ביצי דינוזאור הן הכלים האורגניים שבהם מתפתח עובר דינוזאור. כאשר השרידים הראשונים של דינוזאורים שאינם עופות תועדו מדעית, ותוארו באנגליה במהלך שנות העשרים של המאה ה-19, ההנחה הייתה שהדינוזאורים הטילו ביצים מכיוון שהיו זוחלים. בשנת 1859, המאובנים הראשונים של ביצי דינוזאורים, שתועדו מדעית, התגלו בצרפת על ידי ז'אן ז'אק פואך, אם כי אלו נחשבו בטעות כביצי ציפורים ענקיות, אשר עדיין לא הוכרו כדינוזאורים באותה תקופה).

בשנת 1859, המאובנים הראשונים של ביצי דינוזאורים מתועדים התגלו בדרום צרפת על ידי כומר קתולי וחוקר טבע חובב בשם האב ז'אן ז'אק פואך; אולם הוא חשב שהם הוטלו על ידי ציפורים ענקיות.^[1] המאובנים הראשונים של ביצי הדינוזאורים, המוכרים מדעית, התגלו בשנת 1923 על ידי צוות של המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע בזמן שחיפש עדויות לבני אדם מוקדמים במונגוליה.^[2] ביצים אלו יוחסו בטעות לאוכלי העשב השופעים המקומיים פרוטוקרטופס, אך כיום ידוע כי הם ביצי אובירפטור. תגליות ביצים המשיכו לעלות בכל רחבי העולם, מה שהוביל לפיתוח של מספר תוכניות סיווג מתחרות.

ניתן לזהות שברי קליפות ביצי דינוזאור מאובנים על סמך שלוש תכונות חשובות. העובי שלהם צריך להיות בערך אחיד, הם בדרך כלל מעוקלים מעט, ופני השטח שלהם מכוסים בנקבוביות זעירות. בתדירות נמוכה יותר, הצד התחתון הקעור של שבר קליפת הביצה ישמור על בליטות הידועות בשם ממילים. לפעמים העובר ספג כל כך הרבה מהסידן עד שהממילאות זקוקות לזכוכית מגדלת או למיקרוסקופ כדי לראותן. עם זאת, ישנם סוגים רבים של עצמים המתרחשים באופן טבעי שיכולים להידמות לביצי מאובנים. אלה יכולים לרמות אפילו פליאונטולוגים מקצועיים.

אבנית : אבנית הם חפצים דמויי ביצים הנוצרים בבטן של מעלי גירה כמו בקר, צבאים, איילים ועיזים. היווצרות אבנית היא מנגנון הגנה המגן על קיבת הגירה מפני נזק אם הוא בולע חפץ זר בזמן המרעה. לאחר בליעה, החפץ מכוסה באותו חומר המורכב עצם, סידן פוספט, ובסופו של דבר מקיא מתוך מערכת החיה. "אבני הבטן" הללו נוטות לנוע בגודל של 1 עד 6 סנטימטרים. גדלים גדולים יותר ידועים אך נדירים מאוד. לפעמים גומות קטנות מכסות את פני אבן הקיבה, מה שיכול להטעות את הצופה בהן לחשוב שהן הנקבוביות של הביצה. מומחה לביצי מאובנים, קן קרפנטר, תיאר את אבני הקיבה כאובייקטים הטבעיים הדומים ביותר לביצה, וציין כי הם "האובייקטים הקשים ביותר לזיהוי נכון". האבנים כל כך דמויי ביצה עד שבהזדמנות אחת פורסם בספרות המדעית תיאור מפורט של אבן קיבה שזוהתה בטעות כביצה מאובנת. ניתן להבחין בין האבנים למאובני ביצים אמיתיות מכיוון שכאשר הם נשברים, הם מציגים את שכבות הסידן פוספט ואת העצם הזר בליבה. ידועות שכבות מרובות של קליפת ביצה בביצים פתולוגיות, אך שכבות אלו אינן יורדות עד הליבה כמו של אבן בקיבה. האבנים לרוב שלמים באופן מחשיד, בניגוד לביצי מאובנים, שבדרך כלל פגומות. אבני קיבה חסרות גם קונכיות ברורות עם המרכיבים המבניים שלהן כמו שכבות רציפות או מנסרות, ממילות ונקבוביות.

קונקרטים: קונקרטים נוצרים כאשר אורגניזמים מתכלים משנים את הכימיה של הסביבה הקרובה שלהם בצורה שתורמת למשקעים של מינרלים מתוך תמיסה. מינרלים אלה מצטברים במסה המעוצבת בצורה גסה כמו אזור הכימיה המשתנה. לפעמים המסה נוצרת בצורת ביצה. לרוב הקונקרטים בצורת ביצה יש פנים אחיד, אולם חלקם נוצרים באמצעות הצטברות של מינרלים בשכבות. שכבות הקונקרטים הללו יכולות להיות אפילו קשות יותר לזיהוי מאלה עם פנים אחיד מכיוון שהשכבות יכולות להידמות לחלבון ביצה וחלמון. הצהוב של החלמון הכוזב מגיע ממינרלים כמו לימוניט, סידריט וגופרית.

מאובני עקבות חרקים: לפעמים חדרי המגורים או הרבייה של מאורה של חרקים הם בצורת ביצה מושלמת עד כדי כך שאפילו פליאונטולוג יכול לטעות ביציקה טבעית של החדרים האלה כביצת מאובנים. לעיתים ניתן להבחין בין מאובני מאורה של חרקים לבין מאובני ביצים אמיתיים על ידי הימצאותם של "סימני שריטה" על פניהם שהותיר החרק במהלך החפירה המקורית של המאורה. גם גלמי חרקים מאובנים יכולים להידמות לביצים. לאחר המוות והקבורה, פירוק של גולם שנפטר ישאיר חלל במשקעים שיכול להתמלא במינרלים הנישאים על ידי מי התהום, ויוצרים גבס דמוי ביצה. ניתן לזהות את הפסאודו-ביצים הללו לפי גודלן הקטן (בדרך כלל לא יותר מסנטימטר או שניים) והיעדר קליפת ביצה עם האנטומיה האופיינית לה.

אבנים: ההשפעות השחיקות של מים יכולות לפעמים לעגל סלעים לצורות דמויות ביצה.

הידע של פליאונטולוגים על המבנה של ביצי דינוזאורים מוגבל לקליפה הקשה. עם זאת, ניתן להסיק כי לביצי דינוזאורים היו אמניון, כוריון ואלנטואיס, שלוש הממברנות העיקריות בביצי עופות וזוחלים מודרניות. ביצי הדינוזאורים משתנות מאוד בגודל ובצורה, אך אפילו ביצי הדינוזאורים הגדולות ביותר (Megaloolithus) קטנות יותר מביצי הציפורים הגדולות ביותר הידועות, שהוטלו על ידי ציפור הפיל שנכחדה. ביצי דינוזאורים נעות בצורתן בין כדוריות למוארכות מאוד (חלק מהדגימות ארוכות פי שלושה מהרוחב שלהן). חלק מהביצים המוארכות הן סימטריות, בעוד שלאחרות יש קצה אחד מעוגל וקצה אחד מחודד (בדומה לביצי ציפורים). רוב הביצים המוארכות הוטלו על ידי תרופודים ויש להן קליפת ביצה דמוית עופות, בעוד שהביצים הכדוריות מייצגות בדרך כלל דינוזאורים שאינם תרופודים.^[3]

קליפות ביצים של דינוזאור מחולקות לשכבה אחת, שתיים או שלוש של מבנה אולטרה מובהק.^[4][5][6][7]

בכל הביצים, העובר חייב לנשום. במי שפיר מטילי ביצים (כולל דינוזאורים), תעלות נקבוביות החותכות דרך קליפת הביצה מאפשרות חילופי גזים בין העובר לעולם החיצון. קליפות ביצים של דינוזאורים מציגות מגוון רב בגודל הנקבוביות, בצפיפות ובצורה. ניסיון מוקדם אחד לסיווג ביצי דינוזאורים, שהוצע על ידי הפליאונטולוג הסובייטי א. סוכבה, התבסס על קיבוץ ביצים לפי מערכות הנקבוביות שלהן.^[8] מערכת זו נזנחה כאשר התגלה כי לביצים שונות יכולות להיות נקבוביות דומות מאוד, אך למערכות הנקבוביות יש תפקיד חשוב בפרטקסונומיה מודרנית של קליפת הביצה.^[9] ניתן להשתמש בצפיפות ורוחב הנקבוביות, בשילוב עם עובי קליפת הביצה, כדי לחזות את מוליכות הגז של ביצת דינוזאור.^[4] זה יכול לספק מידע הן על התנהגות הקינון והן על האקלים: לביצים הקבורות במשקעים יש שיעורי מוליכות גז גבוהים יותר מאלה שהוטלו בשטח פתוח, ולביצים המוטלות בסביבות צחיחות יש מוליכות גז נמוכה יותר (כדי למנוע איבוד מים) מאלה המוטלות בתנאי שטח לחים יותר.^[10]

בניגוד לרוב הביצים המודרניות, לביצי דינוזאורים רבות היה מרקם מחוספס שנוצר על ידי צמתים ורכסים המקשטים את פני המעטפת שלהן.^[4] זה דומיננטי בביצי דינוזאור קרטיקון, אך נדיר מאוד בביצים מיורה או טריאס.^[11] בגלל היעדר אנלוגים מודרניים, מטרת עיטור קליפת הביצה אינה ידועה,^[4] אך פונקציות רבות הוצעו.^[11] ייתכן שהם סיפקו חוזק נוסף לקליפת הביצה מבלי שתעלות נקבוביות ארוכות מדי לחילופי גזים נאותים. הם גם יכלו לעזור להרחיק מצע מפתחי הנקבוביות של ביצים שנקברו, אבל לצבים ולתנינים מודרניים שקוברים את הביצים שלהם יש קליפות ביצים חלקות, כך שההתאמה הזו אינה הכרחית לבעלי חיים שקוברים את הביצים שלהם. השערה נוספת, שהוצעה על ידי RM מלון בשנת 1982 בתזה הבכירה שלו באוניברסיטת פרינסטון, היא שהרכסים והצמתים היו יוצרים נתיבים לזרימת גז על פני קליפת הביצה, מונעים הצטברות של יותר מדי פחמן דו-חמצני, ומסייעים לזרימה של חמצן ואדי מים.^[11]

הסיווג של ביצי דינוזאורים מבוסס על מבנה קליפות הביצים הנראות בחתך דק באמצעות מיקרוסקופ, אם כי נעשה שימוש בטכניקות חדשות כגון פיזור לאחור של אלקטרונים.^[12] ישנן שלוש קטגוריות עיקריות של ביצי דינוזאורים: ספרוליטיות (סאורופודים והדרוזאורים), פריזמטיות, ואורניתואידים (תרופודים, כולל ציפורים מודרניות).

אוגנרה הם שמות טקסונומיים לסוגי קליפת ביצה. כמעט שלוש עשרות אוגנרה נקראו על שם ביצי דינוזאורים.

עוברי דינוזאורים, החיה בתוך הביצים, נדירים מאוד אך שימושיים להבנת אונטוגניה, הטרוכרוניות ושיטתיות של דינוזאורים.

היווצרות ביצי מאובנים מתחילה בביצה המקורית עצמה. לא כל הביצים שבסופו של דבר מתאבנות חוות את מוות העובר שלהן מראש. ביצים מאובנות עם ראש פתוח הן נפוצות ויכולות לנבוע משימור ביצים שבקעו בהצלחה. ביצי דינוזאורים שהעוברים שלהן מתו היו ככל הנראה קורבנות של סיבות דומות לאלו שהורגות עוברים בביצי זוחלים וציפורים מודרניות. סיבות מוות אופייניות כוללות בעיות מולדות, מחלות, חנק עקב קבורה עמוקה מדי, טמפרטורות עוינות או יותר מדי או מעט מדי מים.

ביצי דינוזאורים ידועות ממגוון של סביבות הפקדה.

בדרך כלל העדות הראשונה לביצי דינוזאורים מאובנים שהתגלו הן שברי קליפות שנשחקו מהביצים המקוריות והועברו במורד על ידי אלמנטים. אם ניתן למצוא את ביצי המקור יש לבחון את האזור לאיתור עוד ביצים לא חשופות. אם התמזל מזלם של הפליאונטולוגים שמצאו קן, יש להעריך את מספר הביצים וסידורן. החפירה חייבת להתקדם לעומק משמעותי מאחר שקני דינוזאורים רבים כוללים שכבות מרובות של ביצים. כאשר החלק התחתון של הקן נחפר, הוא יהיה מכוסה בחומר כמו עיתון, נייר כסף או רקמה. לאחר מכן, כל הגוש מכוסה בשכבות מרובות של רצועות יוטה ספוגות בגבס. כאשר הטיח מתייבש, חותכים את הבלוק בשארית הדרך והופכים אותו.

ניתן להשתמש בחומצות כדי ללמוד עוד על ביצים מאובנות. ניתן להשתמש בחומצה אצטית מדוללת או EDTA כדי לחשוף את מבנה המיקרו של הקליפה שנפגעה מבליה. חומצות משמשות גם לחילוץ שלדי עוברים מהביצה העוטפת אותם. אפילו רקמות רכות מאובנות כמו שריר וסחוס כמו גם כדוריות שומן מהחלמון המקורי ניתנות לחשיפה בשיטה זו. הפלאונטולוג החובב טרי מאנינג זכה לעבודה פורצת דרך בפיתוח טכניקה זו.^[13] ראשית, על הפליאונטולוג לטבול את הביצה באמבט חומצה זרחתית מדוללת מאוד. מכיוון שתמיסת החומצה יכולה לחדור לתוך הביצה, כל כמה ימים יש להשרות את הדגימה במים מזוקקים כדי למנוע מהחומצה לפגוע בעובר עוד לפני שהוא נחשף. אם מתגלה עצם מאובן עוברית לאחר ייבוש מאמבט המים, יש לנקות בעדינות את המאובנים החשופים עם מכשירים עדינים כמו מחטים ומברשות צבע. לאחר מכן, העצם החשופה מצופה בחומרים משמרים פלסטיים כמו Acryloid B67, Paraloid B72, או Vinac B15 כדי להגן עליה מהחומצה כשהיא שקועה לסיבוב נוסף. התהליך המלא יכול לקחת חודשים עד שכל העובר מתגלה. גם אז רק כ-20% מהביצים הנתונות לתהליך חושפות מאובנים של עוברים בכלל.

ניתן להשתמש בסריקות CAT כדי להסיק את המבנה התלת-ממדי של פנים ביצים מאובנות על ידי חיבור תמונות שצולמו של פרוסות דרך הביצה במרווחים קבועים קטנים. מדענים ניסו להשתמש בסריקות CAT כדי לחפש מאובני עוברים הכלולים בתוך הביצית מבלי להזיק לביצה עצמה על ידי חילוץ פיזי שלהם. עם זאת, נכון לספרו של קן קרפנטר משנת 1999 על ביצי דינוזאורים, ביצים, קנים ודינוזאורים תינוקות, כל העוברים לכאורה שהתגלו בשיטה זו היו למעשה התרעות שווא. שינויים בסוג מינרל המילוי או המלט הקושרים את משקע המילוי לסלע דומות לפעמים לעצמות בתמונות סריקת CAT. לפעמים שברי קליפת ביצה שנפלו בחזרה לתוך הביצה כשהיא בקעה, נחשבו בטעות כעצמות עובריות. השימוש בסריקות CAT לחיפוש שאריות עובריות הוא למעשה פגום מבחינה רעיונית מכיוון שעצמות עובריות עדיין לא עברו מינרליזציה. מכיוון שמשקע המילוי הוא מקור המינרלים היחיד שלהם הם יישמרו בעצם באותה צפיפות ולכן יהיו בעלי ראות לקויה בסריקה. תקפותה של בעיה זו אושרה על ידי ביצוע סריקות של חתולים בביצי מאובנים שידוע כי יש עוברים בפנים וציון הנראות הירודה שלהם בתמונות הסריקה. הדרך האמינה היחידה לגלות עובר דינוזאור היא לחתוך את הביצה או להמיס חלק מקליפת הביצה שלה.

Cathodoluminescence הוא הכלי החשוב ביותר שיש לפליאונטולוגים כדי לחשוף אם הסידן בקליפת הביצה המאובנים השתנה או לא. קלציט בקליפת ביצה הוא טהור או עשיר בסידן פחמתי . עם זאת, ניתן לשנות את הקלציט המרכיב את הביצה לאחר הקבורה כך שיכלול תכולת סידן משמעותית. קתודוluminescence גורמת לקלציט שהשתנה בצורה זו להאיר כתום.

אלקטרופורזה של ג'ל שימשה בניסיונות לזהות את חומצות האמינו הקיימות ברכיבים האורגניים של קליפת הביצה של דינוזאור. מגע עם עור האדם עלול לזהם את הביצים בחומצות אמינו זרות, ולכן ניתן לחקור רק ביצים לא נגעו בטכניקה זו. ניתן להשתמש ב-EDTA כדי להמיס את הקלציט של קליפת הביצה תוך השארת התוכן האורגני של הקליפה ללא פגע. השאריות האורגניות שהתקבלו היו מעורבות ולאחר מכן יושתלו בג'ל. לאחר מכן יופעל חשמל דרך המדגם, מה שגורם לחומצות האמינו לנדוד דרך הג'ל עד שהן נעצרות ברמות שנקבעות על פי התכונות הפיזיקליות שלהן. כתם כסף חלבון משמש לאחר מכן כדי לצבוע את חומצות האמינו ולהפיכתן לנראות. לאחר מכן ניתן להשוות את הרצועות של חומצות אמינו מביצי הדינוזאורים עם רצועות של דגימות עם הרכב ידוע לזיהוי.

מד עדשת ז'נבה הוא מכשיר המשמש למדידת משטחים מעוקלים. הוא משמש לרוב על ידי אופטיקאים למדידת עדשות אך יכול לשמש גם פליאונטולוגים כדי להעריך את גודל החיים של ביצי דינוזאורים משברי קליפות. ניתן להשתמש במכשיר כדי לעזור להעריך את גודלן של קליפות ביצים מאובנות על ידי מדידת המשטחים המעוקלים שלהן. מכיוון שרוב הביצים אינן עגולות לחלוטין, ייתכן שיהיה צורך במדידות ממספר חלקים של הביצה עם קימורי קליפה משתנים כדי לקבל מושג מלא על גודל הביצה. באופן אידיאלי, שבר קליפת ביצה המשמש להערכת גודלה המלא של ביצה צריך להיות יותר מ-3 ס"מ אורך. שברי קליפת ביצה קטנים יותר מתאימים יותר לשיטות מחקר אחרות, כמו מחוגת Obrig . מדד עדשת ז'נבה נותן יחידות בדיאופטריות שיש להמיר לרדיוס במילימטרים. השימוש במד עדשת ז'נבה כדי להעריך את גודלה של ביצת מאובנים נעשה לראשונה על ידי סאואר על ביצי יען מאובנות.

ניתן להשתמש במיקרוסקופ אור כדי להגדיל את המבנה של קליפת ביצת דינוזאור למחקר מדעי. לשם כך יש להטביע שבר של קליפת ביצה בשרף אפוקסי ולחתוך לחלק דק בעזרת מסור סלע בעל להב דק. השיטה הבסיסית הזו הומצאה על ידי הפלאונטולוג הצרפתי פול ג'רווה ומאז נותרה כמעט ללא שינוי. קטעים דקים חתוכים אופקית נקראים קטעים דקים משיקים ואילו קטעים דקים חתוכים אנכית נקראים קטעים רדיאליים. ללא קשר לכיוון, יש לשפשף את הדגימה על ידי חול עדין או נייר אמרי עד שתהיה שקופה. לאחר מכן ניתן לבחון את המבנה של גבישי הקלציט או הנקבוביות של הקליפה במיקרוסקופ פטרוגרפי. ניתן לסווג את מבנה גבישי הקלציט של קליפת הביצה של דינוזאור לפי השפעתם על אור מקוטב. קלציט מסוגל לפעול כמסנן אור מקטב. כאשר דגימת חתך דק מיקרוסקופי מסובבת ביחס לאור מקוטב, היא יכולה בסופו של דבר לחסום את כל האור ולהיראות אטומה. תופעה זו נקראת הכחדה. לזנים שונים של ביצי דינוזאורים עם מבני גבישי הקלציט השונים שלהם תכונות הכחדת אור שונות שניתן להשתמש בהן כדי לזהות ולהבחין אפילו ביצים שנראות דומות מאוד על פני השטח. כדי לשחזר את המבנים התלת־ממדיים של תעלות הנקבוביות של הקליפה דורשים מדענים סדרה של חתכים רדיאליים מרובים.

מיקרוסקופיה אלקטרונית סורקת משמשת כדי לראות את קליפת הביצה של דינוזאור בהגדלה גדולה עוד יותר ממה שניתן במיקרוסקופ אור. עם זאת, אין זה אומר שמיקרוסקופיה אלקטרונית סורקת היא בהכרח שיטת המחקר המעולה. מכיוון ששתי הטכניקות מספקות כמויות וסוגים שונים של מידע, ניתן להשתמש בהן יחד בצורה סינרגטית כדי לספק הבנה מלאה יותר של הדגימה הנבדקת. דגימות קליפת ביצה המתאימות ביותר לסריקת מיקרוסקופ אלקטרונים הן אלו שנשברו לאחרונה מכיוון ששבירה כזו תתרחש בדרך כלל לאורך המישור של סריג הקריסטל של הקלציט של קליפת הביצה. ראשית, דגימה קטנה תכוסה בשכבה דקה מאוד של זהב או פלטינה. לאחר מכן הדגימה תופגז באלקטרונים. האלקטרונים קופצים בחזרה מהמתכת ובשל גודלם הקטן, ניתן להשתמש בהם כדי ליצור תמונה מפורטת של הדגימה.

ספקטרומטריית מסה היא שיטה לקביעת הרכב קליפת הביצה המשתמשת במכשיר הנקרא ספקטרומטר מסה. ראשית, יש לאבק את דגימת קליפת הביצה ולהניח אותה בתא הוואקום של ספקטרומטר המסה. האבקה מתאדה בחום של קרן לייזר אינטנסיבית. לאחר מכן זרם אלקטרונים מפציץ את מולקולות קליפת הביצה הגזים, אשר מפרק את המולקולות בקליפת הביצה ומחדיר להן מטען חיובי. שדה מגנטי ממיין אותם לפי מסה לפני שהם מזוהים על ידי הספקטרומטר. יישום אחד של ספקטרומטריית מסה היה לחקור את יחסי האיזוטופים של קליפת הביצה של דינוזאורים על מנת לברר את התזונה ותנאי החיים שלהם. עם זאת, מחקר זה מסובך בשל העובדה שניתן לשנות את יחסי האיזוטופים לאחר המוות לפני או במהלך ההתאבנות. פירוק חיידקים יכול לשנות את יחסי איזוטופי פחמן בביצים ומי תהום יכולים לשנות את יחסי איזוטופי החמצן של קליפת הביצה.

ציוד רנטגן, כמו סריקות CAT, משמש לחקר פנים ביצי מאובנים. בניגוד לסריקות CAT, הדמיית רנטגן מעבה את כל פנים הביצית לתמונה דו־ממדית אחת ולא לסדרה של תמונות המתעדות את החלק הפנימי בתלת מימד. הדמיית רנטגן בהקשר של חקר דינוזאורים שימשה בדרך כלל כדי לחפש עדויות למאובנים עובריים הכלולים בתוך הביצה. עם זאת, נכון לספרו של קנת קרפנטר משנת 1999 Eggs, Nests and Baby Dinosaurs, כל העוברים המשוערים שהתגלו באמצעות צילומי רנטגן היו זיהוי מוטעה. הסיבה לכך היא שהשימוש בקרני רנטגן לאיתור עוברים פגום מבחינה רעיונית. עצמות העובר מפותחות בצורה לא מלאה ובדרך כלל תחסר להם תכולת מינרלים משלהן, שכן המקור היחיד למינרלים לעצמות אלו הוא המשקעים הממלאים את הביצית לאחר הקבורה. העצמות המאובנות יהיו אפוא בעלות אותה צפיפות כמו המשקעים הממלאים את פנים הביצה ששימש כמקור לתכולת המינרלים שלהן וייראה בצורה גרועה בתמונת רנטגן. השיטה האמינה היחידה לבחינת מאובנים עובריים שנשמרו בביצי דינוזאורים היא לחלץ אותם פיזית באמצעים כמו פירוק חומצה.

אלוסטריות

על מנת לבדוק כיצד אלוסטריות שיחקו חלק בגודל ביצי הדינוזאור, מדענים השתמשו בניסויים שלהם במיני בעלי חיים מודרניים כמו ציפורים, תנינים וצבים. הם קבעו את קבוצת הציפורים כמייצגת את התרופודים כאשר הזוחלים מייצגים את קבוצת הסאורופודים. הביצים שהטילו מכל מין הושוו זו לזו במהלך המחקר, כמו גם מול הביצים המאובנות. התוצאות שהתקבלו מהניסוי היו שבעוד שסורופודים הטילו ביצים קטנות יותר בכמויות גדולות יותר מדי שנה, התגלה שהדינוזאורים מקבוצת התרופודים מטילים ביצים גדולות פחות במהלך השנים, בדומה לציפורים מודרניות כיום.

• נגר, קנת (1999). ביצים, קנים ודינוזאורים תינוקות: מבט על רביית דינוזאורים (חיי העבר), הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה;מסת"ב 0-253-33497-7 .
• Deeming, DC ו-MWJ Ferguson (עורכים) 1991. דגירת ביצים: השפעתה על התפתחות עוברית בציפורים וזוחלים. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', בריטניה. 448 עמ'.
• 978-0-7864-1166-5
• מוסקוביץ', קטיה. "ביצים עם העוברים העתיקים ביותר הידועים של דינוזאור שנמצאו" . חדשות BBC. 12 בנובמבר 2010.
• סקינר, ג'סטין. " ROM מציג את ביצי הדינוזאורים העתיקות ביותר שהתגלו אי פעם" . insidetoronto.com. 6 במאי 2010.

מדיה וקבצים בנושא ביצת דינוזאור בוויקישיתוף

• יוגב ישראלי, פחות מ-3 ס"מ: ביצת הדינוזאור הקטנה בהיסטוריה התגלתה בסין, באתר ynet, 22 באוקטובר 2024