אמנות שדות הצבע היא זרם בתוך האמנות המופשטת, שנולד בניו יורק במהלך שנות הארבעים והחמישים. ההשראה לסגנון היא המודרניזם האירופאי והוא קשור באופן מובהק לאקספרסיוניזם המופשט. רבים מאמני שדות הצבע המוקדמים הבולטים היו מחלוצי האקספרסיוניזם המופשט. ציור שדות צבע מתאפיין בעיקר בשימוש במשטחים רציפים של צבע אחיד ושטוח הפרוסים על פני הבד או מוכתמים אל תוך הבד, ובמישור ציורי שטוח. אמני שדות הצבע שמו פחות דגש על מחוות, משיכות מכחול ופעולה לטובת עקביות בהיבטים של צורה ותהליך. בציור של זרם זה, "הצבע משוחרר מהקשר אובייקטיבי והופך לסובייקט בפני עצמו".[1]
בסוף שנות החמישים ובמהלך שנות השישים פעלו ציירי שדות הצבע בבריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית. בארצות הברית הם פעלו במיוחד בניו יורק ובוושינגטון הבירה. אמנים אלה השתמשו בצורות של פסים, מטרות, דוגמאות גאומטריות פשוטות וברפרנסים לדימויי נוף ולטבע.[2]
רקע היסטורי
לאחר מלחמת העולם השנייה והתפתחות האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי, תשומת הלב של עולם האמנות העכשווית החלה לעבור מפריז לניו יורק. מבקר האמנות הראשון שהציע לזהות זרמים שונים בתוך תנועת האקספרסיוניזם המופשט היה קלמנט גרינברג, בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. בתוך כך, גרינברג הבחין שבעבודותיהם של כמה מאמני "הדור הראשון" של האקספרסיוניזם המופשט ישנה נטייה אמנותית לשימוש בשדות צבע רחבים.[3]
מארק רותקו היה אחד הציירים שגרינברג כינה צייר שדות צבע, מה שמתבטא, למשל, בציור "Magenta, Black, Green on Orange" זאת על אף שרותקו עצמו סירב לתייג את עצמו כשייך לתנועה מסוימת. עבור רותקו, הצבע היה "כלי בלבד". יצירותיו המוכרות ביותר – "multiforms" ונוספות - משקפות במהותן התבטאות זו. ציוריו מתאפיינים במרובעים צפים בגוונים שונים על גבי בדי ענק, והוא ראה באמנות אמצעי להובלת הצופה למקום רוחני ונשגב דרך עולם הצבעים. רותקו מתעניין בביטוי רגשות באמצעות השימוש בצבע, על רקע חיפוש אחר "טרגדיה, אקסטזה ואבדון". בשנת 1958, הביטויים הרוחניים שרותקו העלה על גבי הבד הפכו חשוכים יותר ויותר. השימוש בצבעים אדומים, צהובים וכתומים בהירים, שאפיינו את יצירתו בתחילת שנות החמישים, הוחלפו בהדרגה על ידי צבעים כחולים, ירוקים, אפורים ושחורים כהים. סדרת הציורים האחרונה שלו, מאמצע שנות השישים, הציגה צבעי אפור ושחור עם גבולות לבנים, שמדמים, לכאורה, נופים מופשטים של ארץ עגמומית ולא נודעת.
במהלך אמצע שנות הארבעים רותקו נמצא היה בתקופת מעבר מכריעה בסגנונו. בתקופה זו הוא הושפע משדות הצבע המופשטים של האמן האמריקאי קליפורד סטיל, שהושפעו, בין היתר, מהנופים של צפון דקוטה, מקום הולדתו של סטיל. בשנת 1947, במהלך סמסטר בו לימד בבית הספר לאמנויות בקליפורניה (המכונה היום: המכון לאמנות בסן פרנסיסקו), התעניינו רותקו וסטיל ברעיון ליזום תוכנית לימודים או בית ספר משלהם. סטיל נחשב אז לאחד הציירים המובילים מבין אמני שדות הצבע, וציוריו הלא-פיגורטיביים עסקו במידה רבה בהעמדת צבעים ומשטחים שונים אלה לצד אלה. שדות הצבע המשוננים שמאפיינים את יצירותיו, יוצרים רושם לפיו שכבת צבע אחת "נקרעה" מהציור, וחשפה את הצבעים שמתחתיה. בכך הם מזכירים מעין נטיפים ומערות קדמוניות. הקומפוזיציות של סטיל הן אירגולאריות ומשוננות והיצירות מתאפיינות במרקמים שונים ובניגודיות בין המשטחים השונים, כפי שניתן לראות, למשל, בציור "1957D1".
אמן נוסף שיצירותיו המוכרות קשורות הן לאקספרסיוניזם המופשט, הן לציור שדות הצבע, הוא רוברט מאת'רוול. סגנון האקספרסיוניזם המופשט של מאת'רוול מתאפיין בשדות פתוחים של משטחים ציוריים המלווים בקווים ובצורות משורטטים ומדודים, והוא הושפע הן מז'ואן מירו והן מאנרי מאטיס.[4] ציורו של מאת'רוול, "Elegy to the Spanish Republic No. 110" משנת 1971, הוא יצירה חלוצית במסגרת שני הזרמים הללו. בעוד שסדרת ציורי האלגיות שלו משקפת את שני הזרמים, הסדרה "open", מסוף שנות השישים, שנות השבעים והשמונים, ממקמת את האמן היטב בתוך ציור שדות הצבע.[5] בשנת 1970, אמר מאת'רוול : "במהלך חיי, צייר המאה ה-20 שהכי הערצתי הוא מאטיס".[6] בכך הוא רומז לכמה מסדרות הציורים שלו המשקפות השפעה ממאטיס, ובראשן הסדרה "open" המתקרבת באופן המובהק ביותר לציור שדות צבע קלאסי.
בארנט ניומן נחשב לאחת הדמויות המרכזיות באקספרסיוניזם המופשט ולאחד המובילים מבין ציירי שדות הצבע. יצירתו הבוגרת של ניומן מתאפיינת באזורי צבע טהור ושטוח המופרדים באמצעות קווים אנכיים דקים, או ב"רוכסנים" כפי שקרא להם ניומן. דוגמה לכך ניתן לראות בציור "Vir Heroicus Sublimis" ממוזיאון ה-MoMA. ניומן עצמו חשב שהגיע למלוא סגנונו הבוגר עם הסדרה "Onement" (משנת 1948). ה"רוכסנים" בציוריו של האמן מגדירים את המבנה המרחבי של הציור ובמקביל מחלקים ומאחדים את הקומפוזיציה. אף על פי שציוריו של ניומן נראים מופשטים לגמרי, ורבים מהם נוצרו במקור ללא כותרת, השמות שהוא נתן להם מאוחר יותר רמזו על התמודדות עם נושאים ספציפיים בציור, ולרוב עם נושאים יהודיים. שני ציורים מתחילת שנות החמישים, למשל, נקראים "אדם וחווה", וישנם גם ציורים בשם "אוריאל" (1954) ואברהם (1949). זה האחרון הוא ציור כהה מאוד, ששמו אינו מתייחס רק לדמות המקראית, כי אם גם לשם אביו של ניומן, שמת בשנת 1947. עבודותיו המאוחרות של ניומן, כגון הסדרה "Who's Afraid of Red, Yellow and Blue" (אנ') משתמשות בצבעים עזים וטהורים, לעיתים קרובות על קנבס גדול מאוד.
ג'קסון פולוק, אדולף גוטליב, האנס הופמן, בארנט ניומן, קליפורד סטילס, מארק רותקו, רוברט מאת'רוול, אד ריינהרדט וארשיל גורקי (ביצירותיו האחרונות) היו בין ציירי האקספרסיוניזם המופשט הבולטים שגרינברג זיהה כקשורים גם לציור שדות הצבע בשנות החמישים והשישים.[7]
אף על פי שפולוק קשור לציור הפעולה בגלל הסגנון, הטכניקה, ה'מגע' הציורי שלו והאופן הפיזי שבו הוא מניח את הצבע, מבקרי אמנות קישרו את פולוק גם לציור הפעולה וגם לציור שדות הצבע. מבקר האמנות קלמנט גרינברג העלה גם שקיים קשר בין הקומפוזיצייה חסרת הגבולות של פולוק (All over composition) לבין הציורים גדולי הממדים של חבצלות המים מאת קלוד מונה, שנעשו במהלך שנות העשרים. גרינברג, מבקר האמנות מייקל פריד ואחרים הבחינו כי התחושה הכללית ביצירות המפורסמות ביותר של פולוק - המכונות "drip paintings" - היא שמדובר בשדות רחבים של אלמנטים ליניאריים שלעיתים מזוהים גם כפקעות חוטים מצבע זהה או שדות צבע וקו בלתי נגמרים. אלה מתקשרים לדידם לציורים המאוחרים וגדולי הממדים של מונה, המורכבים ממשיכות מכחול רבות ודומות, שניתן לקרוא גם כשדות צבע צפופים שבהם מונה השתמש על מנת לבנות את משטחי הציור שלו. כמו כן, השימוש של פולוק בקומפוזיצייה חסרת גבולות מייצרת קשרים פיזיים ופילוסופיים בינו לבין האופן בו ציירי שדות הצבע - כגון ניומן, רותקו וסטיל - יצרו את משטחיהם הרציפים (או הבלתי רציפים במקרה של סטיל). בכמה מהציורים שצייר פולוק לאחר הסדרה "drip paintings", בשנים 1947–1950, השתמש האמן בטכניקה של הכתמת הקנבס הגולמי בצבע שמן דליל או בצבעי קיר. במהלך 1951 הוא הפיק סדרה של ציורי כתמים שחורים סמי-פיגורטיביים, ובשנת 1952 הוא הפיק ציורי כתמים באמצעות צבע. בתערוכה שלו בנובמבר 1952 בגלריית סידני ג'ניס בניו יורק, פולוק הציג את "מספר 12", ציור כתמים גדול משנת 1952 שמדמה נוף בהיר וכתמי ומעליו שכבה שנייה של צבע שחור שטופטף על הקנבס. הציור נרכש על ידי נלסון רוקפלר עבור האוסף האישי שלו. בשנת 1960 הציור נפגע באופן משמעותי מאש באחוזת המושלים באלבני. השריפה גרמה לפגיעה קשה גם בציור של ארשיל גורקי ובכמה עבודות נוספות באוסף רוקפלר. עם זאת, בשנת 1999 הציור שוחזר והותקן בקניון אלבני.[8]
בעוד שארשיל גורקי נחשב לאחד האבות המייסדים של האקספרסיוניזם המופשט ולסוריאליסט, הוא היה גם אחד הציירים הראשונים של אסכולת ניו יורק שהשתמש בטכניקה של "הכתמה". גורקי יצר ברבים מציוריו שדות רחבים של צבע חי, פתוח ורציף. בציורים המוצלחים ביותר של גורקי, בין השנים 1941 ו-1948, הוא השתמש באופן עקבי בשדות צבע שנוצרו על ידי הכתמה, כשהוא נותן לצבע לנזול ולטפטף. זאת לצד הלקסיקון החזותי המוכר שלו, של צורות אורגאניות וביומורפיות ושל קווים עדינים. אמן אחר מזרם האקספרסיוניזם המופשט, שיצירותיו משנות הארבעים מזכירות את ציורי הכתמים של שנות השישים והשבעים, הוא ג'יימס ברוקס. ברוקס השתמש לעיתים קרובות בהכתמה כטכניקה בציוריו מסוף שנות הארבעים. ברוקס נהג לדלל את צבע השמן שבו השתמש על מנת ליצור צבע נוזלי שיוכל להישפך ולטפטף על הקנבס, כמו גם להכתים אותו. עבודות אלה משלבות לרוב גם קליגרפיה וצורות מופשטות. גם סגנון האקספרסיוניזם המופשט רחב הממדים והבהיר של האמן סם פרנסיס נקשר בתנועת שדות הצבע במהלך שלושת העשורים האחרונים של הקריירה שלו. בדומה לפולוק, ציוריו התמקמו בשני המחנות שבתוך האקספרסיוניזם המופשט: ציור פעולה וציור שדות הצבע.
בשנת 1952 החלה הלן פרנקנטלר לייצר ציורי כתמים בצבעי שמן על בד גולמי, אחר שראתה את ציוריו של פולוק משנת 1951, בהם צבע שחור דליל מכתים את הבד. הציור המפורסם ביותר שלה מאותה תקופה הוא "Mountains and Sea" (אנ'). פרנקנטלר היא אחד מהגורמים המעצבים של תנועת שדות הצבע.[9] היא למדה גם אצל האנס הופמן, שציוריו הם מעין סימפוניה של צבע, כפי שניתן לראות בציור "The Gate" משנת 1959–1960. הופמן נודע לא רק כאמן, אלא גם כמורה לאמנות, הן במולדתו בגרמניה והן מאוחר יותר בארצות הברית. הופמן, שהגיע לארצות הברית בתחילת שנות השלושים, הביא עמו מאירופה את מורשת המודרניזם. לפני מלחמת העולם הראשונה הופמן היה אמן צעיר שעבד בפריז עם רוברט דלונה, שם הכיר ממקור ראשון את היצירות החדשניות של פאבלו פיקאסו ושל אנרי מאטיס. ליצירתו של מאטיס ולשפת הצבע האקספרסיבית שלו הייתה השפעה עצומה עליו, ועל הבנתו את הפוטנציאל הטמון בהפשטה. בנוסף, הוא היה אחד התאורטיקנים הראשונים של ציור שדות הצבע, והתיאוריות שלו השפיעו על אמנים ומבקרים כאחד במהלך שנות השלושים והארבעים, ובמיוחד על קלמנט גרינברג. בשנת 1953 מוריס לואיס וקנת נולנד הושפעו עמוקות מציורי הכתמים של פרנקנטלר, לאחר ביקור בסטודיו שלה בניו יורק. כשחזרו לוושינגטון הבירה החלו לעבוד על הציורים שיצרו את תנועת שדות הצבע בסוף שנות החמישים.[10]
ציורו של מוריס לואיס, "Where" משנת 1960, היה בגדר חידוש שהניע את הציור האקספרסיוניסטי המופשט קדימה בכיוון שהוביל לציור שדות הצבע ולמינימליזם. בין יצירותיו העיקריות של לואיס ניתן למצוא את סדרות ציורי שדות הצבע השונות שלו. כמה מהסדרות המוכרות ביותר שלו הן "The Unfurleds", "The Veils", "The Florals ו-"The Stripes/pillars". בשנים 1929–1933 לואיס למד במכון מרילנד לאמנויות (כיום: המכללה לאמנות במכון מרילנד). הוא עבד בעבודות שונות כדי לפרנס את עצמו בזמן שצייר ובשנת 1935 היה לנשיא התאחדות האמנים בבולטימור. בשנים 1936–1940 התגורר בניו יורק ועבד בפרויקט האמנות הפדרלי של ה-Works Progress Administration (אנ') האמריקאי. בתקופה זו הכיר את ארשיל גורקי, דייוויד אלפארו סיקירו וג'ק טורקוב, שחזרו לבולטימור ב-1940. בשנת 1948 החל להשתמש במגנה (צבעי אקריליק על בסיס שמן). מאוחר יותר, בשנת 1952, לואיס עבר לוושינגטון הבירה, התגורר בריחוק מה מסצנת האמנות בניו יורק ועבד כמעט באופן מבודד. הוא וחבורת אמנים, שכללו את קנת נולנד, היו מרכזיים בהתפתחות של ציור שדה הצבע.
נולנד, שעבד בוושינגטון הבירה, היה גם הוא מחלוצי תנועת שדות הצבע בסוף שנות החמישים, והשתמש בסדרות ציורים כפורמט מרכזי בעבודתו. חלק מהסדרות הגדולות של נולנד נקראו "Targets", "Chevrons" ו-"Stripes". נולנד למד אמנות במכללת Black Mountain College, בצפון קרוליינה. הוא למד אצל הפרופסור איליה בולוטובסקי שהכיר לו את הנאו-פלסטיציזם ואת עבודתו של פיט מונדריאן. שם הוא גם למד על הבאוהאוס אצל יוזף אלברס,[11] והחל להתעניין באמן פול קליי, ובמיוחד ברגישותו לצבע. בשנים 1948 ו-1949 הוא עבד עם הפסל אוסיפ זדקין בפריז, ובתחילת שנות החמישים פגש את מוריס לואיס בוושינגטון הבירה.
תנועת שדות הצבע
בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים החלו אמנים צעירים להתנתק מבחינה סגנונית מהאקספרסיוניזם המופשט ולהתנסות בדרכים חדשות של ציור ושימוש בצבע. בתחילת שנות השישים כמה תנועות חדשות ושונות בציור המופשט נקשרו זו בזו ובאופן שיטחי גם קוטלגו יחד, אף על פי שהתפתחו בכיוונים לגמרי שונים בטווח הארוך. חלק מהסגנונות החדשים שהופיעו בראשי שנות השישים בתגובה לאקספרסיוניזם המופשט כונו: אסכולת הצבע של וושינגטון, Hard-edge painting (אנ'), הפשטה גאומטרית, מינימליזם ושדות הצבע.
ג'ין דייוויס (אנ') היה גם הוא צייר בתנועת שדות הצבע, וציוריו התאפיינו בפסי צבע אנכיים, כמו שניתן לראות בציור "Black Grey Beat" משנת 1964. הוא היה גם חבר בקבוצת הציירים המופשטים בוושינגטון הבירה במהלך שנות השישים, המכונה אסכולת הצבע של וושינגטון. ציירי וושינגטון היו מהבולטים מבין ציירי שדות הצבע באמצע המאה.
במהלך שנות השישים האמנים בתנועת שדות הצבע העדיפו משטחים ברורים של צבע וצורות. מראשית ועד אמצע שנות השישים המונח ציור שדות צבע שימש על מנת לאפיין את עבודתם של אמנים כגון: אן טרוט, ג'ון מקלאפלין, סם פרנסיס, סם גיליאם, תומאס דאונינג, אלסוורת' קלי, פול פיילי, פרידל דזובאס, ג'ק בוש, האוורד מארינג, ג'ין. דייוויס, מרי פנקות מאייר, ז'ול אוליצקי, קנת נולנד, הלן פרנקנטלר, רוברט גודנו, ריי פארקר, אל הלד, אמרסון וולפר, דייוויד סימפסון ואחרים, שיצירותיהם היו קשורות בעבר לאקספרסיוניזם המופשט של הדור השני; קושרו לתנועה גם אמנים צעירים יותר כמו לארי פונס, רונלד דייוויס, לארי זוקס, ג'ון הוילנד, וולטר דארבי בנארד ופרנק סטלה. כלל האמנים הללו ביקשו להתקדם בכיוון אחר מזה של הביטוי האלים בציור הפעולה, ולעבר שפת צבע חדשה ולכאורה רגועה יותר.
למרות שהמונח שדות צבע מקושר לקלמנט גרינברג, גרינברג דווקא העדיף להשתמש במונח מופשט פוסט-ציורי. בשנת 1964 אצר קלמנט גרינברג תערוכת אמנות רבת השפעה, שגם הציגה במקומות שונים בארצות הברית, תחת השם מופשט פוסט ציורי.[12] התערוכה הרחיבה את ההגדרה של ציור שדות צבע. ציור שדות הצבע חיפש בבירור כיוון חדש בציור האמריקאי, הרחק מהאקספרסיוניזם המופשט. בשנת 2007, האוצרת קרן ווילקין אצרה תערוכה בשם "Color As Field: American Painting 1950–1975", שהוצגה במספר מוזיאונים ברחבי ארצות הברית. בתערוכה הוצגו יצירותיהם של אמנים המייצגים שני דורות של ציור שדות הצבע.[13]
ג'ק בוש היה צייר אקספרסיוניזם מופשט קנדי, שנולד בטורונטו, אונטריו בשנת 1909. הוא היה חבר ב-Painters Eleven, קבוצה שהקים ויליאם רונלד ב-1954 לקידום ציור מופשט בקנדה, ועד מהרה אמנותו זכתה לעידוד של קלמנט גרינברג. בוש נקשר לשתי תנועות שצמחו מתוך האקספרסיוניזם המופשט: ציור שדות צבע והפשטה לירית (אנ'). ציורו "Big A" הוא דוגמה לציורי שדות הצבע שלו, מסוף שנות השישים.[14]
בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים פרנק סטלה היה דמות משמעותית בהופעת המינימליזם, המופשט הפוסט-ציורי וציור שדות הצבע. הבדים המעוצבים שלו משנות השישים כמו "Harran II" משנת 1967, חוללו מהפכה בציור המופשט. אחד המאפיינים החשובים ביותר בציוריו של סטלה הוא השימוש שלו בחזרות. ציורי הפסים השחורים שלו מ-1959 הבהילו וזעזעו את עולם האמנות, שלא היה רגיל לצפות בדימויים מונוכרומטיים וחזרתיים שכאלה. בתחילת שנות השישים סטלה יצר מספר סדרות של ציורי אלומיניום ושל ציורי נחושת, שקדמו לקנבסים הצבעוניים והא-סימטריים בצורתם מסוף שנות השישים. גישתו של סטלה לציור שדות הצבע לא הייתה קבועה או מרכזית בעשייתו האמנותית, שכן עבודותיו הפכו יותר ויורת תלת-ממדיות אחרי 1980.
בסוף שנות השישים החל ריצ'רד דיבנקורן לעבוד על סדרת ה-Ocean Park שלו, שנוצרה במהלך 25 השנים האחרונות בקריירה שלו, והיא דוגמה חשובה של ציור שדות צבע. הסדרה משלבת בין יצירותיו האקספרסיוניסטיות המופשטות המוקדמות יותר לציור שדות צבע. במהלך תחילת שנות החמישים, ריצ'רד דיבנקורן היה ידוע כאקספרסיוניסט מופשט, וההפשטות בציוריו התקרבו לסגנון של אסכולת ניו יורק, אך היו מבוססות היטב גם על הרגישויות של האקספרסיוניזם המופשט בסן פרנסיסקו; בעיר זו לקליפורד סטיל נודעה השפעה רבה על האמנים הצעירים מתוקף הוראתו במכון לאמנות בסן פרנסיסקו.
באמצע שנות החמישים ריצ'רד דיבנקורן, דייוויד פארק ואלמר בישוף, יחד כמה אמנים נוספים, הקימו את בית הספר הפיגורטיבי של אזור המפרץ שדגל בחזרה לציור פיגורטיבי. בין סתיו 1964 לאביב 1965 דיבנקורן טייל ברחבי אירופה ובברית המועצות במטרה לצפות בציורים של אנרי מאטיס במוזיאונים החשובים. כשחזר באמצע שנת 1965, יצירותיו הפיגורטיביות ביטאו את כל מה שלמד במהלך מעל עשור בו היה צייר פיגורטיבי מוביל.[15] כאשר בשנת 1967 הוא חזר לציור מופשט, יצירותיו הקבילו לתנועות כמו ציור שדות הצבע והפשטה לירית, אך הוא נשאר עצמאי ביחס לשתיהן.
בסוף שנות השישים לארי פונס, שציורי הנקודות הקודמים שלו היו קשורים לאופ ארט החל לייצר ציורים בעלי ורות חופשיות יותר, שכונו "Lozenge Ellipse" (מהשנים 1967–1968). מתוך יצירתו, וועבודותיהם של ג'ון הוילנד, וולטר דארבי באנארד, לארי זוקס, רונלד דייוויס, רוני לנדפילד, ג'ון סיירי, פט ליפסקי, דן כריסטנסן ועוד כמה ציירים צעירים, החלה להיווצר תנועה חדשה הקשורה לציור שדות הצבע. התנועה נקראה הפשטה לירית.[16][17] האמנים הללו יצרו ציורים המגשרים בין ציור שדה הצבע לסגנון ההפשטה הלירית, תוך שימת דגש מחודש על הטיפול בנוף, על מחוות ועל מגע.[18]
סקירה כללית
ציור שדות הצבע קשור בזרמים נוספים כגון מופשט פוסט-ציורי, סופרמטיזם, אקספרסיוניזם מופשט, Hard-edge painting והפשטה לירית. בתחילה, המונח התייחס לסוג מסוים של אקספרסיוניזם מופשט, ובמיוחד ליצירתם של מארק רותקו, קליפורד סטיל, ברנט ניומן, רוברט מוטרוול, אדולף גוטליב וכמה סדרות ציורים מאת ז'ואן מירו. מבקר האמנות קלמנט גרינברג ראה את ציור שדות הצבע כקשור לציור הפעולה אך גם שונה ממנו.
הבחנה חשובה שמבדילה את ציור שדות הצבע מביטויים מופשטים אחרים היא הטיפול בצבע. הטכניקה הבסיסית ביותר המגדירה ציור היא היישום של צבע על משטח, וציירי שדות הצבע ביקשו לחולל שינוי באספקט זה.
ציירי שדות הצבע רצו לשחרר את האמנות מרטוריקה מיותרת. אמנים כמו ברנט ניומן, מארק רותקו, קליפורד סטיל, אדולף גוטליב, מוריס לואיס, ז'ול אוליצקי, קנת נולנד, פרידל דזובאס, פרנק סטלה, ואחרים השתמשו לעיתים קרובות בצורות בסיסיות, חזרתיות ופשוטות למדי, תוך שימוש ברפרנסים בסיסיים לטבע ושימוש מפורש ופסיכולוגי בצבע. באופן כללי, אמנים אלה העדיפו דימויים מופשטים על פני דימויים ברורים שניתן לזהות. אמנים מסוימים ציטטו ביצירותיהם מאמנות ההווה או העבר, אך באופן כללי אמני שדות הצבע התייחסו להפשטה כמטרה בפני עצמה. באופן זה, האמנים התייחסו לכל ציור כדימוי אחיד, עקבי ומונוליתי, לעיתים קרובות כחלק מסדרה ובה ציורים קשורים.
בשונה מהאנרגיה הרגשית, הטיפול בצבע וסימני המחוות שניכרים על פני השטח הציור אצל אמני אקספרסיוניזם מופשט כמו ג'קסון פולוק ווילם דה קונינג, ציור שדות הצבע נראה בתחילה כציור רגוע ומחמיר יותר. ציירי שדות הצבע משתמשים במשטחי צבע גדולים, שטוחים ומוכתמים, הנחשבים לייצוג של הטבע המהותי של הפשטה וויזואלית. עם זאת, ציור צבע שדה נתפס גם כאקפרסיבי, אם כי באופן אחר מזה של ציורי האקספרסיוניזם המופשט.
מורשת והשפעה
מורשת הציור של המאה ה-20 היא ארוכה ומסועפת, ושזורות בה סדרה של השפעות ויחסי גומלין מורכבים. השימוש בשדות גדולים ופתוחים של צבע אקספרסיבי בחלקים נרחבים מהציור נראה לראשונה בראשית המאה ה-20, בציוריהם של אנרי מאטיס וז'ואן מירו. מאטיס ומירו, כמו גם פאבלו פיקאסו, פול קליי, ואסילי קנדינסקי ופיט מונדריאן, השפיעו ישירות על האקספרסיוניזם המופשט, על ציירי שדות הצבע, על המופשט הפוסט ציורי ועל ההפשטה הלירית. אמנים אמריקאים מסוף המאה ה-19, כמון אוגוסטוס וינסנט טאק ואלברט פינקהאם ריידר, יחד עם מודרניסטים אמריקאים מוקדמים כמו ג'ורג'יה אוקיף, מרסדן הארטלי, סטיוארט דייוויס, ארתור דאב ונופיו של מילטון אברי, סיפקו גם הם תקדימים חשובים והשפיעו על ציירי התנועות שלעיל. הציורים של מאטיס, "French Window at Collioure" ו-"View of Notre-Dame" (אנ'), שניהם משנת 1914, השפיעו מאוד על ציירי שדות הצבע האמריקאים ככלל, ועל ציורי הסדרה Ocean Park של ריצ'רד דיבנקורן במיוחד. על פי היסטוריונית האמנות ג'יין ליווינגסטון, דיבנקורן ראה את שני הציורים של מאטיס בתערוכה בלוס אנג'לס בשנת 1966, והיו להם השפעה עצומה עליו ועל יצירתו.
מירו היה אחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. הוא היה חלוץ בטכניקת ההכתמה, קרי, יצירת רקעים עכורים ומעורפלים על ידי צבעי שמן דלילים שמכתימים את הקנבס. מעל הכתמים הללו הוסיף מירו קליגרפיה - אותיות ומילים - כמו גם דימויים. ארשיל גורקי העריץ את יצירתו של מירו וצייר ציורים דמויי מירו, עד שמצא את סגנונו הייחודי בתחילת שנות הארבעים. במהלך שנות השישים מירו נהג לצייר שדות גדולים של צבע בוהק בכחול, בלבן ובצבעים מונוכרומטיים אחרים. אליהם צירף מעגלים מטושטשים ושחורים וצורות קאליגרפיות שמרחפים על הקנבס באופן אקראי. עבודות אלה דמו לציורי שדה הצבע של הדור הצעיר.
תנועת שדות הצבע פעלה לאורך מספר עשורים מאמצע המאה ה-20 ועד תחילת המאה ה-21, כשהיא מתבססת על דוגמאות של מודרניסטים אירופאים כמו מירו. בתוך תנועת ציור שדות הצבע ניתן למנות שלושה דורות נפרדים, אך קשורים, של ציירים. מונחים נפוצים בהתייחס לשלוש הקבוצות הללו הם אקספרסיוניזם מופשט, מופשט פוסט-ציורי והפשטה לירית. חלק מהאמנים יצרו בכל שלושת הסגנונות הללו. חלוצי אמנות שדות הצבע, כדוגמת ג'קסון פולוק, מארק רותקו, קליפורד סטיל, ברנט ניומן, ג'ון פארן, אדולף גוטליב ורוברט מאטרוול נתפסים בראש ובראשונה כאמני אקספרסיוניזם מופשט. אמנים כמו הלן פרנקנטלר, סם פרנסיס, ריצ'רד דיבנקורן, ז'ול אוליצקי וקנת נולנד מגיעים מדור צעיר מעט יותר; מוריס לואיס, קשור מבחינה אסתטית בנקודת המבט של דור זה, הוא החל כאמן אקספרסיוניזם מופשט אך עבר במהלה לתנועת המופשט הפוסט ציורי. במקביל, ישנם אמנים צעירים יותר - כמו פרנק סטלה, רונלד דייוויס, לארי זוקס, לארי פונס, וולטר דארבי באנארד, רוני לנדפילד ודן כריסטנסן - שהחלו ליצור בזרם המופשט הפוסט-ציורי ובסופו של דבר יצרו במסגרת סוג חדש של אקספרסיוניזם, המכונה הפשטה לירית. בשלבים המאוחרים יותר של ציור שדות הצבע, לקראת סוף שנות השישים, התבססה ההפשטה הלירית, ששילבה את הדיוק של תנועת שדות הצבע עם הציוריות של האקספרסיוניסטים המופשטים. באירופה, במהלך אותה תקופה של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, החלו גרהרד ריכטר ואנסלם קיפר,[19] כמו גם עוד מספר ציירים, להפיק עבודות בהן מורגשת אקספרסיביות רבה, שילוב בין הפשטה לדימויים, כולל דימויי נוף,, בסגנון שבסוף שנות השבעים כונה נאו-אקספרסיוניזם.
ראו גם
מקורות
- Greenberg, Clement. Art and Culture, Beacon Press, 1961
- Greenberg, Clement. Late Writings, edited by Robert C. Morgan, St. Paul: University of Minnesota Press, 2003.
- Greenberg, Clement. Homemade Esthetics: Observations on Art and Taste. Oxford University Press, 1999.
- Kleiner, Fred S.; and Mamiya, Christin J., Gardner's Art Through the Ages (2004). Volume II. Wadsworth Publishing. ISBN 0-534-64091-5ISBN 0-534-64091-5.
- Schwabsky, Barry. "Irreplaceable Hue – Color Field Painting." Art Forum 1994. Look Smart 20 April 2007.
- Color As Field:American Painting, 1950–1975., retrieved December 7, 2008
- Wilkin, Karen and Belz, Carl. Color As Field:American Painting, 1950–1975. Published: Yale University Press; 1 edition (November 29, 2007). ISBN 0-300-12023-0ISBN 0-300-12023-0, ISBN 978-0-300-12023-3
- Livingston, Jane. The Art of Richard Diebenkorn, with essays by John Elderfield, Ruth E. Fine, and Jane Livingston. The Whitney Museum of American Art, 1997, ISBN 0-520-21257-6
- De Antonio, Emile and Tuchman, Mitchell. Painters Painting A Candid History of The Modern Art Scene, 1940–1970, Abbeville Press 1984, ISBN 0-89659-418-1
- Jacques Dupin, Joan Miró Life and Work, Harry N. Abrams, Inc., Publisher, New York City, 1962, Library of Congress Catalog Card Number: 62-19132
- Various authors: Barbara Rose, Gerald Nordland, Walter Hopps, Hardy S. George; Breaking the Mold, Selections from the Washington Gallery of Modern Art, 1961–1968, exhibition catalogue, Oklahoma City Museum of Art 2007, ISBN 0-911919-05-8
- Cynthia Goodman. Hans Hofmann, with essays by Irving Sandler, and Clement Greenberg; Exhibition Catalog, Whitney Museum of American Art, New York in association with Prestel-Verlag, Munich, ISBN 0-87427-070-7
- Irving Sandler. The New York School: The Painters and Sculptors of the Fifties, Harper & Row, 1978 ISBN 0-06-438505-1
- Aldrich, Larry. Young Lyrical Painters, Art in America, v.57, n6, November–December 1969, pp. 104–113.
- Peter Schjeldahl. New Abstract Painting: A Variety of Feelings, Exhibition review, "Continuing Abstraction ", The Whitney Downtown Branch, 55 Water St. NYC. The New York Times, October 13, 1974.
- Kertess, Klaus. Peter Young Paintings 1963–1980. Parc Foundation. ISBN 978-1-931885-68-3ISBN 978-1-931885-68-3
- Kertess, Klaus. The Nature of Paint, Ronnie Landfield:Forty Years of Color Abstraction, Exhibition Catalog, ISBN 978-0-9820841-2-0
- Carmean, E.A. Toward Color and Field, Exhibition Catalogue, Houston Museum of Fine Arts, 1971.
- Carmean, E.A. Helen Frankenthaler A Paintings Retrospective, Exhibition Catalog, Harry N. Abrams in conjunction with The Museum of Modern Art, Fort Worth, ISBN 0-8109-1179-5
- Henning, Edward B. Color & Field, Art International May 1971: 46–50.
- Tucker, Marcia. The Structure of Color, New York: Whitney Museum of American Art, NYC, 1971.
- Robbins, Daniel. Larry Poons: Creation of the Complex Surface, Exhibition Catalogue, Salander/O'Reilly Galleries, pp. 9–19, 1990.
- Michael Fried. Morris Louis, Harry N. Abrams, Library of Congress Number: 79-82872
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Themes in American Art: Abstraction". National Gallery of Art. אורכב מ-המקור ב-8 ביוני 2011. נבדק ב-11 ביוני 2011. .
- ^ "Colour Field Painting". Tate. Retrieved May 2, 2014
- ^ Color As Field: American Painting. The New York Times. Retrieved December 7, 2008.
- ^ De Antonio, Emile. Painters Painting, a Candid History of The Modern Art Scene 1940–1970. Abbeville Press, 1984. 44, 61–63, 65, 68–69. ISBN 0-89659-418-1
- ^ "Open Series #121". Tate. Retrieved December 7, 2008.
- ^ De Antonio, Emile. Painters Painting, a Candid History of The Modern Art Scene 1940–1970, p. 44, Abbeville Press 1984, ISBN 0-89659-418-1
- ^ "Smithsonian Museum Exhibits Color Field Painting", retrieved December 7, 2008
- ^ August 16, 1976 NY Magazine, p.66 Retrieved May 6, 2011
- ^ "'Color Field' Artists Found a Different Way" Retrieved 3 August 2010
- ^ Fenton, Terry. "Morris Louis". sharecom.ca. Retrieved December 8, 2008
- ^ Bold Emblems". Time Magazine, April 18, 1969. Retrieved February 8, 2008.
- ^ "Clement Greenberg". Post-Painterly Abstraction. Retrieved December 8, 2008.
- ^ Smith, Roberta. "Weightless Color, Floating Free". New York Times, March 7, 2008. Retrieved December 7, 2008
- ^ Fenton, Terry. "Jack Bush". sharecom.ca. Retrieved December 9, 2008.
- ^ American Abstract and Figurative Expressionism: Style Is Timely Art Is Timeless (New York School Press, 2009.) ISBN 978-0-9677994-2-1. p. 80–83
- ^ Ashton, Dore. "Young Abstract Painters: Right On!". Arts vol. 44, no. 4, February, 1970. 31–35
- ^ Aldrich, Larry. Young Lyrical Painters. Art in America, vol. 57, no. 6, November–December 1969. 104–113
- ^ Ratcliff, Carter. The New Informalists, Art News, v. 68, n. 8, December 1969, p.72.
- ^ "White Cube: Anselm Kiefer". White Cube. Retrieved December 15, 2008.
