית וייצוגית. הפרלמנט שלה היה דו-ביתי כאשר האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר הייתה הבית התחתון בן 87 נציגים (באופן רשמי 111, אך 24 נשמרו לג'אמו וקשמיר שבשליטת פקיסטן) ו-36 במועצה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר, הבית העליון. למושל המדינה הייתה את הסמכות להציב שתי מועמדות נשים מטעמו, אם הוא סבור שלנשים אין ייצוג מספק. הפרלמנט במדינה היה היחיד בהודו שתקופת כהונתו היא 6 שנים, זאת בניגוד למקובל בשאר מדינות הודו בהן מקובלת תקופת כהונה 5 שנים.
עם הקמת המדינה היה תואר העומד בראשה ראש ממשלה (וואזיר-אי-אזאם) והונהגה בה מונורכיה חוקתית. במרץ 1965 שונה תואר ראש ממשלת המדינה לראש השרים, כמו שאר מדינות הודו, וראש המדינה הטקסי היה למושל.[3]
האוכלוסייה במדינה הייתה מגוונת מאוד, בקשמיר ובחלק המערבי של לדאק יש בעיקר מוסלמים, בג'אמו יש בעיקר הינדואים, ובלדאק ובזנסקאר בעיקר בודהיסטים.
בשנים 1989–1990 אולצו כ-350 אלף פנדיטים הינדואים לעזוב את קשמיר בעקבות פרעות מצד קיצונים מוסלמיים, ובכך היטו את הכף לשליטה דמוגרפית מלאה של המוסלמים בקשמיר.
הכלכלה המקומית התבססה בעיקר על חקלאות. הזעפרן המקומי נמכר בכמויות גדולות ברחבי העולם ומביא למדינה מטבע חוץ אשר תורם רבות לצמיחה הארצית. היצוא החקלאי של ג'אמו וקשמיר כלל תפוחים, שעורה, דובדבנים, תירס, דוחן, תפוזים, אורז, אפרסקים, אגסים, זעפרן, דורה, ירקות וחיטה. זאת בעוד שהייצוא התעשייתי כלל עבודות יד ושטיחים. התעשייה הארצית סבלה מקשיים הכוללים שטח מאוד הררי ומחסור בחשמל.
^Korbel, Josef (1954). "The National Conference Administration of Kashmir 1949-1954". Middle East Journal. 8 (3): 283–94. JSTOR4322613.
^Mohan, Surinder (2012). "Democracy In Jammu And Kashmir 1947–2008". World Affairs: The Journal of International Issues. 16 (3): 88–117. JSTOR48504940.
