לוינסקי חיבר את הרומן הבדיוני הראשון בשפה העברית המודרנית: "מסע לארץ־ישראל בשנת ת"ת באלף השישי".[2] הספר הופיע לראשונה בשנת 1892, בעברית. הוא מתאר מסע (עתידי) בשנת 2040 לארץ ישראל, שבה הקימו אנשי תנועת חובבי ציון חברה אוטופיתטכנולוגית, ברוח חזונו של אחד העם. החברה הישראלית העתידית המתוארת בספר היא סוציאליסטית, מוסרית ורודפת שלום, שבירתה היא העיר ירושלים ולא העיר יפו. המסע מתואר בגוף ראשון בידי מורה לעברית שנשא זה מקרוב אישה המסורה גם היא לתרבות העברית, ואם כי הם חיים בחוץ־לארץ (ששם עברית היא שפה בינלאומית השגורה בפי כל בכל מקום) הרי שאת ירח הדבש שלהם הם עושים בארץ ישראל.
ספרו האוטופי של לוינסקי אמנם הקדים ב-10 שנים את ספרו האוטופי של בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד, אולם זכה לתפוצה מצומצמת יותר.
הסיבות לכך היו, בין השאר, העובדה שהספר נכתב בעברית ולא בגרמנית, וכן אישיותו הכריזמתית והשפעתו המדינית של הרצל.
במדורו: "מחשבות ומעשים" בכתב העת "השילוח" כתב לוינסקי עשרות פיליטונים שזכו לפופולריות רבה בקרב הקוראים, והוא נחשב לאחד מהפיליטוניסטים הטובים של התקופה.[3] "בחמישים פרקי הסדרה הביא לוינסקי את אמנות הפיליטון העברית לשיאה" כתב אבנר הולצמן.[4] בפיליטונים רבים, כמו למשל במדור "יפיפותו של יפת" אשר בעיתון "המליץ" היה נוהג לחתום בשם-העט: "רבי קרוב".[5]
י.ד. ברקוביץ, כותב בזכרונותיו על לוינסקי שהיה הפיליטוניסט השני המפורסם ביותר בזמנו, לאחר דוד פרישמן. "חן הפיליטון של לוינסקי היה מסוג אחר [לא מהסוג האמנותי]: קרן מתוך נועם מזגו, מתוך ההומור הרך והנוח, הממוזג לב טוב ושכל טוב, שבו המתיק את סממניו המרירים בשביל הקהל. הוא היה הומוריסט רך-המזג, נלבב ויפה עין בהשקפתו על עם ואדם, הומוריסט שאינו צוחק ומצחיק את הקורא, אלא מנעים לו בשיחה נאה, מרפרף בגיחוך קל על חולשותיהם של בני אדם, ומאמין בתום לבב, כי הכל עשה אלוהים טוב"[6]
אלחנן ליב לוינסקי נפטר באודסה ולא זכה לראות את התגשמות חלומותיו הציוניים.
ללוינסקי היה חלק משמעותי בפולמוס על מעמד היידיש בספרות. בשנת 1889 הוא פרסם בעיתון "המליץ" מאמר נוקב בשם: "שפת עבר ושפת יהודית מדוברת" בגנותם של הסופרים החוזרים לכתוב ספרים ביידיש, בעקבות הוצאתו החדשה של שלום עליכם, "די יודישע פאלקס-ביבליותהעק". זכור במיוחד משפטו המוחה של לוינסקי: "וצר לי לראות כי השפחה תירש גבירתה".[7] מאמרו של לוינסקי פתח דיון תוסס בנושא, שהתפתח מעל דפי "המליץ" ו"הצפירה", כאשר חלקם של הכותבים (שלום עליכם, רבניצקי ואחרים) תומכים בשימוש ביידיש, חלקם מתנגדים בתוקף (קמינקא, טביוב) וחלקם מנסים לפשר (סוקולוב).
