תרשימים שונים של ביסמרק בעת מבצע רייניבונג. מס' 1 הוא מגן האונייה; מס' 2 הוא סמל הטייסת של מטוסי ה"ביסמרק"; מס' 3 הם צלבי קרס שהיו על סיפון האונייה והוסרו לקראת המבצע. במסגרת - מטוסי ים מדגם אראדו Ar 196, שהיו מוצבים על סיפון האונייה
מהלכי הקרבות של הביסמרקגרוס אדמירל אריך רדר, מפקד הצי הגרמני
ביסמרק (גרמנית: Bismarck) הייתה אוניית מערכה גדולה של צי גרמניה הנאצית. היא הייתה אחת מאוניות המלחמה המפורסמות ביותר במלחמת העולם השנייה. יחד עם אוניית האחות שלה טירפיץ, הייתה "ביסמרק" אחת מאוניות המערכה המהירות, המשוריינות ובעלות החימוש הכבד ביותר בעולם באותה תקופה, וככזו היוותה איום חמור על השיירות הבריטיות במהלך המערכה באוקיינוס האטלנטי. על אף ש"ביסמרק" הספיקה לבצע משימה אחת בלבד, היא זכתה לפרסום רב, וזאת בשל הקרב במצר דנמרק, שבו הטביעה את סיירת המערכה הבריטית אה"מ הוד, ובעקבות המרדף הדרמטי של הצי המלכותי הבריטי אחריה, מרדף שארך שלושה ימים והסתיים בהטבעתה.
האונייה נקראה על שם אוטו פון ביסמרק, קנצלרפרוסיה ולאחר מכן ראש הממשלה הראשון של האימפריה הגרמנית במחצית השנייה של המאה ה-19. למרות ההגבלות על הדחק ספינות המלחמה לפי אמנת וושינגטון, שהגבילו את הדחק אוניות המלחמה ל-35,000 טונות, התעלמו הגרמנים מהגבלה זו, וההדחק של "ביסמרק" הגיע ל-41,700 טון ללא מטען, ול-50,900 טון עם מטען.
נתוני האונייה
שתי אוניות המערכה מסדרת ביסמרק תוכננו באמצע שנות ה-30 על ידי הקריגסמרינה הגרמני כקונטרה להתרחבות הצי הצרפתי, במיוחד שתי אוניות המערכה מסדרת רישלייה שצרפת התחילה ב-1935. שתי האוניות הונחו לאחר החתימה על הסכם הצי האנגלו-גרמני משנת 1935, ביסמרק ואחותה טירפיץ היו באופן נומינלי בתוך הגבול של 35,000 טון אימפריאלי (36,000 טון מטרי) שהוטל על ידי הסכם הצי של וושינגטון ששלט בבניית אוניות מערכה בתקופה שבין המלחמות. האוניות חרגו בסתר את הנתון בפער גדול, אם כי לפני השלמת כל אחת מהאוניות, מערכת ההסכמים הבינלאומית התפרקה בעקבות נסיגת יפן ב-1937, מה שאפשר לחתומים להפעיל "סעיף מדרגות נעות" שאיפשר הדחק של עד 45,000 טון אימפריאלי (46,000 טון מטרי).
ההדחק הסטנדרטי של ביסמרק היה 41,700 טון מטרי (41,000 טון אימפריאלי) וההדחק המרבי 50,300 טון מטרי (49,500 טון אימפריאלי), עם אורך כולל של 251 מטר (823 רגל 6 אינץ'), רוחב של 36 מטר (118 רגל 1 אינץ') ומקסימום שוקע של 9.9 מטר (32 רגל 6 אינץ'). אוניית המערכה הייתה ספינת המלחמה הגדולה ביותר של גרמניה, והייתה בעלת הדחק גדול יותר מכל אוניית מערכה אירופית אחרת, למעט אה"מ ואנגארד, שנכנסה לשירות לאחר המלחמה. ביסמרק הונעה על ידי שלוש טורבינות קיטור בעלות הילוכים של Blohm & Voss ו-12 דוודים המונעים על ידי נפט של וגנר, שפיתחו סך של 148,116 כוחות סוס (110,450 קילוואט), והניבו מהירות מרבית של 30.01 קשרים (55.534 קמ"ש) בניסויי מהירות. לאונייה היה טווח שיוט של 8,870 מיילים ימיים (16,430 ק"מ) במהירות של 19 קשרים (35 קמ"ש). ביסמרק צוידה בשלושה מערכי מכ"ם חיפוש FuMO 23, שהותקנו על מדי הטווח הקדמי והירכתיים והחלק הקדמי.
הצוות הסטנדרטי מנה 103 קצינים ו-1,962 מלחים. הצוות חולק ל-12 מחלקות של בין 180 ל-220 איש. שש המחלקות הראשונות הוקצו לחימוש האונייה, מחלקה 1 עד 4 לסוללות הראשיות והמשניות, מחלקות 5 ו-6 איישו את התותחי נ"מ. מחלקה 7 כללה מומחים, כולל טבחים ונגרים, ומחלקה 8 כללה מטפלים בתחמושת. מפעילי הרדיו, האותות והמפקדים שובצו במחלקה 9. שלוש המחלקות האחרונות היו אנשי חדר המכונות. כאשר ביסמרק עזבה את הנמל, צוותי הצי, צוותי עיטורים וכתבי מלחמה הגדילו את כמות הצוות ליותר מ-2,200 איש. בערך 200 מאנשי חדר המכונות הגיעו מהסיירת הקלה קרלסרוהה, שאבדה במהלך מבצע וזריבונג, הפלישה הגרמנית לנורווגיה. הצוות של ביסמרק פרסם עיתון ספינה בשם Die Schiffsglocke (פעמון הספינה); מאמר זה פורסם רק פעם אחת, ב-23 באפריל1941, על ידי מפקד מחלקת ההנדסה, גרהרד יונאק.
ביסמרק הייתה חמושה בשמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') SK C/34 המסודרים בארבעה צריחי תותחים תאומים: שני צריחים ירי-על מקדימה - "אנטון" ו"ברונו" - ושניים מאחורה - "סיזאר" ו"דורה". החימוש המשני כלל שנים עשר תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') L/55, שישה עשר תותחי 10.5 ס"מ (4.1 אינץ') L/65, שישה עשר תותחי 3.7 ס"מ (1.5 אינץ') L/83, ושנים עשר תותחי 2 ס"מ (0.79 אינץ') נגד מטוסים. ביסמרק גם נשאה ארבעה מטוסי סיור מסוג אראדו Ar 196 בהאנגר כפול באמצע האונייה ושני האנגרים בודדים לצד הארובה, עם מעוט כפול. חגורת השריון הראשית של האונייה הייתה בעובי של 320 מ"מ (12.6 אינץ') והייתה מכוסה על ידי זוג סיפונים משוריינים עליונים וראשיים בעובי של 50 מ"מ (2 אינץ') ו-100 עד 120 מ"מ (3.9 עד 4.7 אינץ'), בהתאמה. צריחי התותחים בקוטר 38 ס"מ (15 אינץ') היו מוגנים על ידי מגני תותחים בעובי של 360 מ"מ (14.2 אינץ') ודפנות בעובי 220 מ"מ (8.7 אינץ').
בנייה, השקה, וכניסה לשירות
תכנון, בנייה והשקה
תכנון האונייה החל במהלך שנות השלושים, והוטמעו בו לקחים שנלמדו מתכנון אוניות המערכה זוטא מסדרת דויטשלנד וסיירות המערכה מסדרת גנייזנאו (אוניות אלה סווגו על ידי הבריטים כסיירות מערכה, ועל ידי הגרמנים כאוניות מערכה). ההדחק הרשמי של האונייה היה 35,000 טון, כדי לעמוד בהסכמים בין גרמניה לבריטניה מ-1935, שהתירו לגרמניה בניית חמש אוניות מערכה בגודל כזה, אך היא תוכננה להדחק של 45,451 טון, ובפועל הגיעה במטען מלא להדחק של יותר מ-50,000 טון. ב-1 ביולי1936 הונחה שדרית האונייה במספנת בלום ווס (Blohm & Voss) בהמבורג. ב-14 בפברואר1939 היא הושקה, ושמה ניתן לה בטקס רשמי על ידי דורותיה פון לוונפלד (Loewenfeld), נכדתו של אוטו פון ביסמרק. ב-24 באוגוסט 1939 נכנסה לשירות.
מבנה וביקורת על הבנייה
מטרתה העיקרית של "ביסמרק", אז אוניית המערכה הגדולה ביותר בעולם (אוניות המערכה מסדרת יאמטו שנבנו ביפן היו גדולות יותר, אך הושקו מעט מאוחר יותר), הייתה תקיפת נתיבי השיירות בין ארצות הברית לבריטניה במי האוקיינוס האטלנטי. האונייה הייתה אמורה לחמוק לאוקיינוס הרחב, לתקוף שיירות, לקבל דלק ואספקה ממכליות גרמניות, ולחמוק ככל האפשר מגילוי על ידי כלי שיט וטיס של האויב.
"ביסמרק" נבנתה רחבה יחסית, כדי לאפשר לה יציבות באוקיינוס הסוער, וקיבולת הדלק שלה הייתה גדולה במיוחד. עם זאת, ממדיה לא פגעו ביכולתה, והיא הייתה אחת מאוניות המלחמה החזקות בעולם באותה עת. חימושה העיקרי כלל שמונה תותחים גדולים בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ), בארבעה צריחים; היה זה חימוש כבד מאוד, שאותו נשאו רק אוניות המערכה הכבדות ביותר. שריונה של האונייה היה כבד, ומהירותה הייתה כ-30 קשר, מהירות גבוהה יחסית לאוניות מערכה. כך יכלה "ביסמרק" להתמודד בתנאים שווים עם כל אוניית מלחמה עוינת.
אין חולק על כך ש"ביסמרק" הייתה אחת מאוניות המערכה החזקות והמשוכללות ביותר בעולם. עם זאת, לאחר המלחמה נמתחה ביקורת על דרך בנייתה. המספנות בגרמניה לא בנו אוניות מערכה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, מ-1919 עד 1933; פער 14 השנים הללו הביא לבנייה שמרנית של "ביסמרק". כך למשל נבנו מערכות חיוניות – כמו מערכות תקשורת, בקרת אש ומרכז בקרת נזק – מעל חגורת השריון הראשית. ייתכן שבשל כך הצליחו הבריטים לשתק את "ביסמרק" בקרב האחרון תוך זמן קצר יחסית. יחד עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר מראים שלמערכות אלו היו מערכות גיבוי בחללים המשוריינים של האונייה, וייתכן שהביקורת אינה נכונה.
היבט נוסף של תכנונה המיושן של "ביסמרק" היה ציודה בחימוש משני (כלומר, מערכת התותחים בקוטר קטן יותר מזה של תותחיה הראשיים) בשני קטרים: שנים עשר תותחי 5.9 אינץ' (כ-150 מ"מ) ושישה עשר תותחי נ"מ בקוטר 4.1 אינץ' (כ-100 מ"מ). אוניות המערכה והסיירות של בעלות הברית שנבנו באותה תקופה צוידו בחימוש משני דו תכליתי, שאיפשר להן הן ירי נ"מ והן ירי נגד מטרות שטח באותם תותחים. בדרך זו נחסך משקל, נמנע הסרבול שנבע מהצורך לשאת שני סוגי תחמושת, ומערכת בקרת האש הייתה פשוטה ויעילה יותר.
בעיה קריטית נוספת הייתה פגיעותם של הירכתיים. ירכתי האונייה נפרדו ממנה עם טביעתה; "ביסמרק" נפגעה מטורפדו שפגע בירכתיים, וייתכן שהדבר מצביע על חולשה מבנית שהייתה בה.
כניסה לשירות
ב-15 בספטמבר1940 הפליגה האונייה מהמבורג לניסויים ותרגילים ראשונים בים הבלטי. "ביסמרק" הפליגה דרך תעלת קיל, החוצה ממערב למזרח את חצי האי יוטלנד, הגיעה לנמל קיל, ומשם הפליגה לגדנסק. בחודשים אוקטובר - נובמבר ערכה האונייה אימונים בים הבלטי, ובתחילת דצמבר שבה להמבורג לתיקונים אחרונים. בתחילת 1941 שבה "ביסמרק" לקיל, בה הושלמה הצטיידותה. היא נצבעה בצבעי הסוואה וקיבלה ארבעה מטוסי ים מדגם אראדו 196, שהיו חלק מציודה הקרבי. משם המשיכה לגדנסק, ממנה יצאה לכמה אימונים בים הבלטי[1].
בתחילת אפריל קיבל האדמירל גינתר ליטיינס את הפיקוד על "ביסמרק" ועל הסיירת הכבדהפרינץ אויגן. ליטיינס היה מהאדמירלים המובחרים שבצי הגרמני; הוא קיבל את הפיקוד על השייטת לאחר שפיקד על הגיחה המוצלחת של סיירות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו לאוקיינוס האטלנטי, מבצע "ברלין", גיחה שבה הוטבעו 22 אוניות של בעלות הברית בתפוסה כוללת של יותר מ-130,000 טון. עם סיום המבצע הגיעו האוניות הגרמניות לנמל ברסט שבצרפת.
האדמירליות הבריטית הייתה מודעת היטב לסיכון שהציבה "ביסמרק". יותר מכך, היה ברור שאם "ביסמרק" תצליח לחבור לסיירות המערכה "שרנהורסט" ו"גניזנאו", יעמוד מול הבריטים כוח ימי בעל עוצמה רבה, והסיכון לשיירות יהיה גדול. הבריטים החליטו לעשות הכול כדי למנוע מ"שרנהורסט" ו"גניזנאו" לצאת מברסט; ב-6 באפריל נפגעה "שרנהורסט" מטורפדו, פגיעה שחייבה תיקונים במבדוק יבש. בלילה שבין 10 באפריל ל-11 באפריל נפגעה האונייה שוב מכמה פצצות, שהחמירו עוד את מצבה.
הפיקוד הגרמני התלבט בשאלה איך להפעיל את "ביסמרק". אוניית השטח היחידה שניתן היה לשלוח עימה בשלב זה הייתה "פרינץ אויגן". היה ברור שהאחיות "שרנהורסט" ו"גניזנאו" לא יוכלו לחזור לשירות מבצעי בטרם יעברו כמה חודשים. אוניית האחות של "ביסמרק", "טירפיץ", הייתה בשלבי כניסה לשירות; הפיקוד הגרמני העלה אפשרות להמתין לכשירותה המלאה של "טירפיץ", ובמקביל להמתין גם לסיום התיקונים ב"אחיות", כך שבסתיו 1941 יהיה בידי הגרמנים כוח ימי בעל עוצמה רבה: שתי אוניות מערכה ושתי סיירות מערכה, מן המשוכללות, המהירות והחזקות בעולם. אך היו גם נימוקים נגד ההמתנה: בריטניה הייתה במצב קריטי, וחמישה חודשים של רגיעה בטרם יוכל הצי הגרמני לחזור לפעילות עלולים היו לאפשר לה להתאושש ולחזק את יכולתה. בנוסף, גבר החשש הגרמני מפני כניסה של ארצות הברית למלחמה, כניסה שתהיה לרעת הצי הגרמני. מפקד הצי הגרמני, גרוס אדמירלאריך רדר, סבר שחשוב יותר לממש את הפוטנציאל של "ביסמרק" כבר בשלב זה, יחד עם "פרינץ אויגן". הוא סבר שהדבר החשוב ביותר הוא ש"ביסמרק" תצליח לחדור לאוקיינוס האטלנטי. לאחר שהחדירה תבוצע בהצלחה, תצליח "ביסמרק" להיעלם במרחבי האוקיינוס העצומים, ולתקוף שיירות כרצונה[2].
במקביל, סיכם ליטיינס עם מפקד כוח הצוללות הגרמני, ויצה-אדמירלקרל דניץ, על שיתוף פעולה בין "ביסמרק" לבין הצוללות הגרמניות, והוצב עליה קצין קישור לצוללות. ב-22 באפריל סוכמו כל פרטי המבצע, שנקרא מבצע "תרגיל הריין" (בגרמנית: Unternehmen Rheinübung, מבצע רייניבונג). היציאה למבצע התעכבה בשל נזק שנגרם ל"פרינץ אויגן" ממוקש ימי ב-23 באפריל. ב-26 באפריל נפגשו ליטיינס ורֶדֶר בברלין. ליטיינס הציע שוב לעכב את המבצע עד ש"טירפיץ", "גניזנאו" ו"שרנהורסט" תהיינה מוכנות. רֶדֶר עמד על כך שישנה חשיבות עליונה ליציאתה של "ביסמרק" לים, כדי להמשיך את הלחץ על הבריטים, והורה להמשיך בהכנות למבצע. ב-5 במאי1941 ביקר אדולף היטלר באונייה ביקור פתע, כדי לבחון את מוכנותה ולקבל תידרוך על תוכניותיה. רדר לא נכח בביקור, משום שחשש שהיטלר יטיל וטו על התוכניות[3].
יציאה למבצע
בלילה שבין 18 במאי ל-19 במאי1941 יצאו שתי האוניות בליווי שלוש משחתות למבצע. הן נעו צפונה דרך המצרים הדניים. הפיקוד הגרמני שלל את האפשרות שינסו לחדור לאוקיינוס האטלנטי דרך תעלת קיל, מכיוון שהדבר היה מביא אותן סמוך לחוף הבריטי באזור שהיה בטווח מטוסי חיל האוויר המלכותי. למחרת נצפו האוניות על ידי אוניות של הצי השוודי ועל ידי אוניות סוחר שונות. האוניות הגרמניות נעו צפונה לאורך חוף נורווגיה הכבושה, וב-20 במאי עגנו סמוך לברגן. פרינץ אויגן תדלקה, בשל קיבולת הדלק הקטנה יותר שלה. "ביסמרק" לא עשתה כך, עובדה שהייתה משמעותית להמשך מסעה. ב-22 במאי הפליגו "ביסמרק" ו"פרינץ אויגן" מערבה, והמשחתות חזרו לנורווגיה.
ב-21 במאי הגיע מידע על תנועותיה של "ביסמרק" לבריטים. הבריטים למדו על כך ממידע שהגיע דרך פענוחי אולטרה, מידע שהגיע לצי השוודי ודלף לבריטים, מהודעות שנשלחו על ידי תנועת המחתרת הנורווגית ומצילומי אוויר. צי ים הבית (Home Fleet) הבריטי הפליג צפונה. מטרתה של "ביסמרק" הייתה ברורה, והשאלה הייתה רק באיזו דרך תבחר לנסות לחדור לאוקיינוס האטלנטי. הבריטים שלחו סיירות למעברי הים ממערב וממזרח לאיסלנד, כדי לנסות ולגלות את האוניות הגרמניות. זו הייתה הדרך היחידה, מכיוון שמטוסים בריטיים לא יכלו להגיע לטווח זה. ב-23 במאי בסביבות 20:30 הבחינו הסיירות הבריטיות סאפוק (Suffolk) ונורפוק (Norfolk) בשייטת הגרמנית במצר דנמרק[4]. הן המשיכו לעקוב אחריהן מטווח בטוח, ודיווחו על מיקומן לאדמירליות הבריטית.
ביום ראשון 24 במאי בשעה 5:30 לפנות בוקר, לקראת יציאתן של האוניות הגרמניות ממצר דנמרק, גילו מכשירי ההאזנה הגרמניים את נוכחותן של שתי אוניות אחרות באזור. כרבע שעה לאחר מכן כבר היו האוניות בטווח ראייה, ומאוחר יותר גילו הגרמנים שמדובר בשייטת בריטית ובה אוניית המערכה הבריטית החדשה אה"מ פרינס אוף ויילס וסיירת המערכה אה"מ הוּד.
ב-5:49 הורה האדמירל הבריטי, לנסלוט הולנד, לפתוח באש מטווח של כ–20 קילומטרים על האונייה הגרמנית המובילה, "פרינץ אויגן", שזוהתה בטעות כ"ביסמרק". לאחר כמה דקות התבררה הטעות, והירי עבר למטרה הנכונה ה"ביסמרק", והאוניות הבריטיות החלו בתמרון שנועד לקרב אותן לגרמנים ולמיקום נוח ביותר מבחינתן. כשתי דקות לאחר מכן השיבו הגרמנים באש לעבר אה"מ "הוד".
בשעה 6:00, כעשר דקות לאחר תחילת הקרב, ירתה "ביסמרק" את המטח החמישי שלה אל אה"מ "הוד" מטווח של כ-15 קילומטר. "הוד" נפגעה מפגז אחד לפחות באמצעיתה. סילון עצום של אש עלה ממנה, ולאחריו אירע פיצוץ גדול, שבעקבותיו נבקעה האונייה הענקית לשניים. תוך שלוש דקות טבעו שני חלקיה. רק שלושה מ-1,415 אנשי צוותה שרדו, וחולצו כשעתיים לאחר מכן בידי משחתת בריטית. האדמירליות הבריטית הגיעה למסקנה לאחר הקרב ש"הוד" נפגעה במחסן התחמושת שלה. אה"מ "פרינס אוף ויילס" נאלצה לפנות לכיוון האוניות הגרמניות כדי שלא להיפגע משרידיה של הוד, ונפגעה שוב מתותחיהן. בשל פגיעות אלה, ותקלות מכניות שעדיין לא נפתרו (האונייה הבריטית הייתה עדיין בשלבי הרצה, ולא הייתה מוכנה לגמרי לפעילות), יצאו כמעט כל תותחיה מכלל פעולה. לכן פנתה אה"מ "פרינס אוף ויילס" וניתקה מגע, תוך שהיא יוצרת מסך עשן כבד כדי לחפות על נסיגתה. מפקד "ביסמרק" רצה להמשיך אחרי אה"מ "פרינס אוף ויילס" ולהטביע אותה, אך האדמירל ליטיינס דחה את הרעיון; מטרתה של השייטת הגרמנית הייתה לפגוע באוניות הסוחר של בעלות הברית ולא להתעמת עם אוניות הקרב הבריטיות. הקרב נמשך פחות מעשרים דקות, ובמהלכו הצליחו הגרמנים להטביע סיירת מערכה אחת ולהניס אוניית מערכה שנייה – הישג חסר תקדים.
המרדף
אדמירל גינתר ליטיינס, מפקד מבצע ריינאיינבונג
למרות שמחת הניצחון על סיפונה של "ביסמרק", היא לא הייתה במצב בטוח. "ביסמרק" נפגעה מפגזי האוניות הבריטיות שלוש פעמים: פגז אחד הרס את אחת מסירות ההצלה, פגע במעוט שעל הסיפון, ונפל לים; פגז שני פגע במרכז האונייה, חדר אליה מתחת לחגורת השריון, הרס את אחד מהגנרטורים, והשבית את אחד מחדרי הדוודים. הפגיעה השלישית, החמורה ביותר, הייתה בצד השמאלי של החרטום. הפגז חדר בגובה פני הים לשני מכלי דלק, ויצא מצידו השני של החרטום מבלי שהתפוצץ. חלק מהדלק דלף מהמכלים החוצה, ומי ים חדרו למכלים וזיהמו אותם. מעבר לכך, נפגעה מערכת היניקה, ובשל כך לא ניתן היה להעביר עוד כאלף טון של דלק למנועים. המים שחדרו לאונייה גרמו לשקיעת החרטום בשתיים עד שלוש מעלות, דבר שהביא גם לנטייה שמאלה של תשע מעלות, וליציאתו של המדחף הימני מהמים. מפקד האונייה, לינדמן, הורה על הצפת מכלים בצד הנגדי של האונייה כדי לאזן את הנטייה, והמהירות המקסימלית ירדה ל-28 קשרים. נעשו תיקונים שונים כדי לנסות ולמנוע חדירת מים, ולאחר עבודה של צוללנים בתוך המכלים המוצפים, הצליח הצוות לשאוב חלק מהמים החוצה והחרטום החל לעלות מחדש[5].
למרות התיקונים היה ברור לאדמירל ליטיינס ולמטהו שבמצבה של האונייה – ללא אחד מחדרי הדוודים, במהירות מופחתת, הצפה של כמה מדורים, אובדן דלק ושובל של דלק שנמשך למרחק רב מאחורי האונייה – לא ניתן יהיה לבצע את משימתה המקורית של האונייה ללא תיקונים משמעותיים במבדוק. הייתה אפשרות לחזור לנורווגיה, אך לצורך כך היה על האוניות לחצות שוב את מצר דנמרק או לעבור בין איסלנד לאיי פארו כאשר הצי הבריטי כולו בכוננות עליונה. האדמירל ליטיינס החליט שעדיף להפנות את האונייה לסן-נאזר שבצרפת, כדי להכניס אותה למבדוק הגדול שהיה שם. למרות המרחק הגדול יותר לשם היה בכך יתרון, שכן האונייה הייתה יכולה לחמוק בשטחי האוקיינוס העצומים. יתרון נוסף היה שעם סיום התיקונים בצרפת תהיה "ביסמרק" מוצבת קרוב לנתיבי השיט באוקיינוס, ותוכל לחזור במהירות למשימתה[6].
הסיירות הבריטיות, יחד עם "פרינס אוף ויילס", המשיכו לעקוב אחרי "ביסמרק" ו"פרינץ אויגן" שנעו דרומה. ליטיינס החליט לשחרר את הסיירת לפעולה עצמאית, כדי שלפחות אונייה זו תשיג הישג כלשהו נגד השיירות במשימה זו. הוא המתין עד שהאוניות נכנסו לערפל, ואז פנה באופן פתאומי צפונה ופתח באש על האוניות הבריטיות. הבריטים התפזרו כדי שלא להיפגע, ו"פרינץ אויגן" חמקה בחסות האש.
הטבעתה של אה"מ "הוד" זעזעה את הצי הבריטי, והייתה מהלומה מורלית קשה למדינה כולה. ראש הממשלה הבריטי הורה: "הטביעו את הביסמרק!" (Sink the Bismarck!). המטרה כעת הייתה לא ניטרול האיום הגדול על השיירות, אלא גם נקמה והחזרת תחושת הביטחון הלאומי[7]. כל כלי השיט הגדולים שהיו באזור בריטניה - אוניות מערכה, סיירות כבדות, משחתות ונושאות מטוסים - הופנו למרדף אחרי "ביסמרק". גם אוניות מאזור גיברלטר ואוניות מלחמה שליוו שיירות הופנו למרדף. התקפה אווירית ראשונה על האונייה הגרמנית נערכה עוד באותו ערב (24 במאי) על ידי מפציצי טורפדו מסוג פיירי סורדפיש שהוזנקו מנושאת המטוסים אה"מ ויקטוריוס (Victorious). רק טורפדו אחד פגע ב"ביסמרק", אך לא הסב נזק ישיר (אם כי איש צוות אחד נהרג). ואולם נזק עקיף נגרם בשל הזעזועים הכבדים שעברו על האונייה - ירי התותחים, תנועות ההתחמקות החדות, והזעזוע מפגיעת הטורפדו - גרמו להתפרקות חלקית של התיקונים שבוצעו בחרטום. שוב חדרו מים לחרטום, האונייה חזרה לנטייתה הקודמת, והיה צורך להוריד שוב את מהירותה ל-16 קשר[8].
למרבה דאגתם של מפקדי הצי הבריטי, הצליחה "ביסמרק" לחמוק מהאוניות שעקבו אחריה עוד באותו לילה. ב-25 במאי לפנות בוקר עברו האוניות הבריטיות לשיט בזיגזג מחשש לתקיפת צוללות; "ביסמרק" ניצלה את ניתוק המגע הזמני של הבריטים והצליחה לחמוק, ובמשך 31.5 שעות לא ידעו הבריטים היכן נמצאת האונייה הגרמנית.
יחד עם זאת, הגרמנים לא הבינו שהצליחו לחמוק מהמעקב הבריטי. מכשירי גילוי המכ"ם שעל הביסמרק זיהו שידורי מכ"ם עוינים באזור, והסיקו בטעות שהבריטים עדיין עוקבים אחריהם באמצעות מכ"ם, אך הם לא הבינו שההחזרים חלשים מדי מכדי שיפוענחו על ידי המכשירים הבריטיים. ב-25 במאי בשעות הבוקר, שידר אדמירל ליטיינס שדר ארוך, בן למעלה מחצי שעה, למפקדה הגרמנית. הוא סבר שהבריטים יודעים ממילא על מיקומו, ולכן אין מניעה לשידור. הבריטים יירטו את השידור ופיענחו אותו, אך בשל טעות בחישוב מיקומה של "ביסמרק" נשלחו אוניות בטעות לאזור צפוני מדי. היה זה יום הולדתו של האדמירל ליטיינס, וצוות האונייה, מפקד הצי רֶדֶר ואף היטלר עצמו, בירכו אותו.
רק למחרת בבוקר, 26 במאי, הצליחו הבריטים לאתר את האונייה. ספינה מעופפת מדגם קטלינה של פיקוד החופים הבריטי (Coastal Command), שהמריאה מצפון אירלנד הצליחה לאתר את האונייה הגרמנית, על ידי מעקב אחר פס הדלק שהותירה מאחוריה. "ביסמרק" התגלתה במרחק של כ-300 קילומטרים ממזרח לאירלנד בתנועה מזרחה. זמן קצר לאחר מכן התגלתה "ביסמרק" גם על ידי הסיירת הבריטית הקלה אה"מ שפילד. רוב אוניות השטח הבריטיות היו ממערב ל"ביסמרק"; התקווה הבריטית הייתה תלויה כעת בכוח H, השייטת שהייתה בדרכה מגיברלטר, ובמרכזה נושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל (Ark Royal) וסיירת המערכה אה"מ רינואון (Renown). הכוח היה כבר מדרום-מזרח ל"ביסמרק", והתקרב אליה.
ב-26 במאי1941 בצהריים יצא גל מטוסים ראשון מנושאת המטוסים אה"מ "ארק רויאל" לתקיפת "ביסמרק". אולם מטוסי ה"פיירי סורדפיש" טעו בזיהויה, ותקפו את הסיירת הקלה שפילד. טילי הטורפדו לא התפוצצו, משום שהמרעומים שבהם חומשו היו מגנטיים, ולא פעלו. בשעות הערב המריא גל תקיפה נוסף של חמישה עשר מטוסי "סורדפיש" לעבר "ביסמרק". הפעם תקפו המטוסים את מטרתם, וטילי הטורפדו היו מצוידים במרעומי מגע. שניים או שלושה טילי טורפדו פגעו באונייה, ואחד מהם הסב לה את הנזק הגורלי: הטורפדו פגע בהגה הכיוון שלה, וגרם לה לאובדן יכולת התמרון. מהירותה ירדה לשבעה קשרים, והיא נעה למעשה במעגל גדול, ללא יכולת לשלוט בכיוון שיוטה. אוניית המערכה הגדולה והמשוכללת בעולם הפכה למטרה נייחת, בשל פגיעה יחידה של מטוס דו כנפי מיושן.
צוות "ביסמרק" ניסה להתגבר על התקלה, והצליח לשחרר במידה מסוימת את הגה הכיוון, אך מסלולה של האונייה נותר מפותל ובלתי נשלט. ניסיונות להוריד צוללנים כדי לתקן את התקלה לא הועילו, בשל הים הסוער. במשך הלילה תקפו משחתות בריטיות את האונייה הגרמנית ללא הרף. הן לא הצליחו לפגוע בה, אך ההתקפות הבלתי פוסקות התישו את הצוות הגרמני וערערו את ביטחונו. בשעה 23:58 שלח אדמירל ליטיינס את הודעתו האחרונה לפיקוד הגרמני:
אל הפיהרר של הרייך הגרמני. אנו נילחם עד הסוף מתוך אמון בך, פיהרר שלי, וביטחוננו המוצק בניצחונה של גרמניה.
היטלר השיב בשעה 1:53:
אני מודה לך בשם האומה הגרמנית כולה – אדולף היטלר. לצוות אוניית המערכה "ביסמרק": גרמניה כולה איתכם. מה שניתן להיעשות ייעשה. מסירותכם לתפקיד תחזק את בני עמנו במאבקם על קיומם.
בבוקר 27 במאי הגיעו אוניות השטח הבריטיות אל האזור שבו הייתה "ביסמרק". אוניות המערכה אה"מ קינג ג'ורג' החמישי ואה"מ רודני, עם הסיירות הכבדות אה"מ נורפוק, אה"מ דורסטשייר ואה"מ שפילד. בשעה 8:47 בבוקר הורה אדמירל טובי לאוניותיו לפתוח באש על "ביסמרק". האוניות הבריטיות ירו מטח אחר מטח, תוך שהן מצמצמות את הטווח אל האונייה הגרמנית המשותקת. בתוך זמן קצר יצאו תותחיה של "ביסמרק" מכלל פעולה, ומרבית קציניה הבכירים נהרגו לאחר שגשר הפיקוד נפגע בפגיעה ישירה. חמש אוניות הקרב הבריטיות המטירו על הביסמרק 2,876 פגזים, בהם פגזי "16 מאה"מ "רודני" ופגזי "14 מאה"מ "קינג ג'ורג' החמישי". ואולם למרות ההרעשה הכבדה, המשיכה "ביסמרק" לצוף. לאוניות המערכה הבריטיות לא היה דלק רב וגם תחמושת חסרה להם. כשעה וחצי לאחר תחילת הקרב, כאשר היה ברור ש"ביסמרק" לא תצליח לחזור לנמל, הן פנו חזרה לבריטניה. אז ירתה הסיירת הכבדה אה"מ "דורסטשייר" כמה טורפדו על האונייה הגרמנית. "ביסמרק" התהפכה וטבעה ב-10:39 בבוקר, 27 במאי 1941. מתוך כ-2,200 מלחים וקצינים שהיו על סיפונה, שרדו כ-800, אך האוניות הבריטיות משו מן המים רק 110 איש לפני שעזבו את המקום מחשש לתקיפת צוללות. מאוחר יותר משתה אונייה גרמנית חמישה ניצולים נוספים כולל סאם הבלתי-ניתן להטבעה.
מיד לאחר הקרב
היחס הבריטי
ניצולים מביסמרק מועלים אל סיפון הסיירת הכבדה דורסטשייר
אדמירל ג'ון טובי (Tovey), מפקד צי הבית הבריטי, שהיה אחראי לאיתורה ולהטבעתה של "ביסמרק", כתב בזיכרונותיו: ”ביסמרק הפגינה לחימה אמיצה נגד כוחות עדיפים בהרבה, לחימה הראויה לימים הטובים של הצי הקיסרי הגרמני, והיא טבעה בעוד דגלה מתנופף.”. האדמירל רצה להציג את רגשותיו בגלוי, אך הוזהר על ידי האדמירליות ש”בשל סיבות פוליטיות חיוני שדבר מאופי הרגשות שהבעת לא יפורסם, ככל שאנו מעריכים לחימה נאצלת.”
תפקוד הלופטוואפה
היטלר מתח ביקורת חריפה על תפקודו של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, שלא הצליח לסייע ל"ביסמרק" בקרב האחרון. לופטפלוטה 3, הצי האווירי השלישי, אחת מהיחידות האוויריות של הלופטוואפה, ידע על כוונותיה של "ביסמרק" כבר ב-24 במאי. ביחידה זו היו מפציצים מדגם היינקל He 111 שהטווח שלהם היה כ-2,800 קילומטרים. ב-27 במאי הייתה ביסמרק מרוחקת כ-1,100 קילומטר מחופי צרפת. מפציצים אלו היו יכולים גם לפעול נגד נושאת המטוסים אה"מ "ארק רויאל" ולמנוע את ההתקפות הגורליות על האונייה. הלופטוואפה הוציא רק 218 גיחות לסיוע במבצע רייניבונג, ורק אונייה בריטית אחת הוטבעה מתקיפה אווירית – המשחתת אה"מ מָשׁוֹנָה (Mashona) שהוטבעה יום לאחר הקרב ליד חופי אירלנד. מטוס סיור מדגם פוקה-וולף Fw 200, "קונדור", גילה את אוניית המערכה הבריטית אה"מ "רודני", אך בהיעדר מכ"ם לא יכול היה לדווח את מיקומה המדויק, וכך נמנעה אפשרות לתקיפתה בידי הלופטוואפה או הצוללות.
גילוי שרידי האונייה והוויכוח על טביעתה של ביסמרק
לאחר המלחמה הפכה האונייה לאחד מסמליה המפורסמים של מלחמת העולם השנייה. בשנת 1960 יצא לאקרנים הסרט "להטביע את הביסמרק!" (Sink the Bismarck!). באותה שנה התפרסם גם שיר קאנטרי מצליח באותו שם.
ב-8 ביוני1989 נמצאו שרידיה של האונייה על קרקעית הים, בעומק של כ-4,700 מטר. האונייה נמצאה על ידי האוקיינוגרף ד"ר רוברט בלארד, שנודע בגילויה של הטיטניק. האונייה נמצאה ישרה, במרחק כ-650 קילומטרים ממערב לברסט. הצילומים הראו נזק כבד מאוד למבנה העילי של האונייה, ונזק קטן יותר לגוף האונייה כתוצאה מפגיעות טורפדו. הדבר נתן מקום לטענתם של הניצולים הגרמניים, שצוות האונייה הוא זה שהטביע אותה, ולא הפגיעות הבריטיות. באלארד שמר בסוד את מיקומה של האונייה, כדי למנוע מצוללנים אחרים לקחת ממנה מזכרות, דבר שבאלארד ראה בו מעין שוד קברים.
בשנת 2001 נערך מסע חקר אמריקני-בריטי נוסף אל שרידיה של "ביסמרק". אותה משלחת גם מצאה את שרידיה של אה"מ "הוד". משלחת זו הגיעה למסקנה שהאונייה טובעה בשל הפגיעות הרבות שספגה מהאוניות הבריטיות. באלארד מתח ביקורת על ממצאי המשלחת, וטען שהם מונעים ממניעים לאומיים, ומבוססים על מחקר היסטורי מצומצם ומוטה. ממצאי המשלחת הוצגו בסרט תעודה בשם "הקרב של הוד וביסמרק" (The Battle of Hood and Bismarck) משנת 2002.
משלחת שלישית שהגיעה לאתר השתמשה בצוללות מחקר רובוטיות קטנות וחדישות יותר, שאפשרו גם כניסה אל תוך שרידיה של האונייה. הסרט שצילמה המשלחת שודר בשידורי ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. מחקר זה לא מצא חדירות של פגזים למבנה המשוריין של האונייה מתחת לקו המים, ורק ארבעה חורי כניסה של פגזי 16 אינץ' מתותחיה של אה"מ "רודני" מעל קו המים. הסתבר ששריון האונייה ספג את פגיעות הטורפדו והאונייה עצמה לא נפגעה מהם. המשלחת הסיקה שהאונייה הגרמנית יכולה הייתה לצוף לפחות יום נוסף, ושהבריטים היו יכולים ללכוד אותה. לדבריהם, האונייה טבעה בשל פתיחת השסתומים בחדר המכונות על ידי הצוות. סרט דוקומנטרי שנוצר בשנת 2002 בשם "משלחת: ביסמרק" (Expedition: Bismarck), בבימוי ג'יימס קמרון, מציג שוב את ממצאי המחקר, הקובע שאכן לא היה די נזק מתחת לקו המים כדי לגרום לטביעתה של האונייה, ובכך נתמכה טענתם של ניצולי האונייה.
