אמיל ויזל (באנגלית: Emil Wiesel; 1 במרץ1866 – 2 במאי1943) היה צייר, אוצר מוזיאון וחבר הנהלה באקדמיה הקיסרית לאמנויות, רוסיה (מאז 1914), מארגן תערוכות אמנות בינלאומיות, חבר מועצה של ארמיטאז' מוזיאון רוסי ומחזיק תואר לגיון הכבוד. בתקופת ברית המועצות הוא היה מומחה לאמנות ופיסול רוסית ומערבית במחלקת המוזיאונים של המועצה המנהלית המרכזית של מדע, מדע-אמנות ומוזיאונים.[1]
משפחה
אביו היה אוסקר בוריסוביץ' ויזל יליד רוסיה בשנת 1826, סיים את לימודיו בגימנסיה להשכלה גבוהה של הנסיך בזבורודקו בניז'ין, עבד במשרד האוצר הרוסי, ביקר הרבה בברלין, אמסטרדם, פריז בשם הוד מלכותם הצארים אלכסנדר השני ואלכסנדר השלישי.
אימו הייתה מארי כריסטין דה פוינטין נולדה בשנת 1835. אביה, פרנסואה דה פוינטין, היו שורשים משפחתיים מהפרובינציה הצרפתית פיקרד ונולד בחצרו של לואי ה-18 בגלות בוורשה.
אחיו אוסקר אוסקרוביץ' ויזל נולד ברוסיה בשנת 1864. סיים לימודיו כעורך דין, עבד בשפיצברגן ובשווייץ כקונסול רוסי, לימים כקונסול כללי באיטליה (נאפולי) .
אמיל ויזל, דיוקן, 1900
אשתו הייתה אלכסנדרה אמיליבנה שטראוס (1866–1939) למדה בגימנסיה קייב ועברה קורס לאמנות שימושית באגודה לעידוד האמנים בסנט פטרסבורג בתחומי "ציור כלי חרסינה" ו"גילוף בעץ ".
חינוך
אמיל ויזל סיים את לימודיו באוניברסיטת סנט פטרסבורג, בפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה. התעניינותו ברישום ובציור גרמה לו באותו זמן להשתתף בשיעורי ערב בבית הספר של החברה לעידוד האמנים, ולאחר מכן ללמוד באקדמיה האימפריאלית לאמנויות. הוא המשיך את לימודיו במינכן בסטודיו של אלכסנדר פון וגנר, שם שלט בטכניקת הרישום האופיינית לבית ספר זה, הכוללת את המתאר המוגדר היטב ואת התמונה המפורטת ביותר.
מאוחר יותר, יחד עם חברו, איוון אנדוגורוב, גם הוא אמן, הוא עבר לפריז. שם הם התקבלו לסטודיו של פרננד קורמה, שהיה מפורסם באותה תקופה, בהיותו מקום שבו הציור האקדמי יכול היה להתמודד עם האימפרסיוניזם המתחזק. בשיעורים של קורמה השתתפו אמנים ייחודיים כמו אנרי דה טולוז-לוטרקוינסנט ואן גוך. קורמה הוא זה שהראה לויזל שיטות גרפיות חדשות שהפכו לבסיס לטכניקת האימפרסיוניסטית שלו שנשענה לא על קווי המתאר אלא על טיפול באור ובצל. ויזל למד גם באקדמיה קולרוסי בפריז.
יצירה
אמיל ויזל, דיוקן של לנין
ויזל הוכר כאמן בוגר לאחר שציוריו החלו להופיע בסלונים של פריז (1894 ו-1901). בתחילת המאה ה-20 ביצע אמיל ויזל סדרת דיוקנאות של בני דורו הבולטים: האסטרונום סרגיי גלזנאפ, האמן איליה רפין, הזמר ליאוניד סובינוב, רקדניות הבלט מארי פטיפה וגלינה. המלחינים פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, ניקולאי רימסקי-קורסקוב, איליה גלזונוב ואחרים. לפי דרישה הוא יצר דיוקנאות של נשיאי האקדמיה לאמנויות, בני משפחתו של הצאר, ולימים ולדימיר לנין. מקום מסוים במורשתו ניתן לתמונות רבות שבוצעו בדרכו האימפרסיוניסטית המשקפות את אהבתו לסנט פטרסטורג וסביבתה: רשמים על אירועיו, מסעותיו ופגישותיו עם אנשים שונים.
ויזל עבד בציור ובאמנות גרפית באמצעות שמן, צבעי מים, גואש, דיו הודי, איטלקי ועפרונות עופרת. הוא הוכיח את עצמו כמאסטר בז'אנר הדיוקן, הנוף, הדמיית הפנים והנוף.[2]
תערוכות
תמונותיו של ויזל מוצגות במוזיאונים של מוסקבה, סנט פטרסבורג, סרטוב וקאזאן. מוזיאון התיאטרון בסנט פטרסבורג שומר את סצנות צבעי המים והעיפרון שלו ואת סקיצות השחקנים שלו. חלק מהמסמכים, התכתובות והתמונות של ויזל נשמרים על ידי האקדמיה לאמנויות, הספרייה על שם מיכאיל סלטיקוב-שצ'דרין והמוזיאון לתולדות סנט פטרבורג. התערוכה האישית הראשונה נערכה בתאריך 100 שנה ב-1966
במוזיאון האקדמיה לאמנויות. יותר מ-160 בדים של ויזל הוצגו ב-1998 במוזיאון קאזאן לאמנויות יפות יחד עם תמונות נוספות של בני שושלת ויזל.
בשנת 1894 הוזמן אמיל ויזל להיות עוזרו של האוצר של מוזיאון האקדמיה לאמנויות. זו הייתה יוזמה של ויזל לייסד מחלקה חדשה באקדמיה האימפריאלית לאמנויות. הוא השתתף בפיתוח האוסף של המוזיאון הרוסי (1898). הוא הוציא אמנה חדשה, תמך בהקמת מוזיאונים פרובינציאליים ושלט בפעילותם.
אמיל ויזל, ונציה
בשנת 1900 ויזל נסע לפריז כנציג רוסיה כדי לנהל את המחלקה הרוסית לאמנויות יפות בתערוכה הבינלאומית. ממשלת צרפת העריכה את פעילותו והעניקה לו עיטור לגיון כבוד. מאוחר יותר הוא ארגן את המחלקות הרוסיות לאמנויות יפות בתערוכות הבינלאומיות במינכן (1901), בריסל (1910), רומא (1911) וטורינו (1913).
בשנת 1914 נבחר אמיל ויזל להיות חבר מלא באקדמיה האימפריאלית לאמנויות. הוא עבד כמומחה לאמנויות ופיסול רוסי ומערבי במועצה המנהלית המרכזית למדע. היה חבר מועצה של הארמיטאז' והמוזיאונים הרוסיים. במהלך המהפכה פינה אמיל ויזל את אוספי מוזיאון האקדמיה לאמנויות למוסקבה על מנת להציל את יצירות המופת, ובהמשך החזיר אותן לסנט פטרסבורג.
גלות לקזחסטן
בתקופת הדיכוי של סטלין נשלחו לגלות אמיל ויזל, אשתו, בנו אוסקר ויזל, שהיה פרופסור למכון ללימודי המזרח בלנינגרד (סנט פטרסבורג)) עם אשתו ורה שולפו, ובנם אנדריי ויזל. הם הוגלו לקזחסטן, לכפר צ'לקר (1935). למרות קשיים כלכליים, אמיל ויזל ואשתו, שניהם אמנים, המשיכו ליצור דיוקנאות ולצייר נופים במרכז אסיה. אמיל ויזל ורעייתו הצליחו לחזור ללנינגרד לאחר שנתיים בזכות חבר קרוב. שנה לאחר מכן עזבו גם בנו אוסקר ויזל ומשפחתו את קזחסטן.
מאחר שלא הורשו להתיישב במוסקבה או בלנינגרד, הם בחרו בקאזאן כמקום מגורים, עיר עם אוניברסיטה, עשירה במוזיאונים, תיאטראות וחיי אינטלקטואל ואמנות, שבה הם יכולו למצוא עבודה.
המצור על לנינגרד היה האתגר האחרון לאמיל ויזל. הוא נפטר בגיל 77 שנים בשנת 1943.
