ב-1967 גויס בלארד לשירות צבאי, עבר לצי ושירת בו כאוקיינוגרף עד 1970. אז עבר לעבוד במכון וודס הול. ב-1974 הוענק לו תואר דוקטור בגאולוגיה ימית וגאופיזיקה מאוניברסיטת רוד איילנד. הוא הוסיף לשרת בצי במילואים ופרש ממנו בשנת 1995 בדרגת קומנדר.
בעקבות עיסוקו באיתור וחקר אוניות טרופות ייסד בלארד בשנות התשעים מכון למחקרים ארכאולוגיים תת-ימיים בעומק רב, הפועל בשיתוף פעולה עם האקווריום מיסטיק שבקונטיקט, ארצות הברית. העניין הרב שעורר מחקרו על הטיטניק הביא אותו לייסד גם פרויקט ללמידה מרחוק של מדע וטכנולוגיה, המיועד לתלמידי בתי ספר תיכוניים. בלארד הופיע בשקופיות הסיום של סדרת הטלוויזיה סיקווסט (אנ'), וסיפר על הקשר בין המופיע בסדרה למחקר במציאות.
ב-2003 ייסד בלארד את המכון לארכאולוגיה אוקיינוגרפית וחקר האוקיינוס באוניברסיטת רוד איילנד והוא משמש כמנהלו, בדרגת פרופסור.
לבלארד הוענקו אותות ותוארי הוקרה שונים על פועלו המחקרי.
מחקרים ותגליות
מראשית הקריירה האקדמית שלו גילה בלארד עניין בחקר אוניות טרופות. במסגרת עבודתו ושירותו הצבאי השתתף בפיתוח כלי רכב תת-ימיים בלתי מאוישים קטנים למחקר. אלו מחוברים בכבל לאוניית-אם ומונחים על ידה. הם נושאים פנסי תאורה, מצלמות וציוד נוסף.
בלארד הפעיל לראשונה רכב תת-ימי ב-1959 מול חופי פלורידה. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו עסק במיפוי מפרץמיין באמצעות רכב תת-ימי. בשנים 1975 עד 1982 השתתף במשלחות מחקר אמריקאיות-צרפתיות לגילוי פליטות הידרו-תרמיות באמצעות כלי רכב תת-ימיים באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט.
איתור שרידי הטיטניק
הצוללת הזעירה אלווין
בלארד התעניין באיתור שרידי הטיטניק על קרקע האוקיינוס כבר מ-1973. ב-1977 הוביל ניסיון חיפוש ראשון ובלתי מוצלח אחריהם. ב-1982 פנה אל הצי האמריקאי בהצעה שיממן את החיפוש אחרי הטיטניק באמצעות הרכב התת-ימי המאויש החדש שלו, הארגו (Argo). הצי לא היה מעוניין בכך, אך הגיע לבסוף להסכם חשאי עם בלארד: הוא יחפש תחילה באמצעות הרכב ובמימון הצי את שרידיהן של שתי צוללות גרעיניות אמריקאיות, הסקורפיון (Scorpion) והת'רשר (Thresher), שטבעו באוקיינוס האטלנטי, יאתרן ויבדוק את מצב הכורים הגרעיניים שלהן והאם קרינה רדיואקטיבית מהן השפיעה על סביבתן. לאחר השלמת משימות אלו ובכפוף לזמן ולמימון שיעמדו לרשותו, יוכל בלארד לחפש אחר הטיטניק.
ב-22 באוגוסט1985, לאחר מילוי משימותיו החשאיות, הגיע בלארד למקום טביעתה המשוער של הטיטניק. בעת איתור הצוללות הטבועות גילו הוא וצוותו כי הן התבקעו בשל הלחץ התת-ימי הגבוה והותירו סביבן שובל של שרידים על קרקע הים. קל היה יותר לאתר שובל זה ולהתחקות אחריו עד לשרידי הצוללות מאשר לחפש אותן עצמן. בלארד וצוותו ידעו שגם הטיטניק התבקעה והחליטו להשתמש בשיטת חיפוש זו גם אחריה. החיפוש נעשה על ידי גרירת הרכב התת-ימי, אשר צילם במצלמת וידאו את קרקע האוקיינוס. הרכב נגרר על ידי אוניית האם בתבנית סריקה מתוכננת של שטח שנקבע מראש על ידי המחפשים, כאשר אנשי הצוות מקיימים משמרות סביב השעון מול מסך מצלמת הווידאו.
ב-1 בספטמבר זיהה הצוות שובל שרידים על קרקע האוקיינוס, אשר בהמשך נקבע כי הוא של הטיטניק. לאחר מכן נתגלה גוף האונייה עצמו בעומק של 3.8 קילומטרים. התברר שהוא נשבר לשני חלקים נפרדים. בלארד וצוותו הספיקו לסקור את שני החלקים בטרם אזל זמן המשימה שעמד לרשותם.
ב-12 ביולי1986 חזר בלארד לאתר על מנת לערוך בדיקה מדוקדקת יותר של שרידי הטיטניק. הפעם השתמש ברכב התת-ימי המאויש אלווין (DSV Alvin) ועמו רכב תת-ימי בלתי מאויש קטן בשם ג'ייסון ג'וניור (Jason Junior), שאותו ניתן היה להחדיר מבעד לפתחים בשני חלקי האונייה. באמצעותם ולמרות קשיים טכניים שונים הצליחו בלארד וצוותו להפיק צילומים מפורטים של שרידי האונייה.
בלארד פרסם את מיקומם המדויק של שרידי הטיטניק אף על פי שבתחילה לא רצה לעשות כן על מנת שלא תופרע מנוחת השרידים, שאותם החשיב כבית עלמין. בעקבות זאת נערכו עוד מסעות רבים לחקר השרידים ומיפויים.
בלארד חקר גם את שרידיהן של אוניות רבות אחרות שטבעו באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, ובין השאר את אלו שטבעו במהלך קרב גוודלקנל באתר שקיבל את הכינוי "המצר בעל תחתית הברזל".
מחקר בים השחור
בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים הוביל בלארד שורה של מסעות מחקר ארכאולוגיים בים השחור, אשר התנאים הסביבתיים במימיו הקלו על השתמרותם של שרידי אוניות מתקופות קדומות. במהלכם התגלו בעומק של כ-100 מטרים שרידיהם של כלי שיט עתיקים שונים, מהעידן הרומי והעידן הביזנטי ואף מלפני כ-7,000 שנה. בלארד וצוותו אף איתרו בעומק של 320 מטרים כלי שיט מהמאה השישית לספירה, אשר השתמר כמעט בשלמותו. מחקרים נוספים שערכו סיפקו ממצאים רבים אודות השינויים הטכנולוגיים והמסחר באזור הים השחור בתקופה הביזנטית.
