השלטון באזור עבר לסירוגין מרוסיה לפולין, והאוכלוסייה כללה: ביילורוסים, אוקראינים, פולנים ויהודים. יהודים חיו בפולסיה כבר באמצע המאה ה-14 והתיישבו באנטופול באמצע המאה ה-17.
במאה ה-17 אנטופול הייתה עיירה פרטית במחוז בריסק, וכך נשארה עד ראשית המאה ה-20. בתחילת המאה ה-18 אנטופול הייתה בבעלות האצילה אנטונינה זאמויסקה והעיירה נקראה על שמה. בשנת 1604 עברה אנטופול לבעלותם של האצילים ממשפחת זאמויסקי.
ב-1706 כבשו השוודים את העיירה ובייחוד נפגעו מהכיבוש השוודי היהודים, שרבים מהם נרצחו.
ב-1880 נסללה מסילת הרכבת פינסק-ז'אבינקה ובאנטופול הוקמה אחת התחנות. בשנים 1910-1908 נסלל כביש להורודץ ואנטופול חוברה לרשת הכלל-ארצית של תעלות המים והנהרות.
במלחמת העולם הראשונה בקיץ1915 הגרמנים כבשו את האזור. הרוסים בנסיגתם הציתו את אנטופול ורבים מבתיה נהרסו. הגרמנים שלטו באזור עד נובמבר1918. תחת שלטונם היה עוצר בכל לילה וצעירים נלקחו לעבודות כפייה.
לאחר פלישת הגרמנים לפולין ופרוץ המלחמה, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, החלק המזרחי של פולין שכלל את אנטופול, עבר לשליטת ברית המועצות.
ב-25 ביוני1941 (ל' בסיווןתש"א) נכנסו הנאצים לאנטופול. באוקטובר הוקם גטו שלתוכו הוכנסו בנוסף ליהודי העיירה גם מהכפרים בסביבה ומהעיירות הסמוכות הורודץ, שרשוב וז'אבינקה. בגטו הצטופפו כ-2,500 איש. לאחר מספר שבועות הגטו חולק לשניים: "גטו אנטופול" (בקיצור "גטו א'"), סביבו הוקמה גדל תיל וקרשים, ובו רוכזו בעלי המקצוע שהיו דרושים לגרמנים ובני משפחותיהם. ליושבי גטו א' הונפקו תעודות מיוחדות. ב"גטו ב'" רוכזו היהודים האחרים.
בגטו פסקו החיים המשפחתיים והתרבותיים. בבקרים היו יוצאים מהגטו לעבודות יזומות של סלילת כבישים, ניקיון וחקלאות. שני הגטאות חוסלו בארבע אקציות. בסוף יולי 1942 הושמד "גטו ב'" כששוכניו, יחד עם קבוצת יהודים מגטו אנטופול, הובלו לתחנת הרכבת, ממנה נסעו יחד עם יהודים מקוברין, פינסק, ינוב ודרוהיצ'ין ליער ברונה-גורה (Brona Gora), בין בריסק למינסק, ושם נורו במכונות ירייה. אחר כך הושמד גם גטו אנטופול בשלוש אקציות נוספות. אקציה שנייה הייתה בסוף אוגוסט 1942. ב-15 באוקטובר 1942 הקיפו הגרמנים את הגטו מלווים באנשי המשטרה היהודית. זאת הייתה האקציה האחרונה ובגטו נותרו 300 איש. עד 16 באוקטובר1942 (ה' בחשווןתש"ג) חוסלו כמעט כל יהודי העיירה בברונה גורה (brona gora), ומתוך היהודים שחיו בעיירה לפני המלחמה שרדו שמונה בלבד, בהם פנחס צ'רניאק, אשתו ובתו.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: יש כפילות רבה בין הכתוב כאן לבין הערך המורחב, יש לקצץ כאן או לאחד.
ראשית היישוב היהודי היה ככל הנראה בשנת שס"ד (1604) כשהעיירה עברה לבעלותם של האצילים ממשפחת זאמויסקי. ידוע בוודאות על ישיבת יהודים בעיר באמצע המאה ה-17. בכיבוש השוודי בתס"ו (1706) נרצחו יהודים רבים באזור ובהם מאנטופול. סבל רב סבלו היהודים גם בכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים לאחריה. לאחר שנתיים של שליטה קומוניסטית במלחמת העולם השנייה כבשו הנאצים את האזור ונכנסו לאנטופול בל' בסיוון תש"א (25 ביוני 1941). עד ה' בחשוון תש"ג (16 באוקטובר 1942) הושמדה כמעט כל הקהילה, ורק שמונה שרדו.
בין הרבנים שכיהנו ברבנות אנטופול היו רבנים חשובים בדורם ואף מגדולי הדור כמו הרב שמואל מקרלין שהיה הראשון שידוע שכיהן כרב העיירה ונשא במשרה במשך 20–25 שנים שלאחריהן נבחר לרבה הראשון של קרלין לאחר שנפרדה מפינסק, הרב משה צבי רבינוביץ' שהיה רבה השני של אנטופול וכיהן בתפקיד במשך 44 שנים, הרב פנחס מיכאל גרויסלייט שכיהן כראב"ד אנטופול במשך למעלה מ-26 שנים, והרב יוסף דוד שחור שנשא בתפקיד רב העיירה במשך כ-8.5 שנים מפטירת הרב גרויסלייט ועד שעבר לכהן כרבה של סמיאטיץ' בכ"ט באלולתרנ"ט (ערב ראש השנהתר"ס). בתרס"ג בעקבות מחלוקת מסוימת נבחרו שני רבנים לעיירה, הרב משה ברמן, חתן נכדת הרב גרויסלייט, שכיהן כ-19 שנים כראב"ד אנטופול עד יציאתו לארצות הברית בתרפ"א, והרב צבי הירש רבינוביץ' שנפטר בזמן מלחמת העולם הראשונה. רבנים חשובים נוספים שכיהנו מספר שנים ברבנות העיירה היו הרב חיים שלמה זלמן ברסלוי/ברסלר שנשא בתפקיד בשנתיים שלפני כהונתו של הרב גרויסלייט ואחריהן כיהן כראב"ד מיר וראש הישיבה שם, והרב משה סולובייצ'יק שהיה רבה של העיירה במשך מספר שנים לאחר צאתו של הרב ברמן לארצות הברית ועזב לאחר כמה שנים כדי להיות רב בית המדרש לרבנים "תחכמוני" בוורשה של המזרחי ומתרפ"ט ראש ישיבת רבי יצחק אלחנן שבמסגרת ישיבה-אוניברסיטה. הרב האחרון של העיירה שנספה בשואה עם הקהילה היה הרב יצחק אהרן וולקין שהיה בנו של הרב אהרן וולקין מפינסק וחתנו של הרב משה וולפסון שהיה רבה הקודם של העיירה לאחר הרב משה סולובייצ'יק עד פטירתו בתרפ"ט. הרב וולפסון היה גם בנו של הרב יחיאל מיכל וולפסון שהיה רב מפורסם מאוד בדורו וחתנו של הרב חיים שלמה זלמן שהיה רבה של אנטופול לפני הרב גרויסלייט. הרב וולקין הספיק להיות רב העיירה במשך כ-11 שנים מתר"ץ עד פלישת הגרמנים לעיירה. הרב מרדכי רוזנבלט מאושמינה שנולד באנטופול וחי בה עד גיל 33 וב-6 שנותיו האחרונות בעיירה כיהן כדיין, התפרסם בהמשך כאחד מגדולי הרבנים בזמנו.
בעיירה היו שישה או שבעה בתי כנסת ובתי מדרש, ביניהם בית הכנסת המרכזי שבו רוב יהודי אנטופול התפללו, שטיבלחסידי, ובית המדרש "החומה שהיה עשוי לבנים ונחנך בתרמ"ח והיה המפורסם ביותר. הקהילה הפעילות מסודות חסד שונים: קופת גמ"ח, בנק הלוואה וחיסכון, חברות "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"מעות חטים", ובית יתומים. כן הקהילה הפעילה מערכת חינוך ובה "חדרים" ותלמוד תורה, ושתי ישיבות מצומצמות. באחת מהן לימד הרב שלמה לוין כמלמד ראשי ולצדו הרב יוסף יוזפא צבי דוידובסקי, והשנייה התקיימה במשך שנים רבות בביתו של הרב בנימין שהעביר את השיעורים והיה ידוע רק בשמו הפרטי וכונה "ר' בנימין ראש ישיבה". לפני כן עמד בראש ישיבה קטנה בקרלין, ובאנטופול למדו אצלו גמרא רבים מבני העיירה.
עד תנועת ההשכלה כל חיי העיירה התנהלו לפי ההלכה היהודית ואף באדיקות כשלמשל, הבנות לא למדו כלל. תנועת ההשכלה השפיע על כך שיהי שני בתי ספר יסודיים פרטיים לבנות, ובית ספר יסודי עברי פרטי נוסף שהחל כבית ספר למתחילים שבו למדו רק בנות הפך לבית ספר רגל מרשת "תרבות" שבו למדו בנים ובנות יחדיו. כן נוסף "חדר מתוקן" שבו למדו גם עברית, חשבון ורוסית. עדיין רוב הילדים למדו במוסדות הלימוד המסורתיים. בין שתי מלחמות העולם פעל גם בית יתומים שנפתח בתרפ"א. בתרצ"ו החל לפעול גן ילדים פרטי שהספיק להתקיים כ-5 שנים עד הכיבוש הנאצי.
הפעילות התרבותית עד תנועת ההשכלה התבססה על לימוד מקורות היהדות בתורה שבכתב ובכלל התנ"ך ובתורה שבעל פה והיו רק ספריות תורניות בבתי המדרש ובתי הכנסת. בעקבות תנועת ההשכלה נוסדו כמה ספריות ציבוריות שהחשובה שבהן הייתה הספרייה על שם י"ל פרץ שכללה אלפי ספרים בעברית, ביידיש, בפולנית וברוסית. בנוסף הוקמו ספריות עבריות בידי קבוצות ציוניות שהחשובה מביניהן הייתה ספריית השומר הצעיר. אחרי שנת תר"ף (ראשית שנות ה-20 של המאה ה-20) נפתחה מחדש ספריית י"ל פרץ לאחר שהופסקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, אך מצבה הכלכלי היה קשה. רק בזכות מגביות הספרייה שרדה עד סתותרצ"ט (ספטמבר1939). הועלו הצגות ביידיש בידי החוג לדרמה וקן "השומר הצעיר".
יהודי אנטופול היו ידועים כאמידים ובעלי יוזמות ומגוון העיסוקים של יהודי הקהילה היה רחב: מסחר ועסקים קטנים כחנויות, מלאכה, חקלאות, תעשייה (בעיקר מפעלים לעיבוד תוצרת חקלאית וטחנות קמח ובניין), צווארון לבן, הוראה וחינוך. היו מהם גם בעלי אחוזות.
_(2).jpg)
.jpg)
