אוגוסט ואחיו התאום, ז'אן פיקאר, נולדו בבזל שבשווייץ למשפחה מלומדת. אביהם, ז'ול פיקאר, היה פרופסור לכימיה באוניברסיטת בזל ודודם, פאול פיקאר, היה מבעלי הפירמה "Faesch&Piccard" שעסקה בתכנון הידראולי[1]. עוד בילדותו גילה פיקאר עניין רב במדעים, ולאחר שסיים את בית הספר התיכון המקומי המשיך בלימודיו במכון הטכנולוגי בציריך, שם קיבל תואר BS בהנדסת מכניקה ותואר דוקטור בפיזיקה[2]. האחים פיקאר לקחו חלק ביחידת הכדורים הפורחים של חיל האוויר השווייצרי (הוקמה ב-1918) יחד עם מהנדסים נוספים[1]. בשנת 1920 נשא לאישה את בתו של היסטוריוןצרפתי בסורבון.[3]
עוד בהיותם סטודנטים במכון הטכנולוגי של ציריך בשנת 1913[1], החלו האחים פיקאר בתכנון כדור פורח שיוכל להגיע לסטרטוספירה ולעמוד בלחץ האוויר האטמוספירי. ניסיונות קודמים הוכיחו שהסטרטוספירה עלולה להיות קטלנית, לכן היה צורך בבניית כדור פורח מהפכני.
פיקאר רצה להגיע לסטרטוספירה ולבצע שם מדידות של הקרינה הקוסמית, בהנחה שצפייה בקרניים מתוך הסטרטוספירה תהיה יעילה יותר. הוא עבד בשיתוף פעולה עם איינשטיין בבניית כלים אשר באמצעותם יהיה אפשר למדוד את הרדיואקטיביות של האטמוספירה.[2]
"המחקר הוא הספורט של המדענים" (אוגוסט פיקאר). מימין - פיקאר ומשמאל - פול קיפפר.
פיקאר תכנן ובנה תא כדורי, אטום במעטפת אלומיניום לוויסות הלחץ האטמוספירי, בקוטר של 2.1 מטר. התא היה מחובר לכדור פורח שגובהו 30 מטר, אותו בנה פיקאר משתי שכבות של כותנה שחוברו בגומי.[5]הקרן הלאומית למחקר מדעי של בלגיה (FNRS) מימנה את בניית הכדור הפורח ולכן הכדור נקרא על שמה, FNRS-1.
ב-27 במאי1931, המריאו פיקאר ועוזרו פול קיפפר (Kipfer) מאאוגסבורג, גרמניה, לטיסה בת 17 שעות שבמהלכה הגיעו לגובה של 15,781 מטר (51,775 רגל). הם היו הראשונים בהיסטוריה שהגיעו לסטרטוספירה. במהלך הנחיתה, בגובה של 4,000 מטר, נסתם השסתום שתפקידו להוציא אוויר ושני המדענים נחתו נחיתת חירום על קרחון באלפים האוסטריים. מספר ימים רווחה הדעה שהם מתו על מזבח המדע, עד שנמצאו ליד כפר נידח בשם אוברגורגל (Obergurgl),[6] ואז נערכו להם קבלות פנים נלהבות בציריך ובבריסל[7].
ב-18 באוגוסט1932 ביצע פיקאר טיסה נוספת יחד עם מקס קוסינס (Cosyns). הם המריאו מדובנדורף (Dübendorf) שבשווייץ באמצעות תא טייס חדש; בטיסה זו הוא שבר את השיא של עצמו והגיע לגובה של 16,201 מטר (53,153 רגל)[1]. באמצעות כדורים פורחים גדולים יותר, חלוצי תעופה אחרים הצליחו בשנה שלאחר מכן להגיע לגובה רב יותר הן ברוסיה (18,501 מטר) והן בארצות הברית (18,592 מטר)[3]; אך הראשון שפרץ והצליח להתגבר על המכשול היה פיקאר. פיקאר עצמו המשיך במחקריו על הסטרטוספירה; טיסתו האחרונה הייתה ב-1937[1].
פיקאר וקיפפר הוכרזו על ידי נאס"א כשני האסטרונאוטים הראשונים.[5]
בניית הבתיסקף
לאחר שהמריא לסטרטוספירה, החליט פיקאר לעבוד על רעיון בכיוון הנגדי - לבנות צוללת למים עמוקים.
בשנת 1930 היו אלה אוטיס ברטון וויליאם ביבי שקבעו שיא עם הבתיספרה שלהם, וצללו לעומק של 400 מטרים. הבתיספרה הוגבלה לצלילה אנכית משום שהייתה מחוברת בכבל לספינה, ובשל לחץ המים הייתה חסרת יכולת צלילה עמוקה. פיקאר לא רצה שהבתיסקף שלו תהיה תלויה בקשר ישיר לכלי שיט כלשהו אלא עצמאית, ושתוכל לצלול לעומק רב[1].
את הבתיסקף הראשון, FNRS-2 (שמומנה גם היא על ידי הקרן הבלגית ונקראה על שמה), התחיל פיקאר לבנות ב-1937. הצוללת נבנתה ככדור פלדה קטן ובו מקום ל-2–3 אנשי צוות, בעל חלונות מפלקסיגלס, שתוכנן לעמוד בלחץ של 12,000 PSI בעומק של 12,000 רגל[8].
הטריאסטה
הסיבה שצוללות אחרות כמו הבתיספרה של ביבי היו חייבות להיות מחוברות לספינה בכבל הייתה בעיית כושר הציפה; כיוון שתא הצוללת כבד מן המים לא הייתה דרך לעלות אותו חזרה. פיקאר לקח את העיקרון של "lighter than air" (מתייחס לגזים דחוסים פחות מהאוויר ולכן קלים יותר) בו משתמשים להפרחת כדור פורח והפך אותו ל-"lighter than water". כשם שבכדור הפורח מרוקנים זיבורית, בדרך כלל חול או מים, בשביל להמריא - כך גם הבתיסקף תידרש לרוקן זיבורית בשביל לצוף בסיום הצלילה. פיקאר החליט להשתמש ב-10,000 גלונים של הפטאן (תוצר של נפט) כזיבורית[3].
על מנת לגרום לכדור לצלול, חוברו למיכל הציפה 9 טון של כדורי ברזל בתוך מיכל מיוחד בצורת משפך שהוחזקו על ידי אלקטרומגנט בפתחו; כשרצתה הצוללת לעלות היו משחררים את כדורי הברזל.
מלחמת העולם השנייה קטעה את עבודות הבנייה וה-FNRS-2 הייתה מוכנה רק בשנת 1948. ב-26 באוקטובר1948 בוצעה צלילת ניסיון של הבתיסקף במים רדודים בעומק של 24 מטר (80 רגל) שהוכתרה בהצלחה. ב-3 בנובמבר באותה השנה הבתיסקף צללה לעומק של 1,400 מטר בקירוב (4,600 רגל); תא הצוללת עמד בלחץ המים בהצלחה אך מיכל הציפה ניזוק וההפטאן דלף מהמיכלים לים[3]. באותה השנה הפסיקה קרן FNRS הבלגית את מימון הפרויקט, וה-FNRS-2 נמכרה לחיל הים הצרפתי שפיתח אותה ל-FNRS-3.
הבתיסקף השנייה, הטריאסטה, עוצבה ותוכננה גם היא על ידי פיקאר ונבנתה באיטליה. אורכה היה 15 מטר, מיכלי הציפה שלה היו מלאים ב-22,000 גלונים של הפטאן וכן חוברו 2 מיכלי זיבורית של מים לכל אחד מצדדיה.
באוגוסט1953 צללו שתי הצוללות, ה-FNRS-3 ליד חופי טולון שבצרפת והטריאסטה ליד חופי נאפולי שבאיטליה. ה-FNRS-3 הגיעה לעומק של 2,100 מטר בקירוב (6,900 רגל) והטריאסטה שברה שיא וצללה לעומק של 3,150 מטר בקירוב (10,300 רגל).בפברואר1954 שברה ה-FNRS-3 את השיא של הטריאסטה מ-1953 וצללה לעומק של 4,050 מטר (13,290 רגל; 900 מטר יותר מהשיא של הטריאסטה מ-1953) כ-160 ק"מ מחופי דקר, סנגל[3].
