קלמנט גרינברג (באנגלית: Clement Greenberg; 16 בינואר 1909 – 7 במאי 1994) היה מבקר אמנות, תאורטיקן של האמנות ועורך עיתונות יהודי-אמריקאי נאו-קונסרבטיבי, מהמשפיעים ביותר על עולם האמנות האמריקאי של שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה העשרים.
קורות חיים
גרינברג נולד ברובע הברונקס שבניו יורק, בן בכור (מתוך שלושה בנים) להורים יהודים שהגיעו לארצות הברית מליטא. בהיותו בן חמש עברו הוריו לנורפוק שבווירג'יניה, ושם נולד אחיו מרטין גרינברג, משורר וסופר ובעיקר מתרגם גרמנית–אנגלית, ידוע בזכות עצמו. בן 11 חזר עם משפחתו לברוקלין שבניו יורק. בוגר אוניברסיטת סירקיוז בספרות אנגלית (1930). ב-1934 התחתן עם ספרנית גרושה וגר עִמה אצל אימה בכרמל שבקליפורניה. ב-1935 נולד להם בנו היחיד, דני. ב-1936 הם התגרשו וגרינברג חזר לניו יורק לבדו.
ב-1937 היה גרינברג בין מייסדיו ואחד מעורכיו של כתב העת המחודש "פרטיזן רוויו" של קבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק הטרוצקיסטית. מובילי העיתון אותה עת היו פיליפ ראב, ויליאם פיליפס ואחרים. העיתון נוסד בשעתו ב-1934 כעיתון קומוניסטי, אך הפסיק להופיע וב-1937, בעקבות הטיהורים הגדולים של סטלין בברית המועצות הוא חזר כאמור והפעם כעיתון טרוצקיסטי אנטי סטליניסטי. במקביל, גרינברג המשיך לשמש כמבקר אמנותי של העיתון The Nation, עד 1951, למרות שכפי שהוא עצמו האשים עיתון זה לאחר מכן, הקו המערכתי שלו היה צמוד לקו התעמולתי הסובייטי (לאחר שפרש ממנו הוא אף ניהל כנגד העיתון משפט דיבה בהקשר זה).
בנוסף לכתיבה זו חיבר גרינברג מאמרים על נושאים יהודיים בכתבי עת שונים, ובעיקר ב"קומנטרי", אותו הוא אף ערך לתקופה קצרה בשנים 1956–1957, יחד עם אחיו מרטין גרינברג, כממלאי מקומו של העורך דאז והמייסד של הירחון אליוט כהן. מי שהחליף אותו ב"קומנטרי", תחילה כאחד מצוות ממלאי מקום ומ-1960 כעורך ראשי יחיד היה נורמן פודהורץ, אשר היה בשעתו, אף הוא, אמנם הרבה אחרי גרינברג, בקבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק. קבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק, לרבות גרינברג עצמו, הימינה ברובה עם השנים והפכה למרכזו של הזרם הנאו-קונסרבטיבי בארצות הברית. בשנות השמונים אף היו שטענו כנגד גרינברג כי הוא תומך באמנות האמריקאית ככלי במסגרת המלחמה הקרה כנגד ברית המועצות ולמען השגת הגמוניה אמריקאית גם בתחום זה (Hilton Kramer, “Greenberg and the Cold War,” New Criterion, March 1993).
מבקר אמנות
ב"פרטיזן רוויו" החל גרינברג לכתוב ביקורת אמנות, וכאן הוא פרסם רבים ממאמריו הנודעים. תרומתו של גרינברג הייתה בניסוח המודרניזם האירופי והאמריקאי כפי שהוא תפס אותם - כתנועה אמנותית השואפת לבדוק את גבולות המדיום, את יחסי הצורה, הצבע והרקם שבאמנות. זו היא "אמנות לשם אמנות". בכתיבתו זו הוא עיצב את מה שניתן לתאר כ"מצע התאורטי של המודרניזם".
במאמר "אוונגרד וקיטש" (1939) מניח גרינברג תשתית תאורטית לפסילתו של הקיטש האמנותי. גרינברג תפס את האמנות המודרנית כאוונגרד אמנותי נע, ואילו הקיטש נתפס כחיקוי אשר לוקח את הישגי האוונגרד ומדרדר אותם. דרדור זה אינו רק שאלה של טעם אמנותי כי אם ניסיון לתפיסה מוסרית: "הקיטש הוא התגלמות כל המלאכותי בחיים העכשוויים. הקיטש מתיימר לא לתבוע דבר מצרכניו מלבד כספם - אפילו לא את זמנם" (אוונגרד וקיטש, תרגום: אלינור ברגר).
ב"לקראת לאוקון חדש" (1940) מציג גרינברג את תפיסתו לגבי הציור המודרניסטי. גישתו דוגלת בטהרנות של כל מדיום אמנותי. לכל מדיום כזה מאפיינים ייחודיים שאותם הוא צריך לחקור ולבחון. לדוגמה הנראטיב בספורת, הקומפוזיציה והנחת הצבע בציור, ועוד. האמנות המופשטת נתפסת בעיני גרינברג כשיא של הישגי האמנות. את הביטוי לאמונתו מצא גרינברג באמנות של אסכולת ניו יורק ובציור של ג'קסון פולוק בפרט.
תרגומים לעברית של מבחר ממאמרי גרינברג ניתן למצוא בכתב העת "המדרשה", חוברת מס' 3, 2000.
ספריו
- Greenberg, Clement. Art and Culture, Beacon Press, 1961
- Greenberg, Clement. Late Writings,:University of Minnesota Press, 2003.
- Greenberg, Clement. Homemade Esthetics: Observations on Art and Taste. Oxford University Press, 1999.
קישורים חיצוניים
