יצירתו של ארכיפנקו שואבת מן הפיסול של תחילת המאה ה-20, בעיקר מן הקוביזם של פבלו פיקאסו. ברבות מעבודותיו מופיעה דמות נשית אשר מבוטאת באמצעות צורות כלליות קוביסטיות. הדמויות של ארכיפנקו עם זאת, אינן מאבדות את הזהות האנושית והנשית שלהן, לעומת יצירות קוביסטיות אחרות.
יצירתו המפורסמת ביותר היא אישה מסרקת את שערה, פסלברונזה המתוארך לשנת 1914 או 1915 והמציג דמות נשית עומדת בתנוחה קלאסית ('קונטרה פוסטו'), ידה האחת קטועה וידה השנייה מחוברת לשערה. במקום בו היו אמורים להיות פני הדמות נמצא חלל ריק דרכו משתקף החלל.
ארכיפנקו הגיע לפריז והתיידד עם פרנאן לז'ה ובעזרתו הכיר את האמנים הקוביסטים.
הוא מעולם לא הגדיר את עצמו כקוביסט, את הציורים הקוביסטים כינה "טעות אחת גדולה". לטענתו הוא לא השתמש ברעיונות הקוביסטים, אלא הוסיף לקוביזם רעיונות משלו.
הפיסול של ארכיפנקו נבע מפישוט הצורות שנוצרו במפגש בין החומרים, וזאת בניגוד לגישה של האמנים הקוביסטים שחיפשו דרכי גישה ואופני ביטוי חדשים המציאות.
למרות זאת אי אפשר לומר שהפיסול שלו אינו מושפע מהקוביזם, בעיקר בשל היחס שבין החומר לחלל בפסליו ובגלל המגמה "הנגטיבית" הברורה הקיימת בו.
ארכיפנקו העניק שוויון מוחלט לשקוע ולבולט בפסליו. החלל הופך בפסליו לחומר מאיכות אחרת, וכך היה החלל לסמל המייצג את החומר הנעדר.
הצורה כולה מתקבלת משילוב בין צורות נגטיביות לפוזיטיביות. והיא נוצרת בעצם משילוב בין שני מרכיבי היצירה: פוזיטיב ונגטיב. השימוש בחלל נגטיבי יצר בפסליו של ארכיפנקו צורות מעוגלות וזורמות, המנוגדים לקצעים הקוביסטיים והזוויתיים. צורות אלו יצרו משחק חלופין בין קמור לקעור.
בפסל אישה מסרקת את שערה מ-1917, השתמש ארכיפנקו בחלל נגטיבי המשולב בתוך המסה, וכחלק ממנה. הפסל הוא דמות ערומה, שזרועה הימנית מורמת כלפי מעלה ונוגעת בקצה השמאלי של הראש. החלל שנותר בין המרפק לבין מה שאמור להיות הראש עצמו הפך להיות הראש. כדי ליצור אזורים נוספים של משחק בין חלל וחומר השתמש ארכיפנקו בשקעים ובליטות.
לדוגמה: השד הימני דומה יותר לנפח ריק מאשר לנפח מוצק, אפקט זה הושג בעזרת חיבור בין שקע בית השחי לבין השד.
הירכיים מוצבות בזווית חדה ויוצרות תחושה של עגלגלות, במקום שלמעשה אין בו חומר כלל. השילוב בין חומר לחלל מושג לא רק באמצעות הצורות הקמורות והקעורות, אלא גם על ידי שימוש בבוהק האור והצל הנופל על הברונזה. יש פסלים המצופים בכרום והם היו מלוטשים מאוד. על ידי כך נוצר טשטוש המוצקות של החומר. בפסל זה גם הברק הגבוה וגם תנוחתה של אישה יוצרים דינמיות, המעניקה תחושה של עושר חומרי, בניגוד לפסליו של פיקאסו שמשדרים תחושה של דלות החומר.
