אַנַפֶּסְט (בלועזית: anapaest או anapest), הנקראת גם אנטידקטילוס, היא רגל משקלית שנעשה בה שימוש בשירה. במשקלים מדידים קלאסיים היא כוללת שתי הברות קצרות ולאחריהן הברה אחת ארוכה (אַ-נַא-פֶּסְט); במשקלים מוטעמים היא כוללת שתי הברות לא מוטעמות ולאחריהן הברה אחת מוטעמת. אפשר לראותה כרגל דקטילוס הפוכה.
הנה דוגמה מתוך "חרוזים שאמורים להיכתב בידי אלכסנדר סלקירק" (1782) לוויליאם קופר, שחוברה במשקל אנאפסטי תלת-רגלי:
I am out of humanity's reach
I must finish my journey alone
על שום אורכה והעובדה שהיא מסתיימת בהברה מודגשת ובכך מאפשרת שירה בחרוזים חזקים, רגל אנאפסט יכולה להפיק חרוזים מתגלגלים וקופצניים ומאפשרת שורות ארוכות עם מורכבות פנימית רבה. הציטטה להלן לקוחה מ"חורבן סנחריב" פרי עטו של הלורד ביירון:
The Assyrian came down like a wolf on the fold
And his cohorts were gleaming in purple and gold
And the sheen of their spears was like stars on the sea
When the blue wave rolls nightly on deep Galilee.
דוגמה מורכבת אף יותר מביא לנו ייטס ("נדודיו של אויזין"). הוא משלב אנאפסטים ויאמבוסים, בעזרת שורות שש-רגליות (במקום הארבע דלעיל). מכיוון שרגל האנאפסט היא כשלעצמה רגל ארוכה, הדבר יוצר שורות ארוכות במיוחד:
Fled foam underneath us and 'round us, a wandering and milky smoke
As high as the saddle-girth, covering away from our glances the tide
And those that fled and that followed from the foam-pale distance broke
The immortal desire of immortals we saw in their faces and sighed
הערבוביה של אנאפסטים ויאמבוסים בסדר הזה מאפיינת מאוד את חריזת שלהי המאה ה-19, במיוחד זו של אלג'רנון צ'ארלס סווינברן בשירים דוגמת "ניצחון הזמן" והפזמונים מ"אטלנטה בקלידון". סווינברן הוסיף וכתב כמה שירים בפחות או יותר משקל אנאפסטי פשוט, עם אורכי-שורה הנעים משלוש רגליים ("דולורס") ועד לשמונה ("מרץ: שיר-תהילה"). אולם, תפקידה הנפוץ ביותר של האנאפסט בחריזה האנגלית הוא כמשקל מבדח, הרגל של החמשיר, בשיר של לואיס קרול "ציד הסנרק", שירי האיגיון של אדוארד ליר, ספר החתולים המעשיים לת"ס אליוט, מספר סיפורים של ד"ר סוס ואינספור דוגמאות אחרות.
מלבד תפקידן הבלתי-תלוי, ברגלי האנאפסט נעשה לעיתים שימוש כתחליף בחריזה יאמבית. במשקל יאמבי נוקשה, אנאפסטים אינן חזון נפרץ, אך הן מצויות בתכיפות-מה בגרסאות חופשיות יותר של השורה היאמבית, כגון החריזה של מחזותיו האחרונים של שייקספיר, או השירה הפיוטית בת המאה התשע-עשרה.
בשירה העברית, בה הטעם הוא תמיד בהברה האחרונה או הלפני-אחרונה, נפוץ משקל האנפסט והכתיבה בו נוחה. נתן אלתרמן ידוע בשימוש הרב שעשה במשקל זה, למשל בשורה "עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות". דוגמה נוספת לשירה עברית במשקל אנאפסט היא "שיר הרעות" לחיים גורי, שבו השורות האי-זוגיות שקולות בטרימטר אנאפסטי ובשורות הזוגיות נוספת הברה לא מוטעמת (היפֶּרְקָטָלֶקְסיס):
- אך נזכור את כולם
- את יפי הבלורית והתואר
- כי רעות שכזאת לעולם
- לא תיתן את ליבנו לשכוח
- אהבה מקודשת בדם
- את תשובי בינינו לפרוח
ראו גם
קישורים חיצוניים