הוא התחתן עם הציירת הפורטוגזית מריה הלנה ויירה דה סילבה בשנת 1930, ואחרי המרד ההונגרי בשנת 1956 הם ביקשו אזרחות צרפתית. המוזיאון שממוקם בליסבון, שמציג את עבודות שניהם, נחנך בנובמבר 1994 על ידי הקרן: Fundação Árpád Szenes - Vieira da Silva.
ביוגרפיה
ארפאד שלזינגר נולד בשנת 1897 במשפחה יהודית זעיר בורגנית בפשט (החלק המזרחי של בודפשט), כבנם של קארוי (שלזינגר) סנש (1861–1916), פקיד, ושל אולגה הלר (1878–1939)[1][2] סבו וסבתו מצד אביו היו אדולף שלזינגר ויוליה שנברגר, סבו וסבתו מצד אמו היו דר' יוז'ף הלר ויוהנה לסנר. אמנים רבים הסתובבו בדירת הוריו ברחוב ורשמרטי, רובם יהודים. שם הכיר סנש, בין היתר, את ארתור בארדוש, הוגו איגנוטוש ואת הברון לאיוש הטווני. הוא למד בגימנסיה ברחוב מיהאי מונקאצ'י, ולימד אותו גם הסופר הונגרי-יהודי מילאן פושט. כבר אז הוא צייר בתשוקה רבה. הוא שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה אך לא נשלח לחזית, אלא צייר דיוקנאות, על פי התצלומיהם, על קברי חללים שמתו מוות הרואי. כאן פגש את הפסל דז'ה בוקרוש בירמן שכיוון אותו לעבר האמנות המודרנית. לאחר שחרורו נרשם לבית הספר החופשי של יוז'ף ריפל-רונאי, שם הושפע רבות מבלה איוואני-גרינוולד ומקארוי קרנשטוק.
בשנת 1919 עבד עם חבריו הציירים במושבת האמנים בקצ'קמט. כיוון שלא הרוויחו שם כסף, הם נאלצו להתפרנס מעבודה חקלאית. הוא צייר שם ביחד עם דיולה דרקוביץ, בלה איוואניי-גרינוולד, יאנוש קמטי, אמיל רוברט נובוטני, ועם הפסל פאל פטזאי, בין השאר. הוא חלה עקב העבודה הגופנית הקשה ויחד עם שני חבריו עבר לחצר אמנות בבודפשט. זה היה בערך הפעם הראשונה שפגש את הפסל אישטוואן באוטי, עמו למד בודהיזם ואת האמנות של המזרח הרחוק. עדיין לא היה לו סגנון בוגר. בשנת 1922 הציג את עצמו עם ציוריו המופשטים בתערוכה קבוצתית של אמנים צעירים במוזיאון ארנסט, אך ציוריו האחרים שצוירו באותה השנה עדיין משקפים את המסורות של הציור ההונגרי בראשית המאה ואת השפעת מוריו. סנש הצעיר יצא למסע לימודים אירופי. תחנתו הראשונה הייתה בגרמניה ב-1924, שם התוודע ליצירות וסילי קנדינסקי ופאול קלה. אחר כך נסע לאיטליה ומד שם את ציוריו של ג'וטו די בונדונה ושל פיירו דלה פרנצ'סקה. הוא הגיע לראשונה לפריז בשנת 1924, אז רק למשך שלושה חודשים, ואחר כך חזר לשם שוב בסתיו 1925, אבל אז כבר נשאר שם. בתקופה זו נגמר לו הכסף מדודו, והוא חי במשך חודשים במחסור ובעוני רב. בעצת מנהל מועדון לילה ממוצא הונגרי בפריז, לאסלו ניי, הוא החל לצייר הקריקטורות עבור אורחי בתי הקפה של מונמארטר. הרבה הונגרים חיו באותה תקופה בפריז שסייעו לסנש רבות מבחינה אמנותית. בינתיים כבר השתתף בתערוכות, תוך חיים בוהמיים. שם פגש את הציירת הפורטוגזית מריה הלנה ויירה דה סילבה בשנת 1929. הם התחתנו בשנת 1930, אשתו הפכה לאזרחית הונגרית ונשארה עד 1956.[3] הוא חי חיים מאופקים יותר לאחר הנישואין.
בשנת 1930 ביקרו בני הזוג במושבת האמנים בבאיה מארה. בפריז הם חיו ועבדו ברחוב ללא מוצא, ברחוב דה קמליאס, בו התגוררו ויצרו אמנים רבים. הם פגשו שם את המלחין אדגר וארז את הצייר ההונגרי-יהודי לאיוש טיהני את הצייר האוסטרי ממוצא צ'כי אוסקר קוקושקה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הם עזבו את פריז והשאירו את הסטודיו והציורים שלהם לז'אן בושה. הם בילו כמה חודשים בליסבון, שם קיים סנש תערוכת יחיד, ואחר כך נסעו לברזיל בשנת 1940. הם גרו בריו דה ז'ניירו תקופה מסוימת ולאחר מכן התיישבו בסנטה תרזה הסמוכה. הסביבה האמנותית סביב ריו הייתה פחות מעוררת השראה מפריז. אף על פי שפגשו את ג'רארדו מורייו וכמה ציירים אחרים, הם נפגשו בעיקר עם משוררים וסופרים בזמן זה. סנש צייר תמונות קרובות לטבע, דיוקנאות של סופרים ומשוררים, ואייר ספרים עבורם. הוא ייסד בית הספר לציור בשם סילבסטרה, לימד חובבים ומודרניסטים ברזילאים צעירים.
בשנת 1947 חזרו לפריז. לאחר שובם, הם השיגו בחזרה את הסטודיו בבולוואר סנט ז'אק, וסנש המשיך ללמד. רק אז התחיל לעבוד על קטעי הסדרה, אולי המשמעותית ביותר שלו, "קבלת הפנים" (בנקט), המורכבת מצורות גאומטריות ואורגניות ומוטיבים חוזרים, עם מגוון טכניקות (צבעי מים, גואש, שמן, פסטל, גיר). המדינה הצרפתית קנתה לראשונה את ציוריו בשנת 1949, ואחריהם חזרו מספר רכישות ממלכתיות.
בשנת 1979 תרם סנש שבע מיצירותיו, שנעשו בין 1942 לבין 1970, למוזיאון לאמנות יפה (בודפשט) ולמוזיאון יאנוס פאנוניוס בפץ'. לזכר מותו ושינוי המשטר בהונגריה, הקימה אשתו ויירה דה סילבה בשנת 1990 קרן לתמיכה באמנים צעירים.[4]
עבודותיו
עבודות גרפיות
תחריטים של פייר גוגין: לספר La chasse au faon rose Cahiers d'Art, 1938)
איורים ליצירותיהם של מורילו מנדס, ריינר-מריה רילקה, חורחה דה לימה, 1944
חמישים גואש לכתב היד של רנה שארLe Temps épars, 1966
