ריו דה ז'ניירו / סולטאן עות'מאן הראשון / אה"מ אז'נקור
Rio de Janeiro / Sultan Osman-ı Evvel / HMS Agincourt

תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	ברזיל הצי הברזילאי האימפריה העות'מאנית הצי העות'מאני הצי המלכותי הבריטי הצי המלכותי הבריטי
ציוני דרך עיקריים
מספנה	ארמסטרונג ויטוורת'
תחילת הבנייה	14 בספטמבר 1911
הושקה	22 בינואר 1913
תקופת הפעילות	7 באוגוסט 1914 – אפריל 1921 (כ־6 שנים)
אחריתה	נגרטה
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 27,850 טון, מקסימלי: 30,860 טון
אורך	204.7 מטר
רוחב	27.7 מטר
שוקע	9.1 מטר
נתונים טכניים
מהירות	22 קשרים
גודל הצוות	1268 איש
טווח שיוט	13,000 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	22 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 34,000 כוחות סוס
צורת הנעה	4 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	שריון עיקרי – 229 מ"מ שריון סיפון – 25–64 מ"מ צריחי תותחים – 203–305 מ"מ ברבטות – 51–229 מ"מ מגדל הניווט – 305 מ"מ
חימוש	14 תותחי Mk XIII BL‏ 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 20 תותחי Mk XIII‏ 6 אינץ' (152 מ"מ)/45 קליבר 10 תותחי נ"מ QF‏ 3 אינץ' (76 מ"מ) 3 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ)

אה"מ אז'נקור הייתה אוניית מערכה דרדנוט שנבנתה בבריטניה בתחילת שנות ה-1910. במקור הייתה חלק מהמאמץ של ברזיל במרוץ החימוש הימי באמריקה הדרומית, וכללה יותר תותחים כבדים (ארבעה עשר) ויותר צריחים (שבעה) מכל אוניית מערכה אחרת, בהתאם לדרישת הברזילאים לעיצוב מרשים במיוחד.

ברזיל הזמינה את האונייה בשנת 1911 בשם ריו דה ז'ניירו מחברת ארמסטרונג ויטוורת' הבריטית. עם זאת, קריסת תנופת הגומי של ברזיל והתחממות היחסים עם ארגנטינה, היריבה הראשית של המדינה, הביאו למכירת האונייה בזמן הבנייה לאימפריה העות'מאנית. העות'מאנים שינו את שמה לסולטאן עות'מאן הראשון, על שם מייסד האימפריה, והאונייה כמעט הושלמה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. ממשלת בריטניה תפסה אותה לשימוש הצי המלכותי, יחד עם דרדנוט עות'מאנית נוספת שנבנתה בבריטניה. מעשה זה גרם לטינה באימפריה העות'מאנית, שכן התשלומים עבור שתי האונייה הושלמו, ותרם להחלטת הממשלה העות'מאנית להצטרף למעצמות המרכז.

שמה שונה לאז'נקור על ידי הצי המלכותי, היא הצטרפה לצי הגדול בים הצפוני. במהלך המלחמה, האונייה בילתה את עיקר זמנה בסיורים ובתרגילים, למרות שהיא השתתפה בקרב יוטלנד ב-1916. אז'נקור הוכנסה למילואים ב-1919 ונמכרה לגרוטאות ב-1922 כדי לעמוד בתנאי הסכם הצי של וושינגטון.

בתקופה הלא יציבה במהלך ואחרי ההפיכה ב-1889 בברזיל, שהדיחה את הקיסר דום פדרו השני, ומרד הצי של 1893–1894, הצי הברזילאי מצא את עצמו לא מסוגל לטפל באוניות שלו, שלא לדבר על לרכוש כלי שיט חדשים. בינתיים, צ'ילה הסכימה להסכם הגבלה ימי ב-1902 עם היריבה העיקרית של ברזיל, ארגנטינה, כחלק מפתרון סכסוך גבול גדול יותר, אך שניהם שמרו על כלי השיט שנבנו בינתיים, שרבים מהם היו מודרניים וחזקים יותר מאשר האוניות של ברזיל. הצי הברזילאי נותר מאחורי מקביליו הארגנטינאים והצ'יליאנים גם בכמות - עד תחילת המאה ה-20, סך הטונאז' הימי של צ'ילה היה 36,896 טונות ארוכות (37,488 טונות), הטונאז' הימי של ארגנטינה היה 34,425 טונות ארוכות (34,977 טונות), והטונאז' הימי של ברזיל היה 27,661 טונות ארוכות (28,105 טונות) - למרות שבברזיל היו כמעט פי שלושה מאוכלוסיית ארגנטינה וכמעט פי חמישה מזו של צ'ילה.

הביקוש הבינלאומי הגובר לקפה וגומי בתחילת המאה ה-20 הביא לברזיל זרם של הכנסות. במקביל, הברון של ריו ברנקו עמד בראש המניע של ברזילאים בולטים לאלץ את מדינות העולם המובילות להכיר בברזיל כמעצמה בינלאומית. הקונגרס הלאומי של ברזיל חנך תוכנית רכישה ימית גדולה בסוף 1904. הם הזמינו שלוש אוניות מערכה קטנות ב-1906, אבל ההשקה של אה"מ דרדנוט גרמה לצי הברזילאי לשקול מחדש את רכישתם. במרץ 1907, הם חתמו על חוזה לשלושת אוניות המערכה מסדרת מינאס ז'ראיס. שתי אוניות ייבנו מיד על ידי החברות הבריטיות ארמסטרונג ויטוורת' וויקרס, והשלישית תבוא אחריהן.

בשל בהלתם מהמהלך הברזילאי, ארגנטינה וצ'ילה ביטלו במהירות את הסכם 1902 וחיפשו דרדנוטים משל עצמן. ההזמנות של ארגנטינה, לאחר תהליך מכריע ממושך, הועברו לחברה אמריקאית, Fore River Shipbuilding Company, בעוד שההזמנות של צ'ילה, שעוכבו על ידי רעידת האדמה בוולפראיסו ב-1906, הגיעו לארמסטרונג. מאחר שיחסיה של ברזיל עם ארגנטינה התחממו והפריחה הכלכלית של המדינה הלכה ופחתה, ניהלה הממשלה משא ומתן עם ארמסטרונג להסרת הדרדנוט השלישית מהחוזה, אך ללא הצלחה. הם לוו את הכסף הדרוש, וארמסטרונג הניחה את השדרית של ריו דה ז'ניירו במרץ 1910.

הצי הברזילאי נחלק בגודל על גודל הסוללה הראשית. שר הצי היוצא העדיף להגדיל את תותחי ה-12 אינץ' שהורכבו על סיפון סדרת מינאס ז'ראיס, בעוד מקבילו הנכנס, אדמירל מארקס ליאו, העדיף לשמור על התותח הקטן יותר אך היורה מהר יותר. בעוד שההשפעות המדויקות על ממשלת ברזיל אינן ברורות, ליאו תמך בתוקף בעמדתו בפגישות עם הנשיא הרמס דה פונסקה. אירועים אחרים כנראה השפיעו עליהם גם כן, כמו מרד הלאש בנובמבר 1910, תשלומים על הלוואות שנלקחו עבור הדרדנוטים והחמרה בכלכלה שהובילה לחוב ממשלתי גבוה בתוספת גירעונות תקציביים. עד מאי 1911, פונסקה החליט:

כשנכנסתי לתפקיד, גיליתי שקודמי חתם על חוזה לבניית אוניית המערכה ריו דה ז'ניירו, כלי שיט בהדחק של 32,000 טון, עם חימוש של תותחי 14 אינץ'. שיקולים מכל סוג הצביעו על אי הנוחות שברכישת כלי שיט כזה ועל תיקון החוזה במובן של הקטנת הטונאז'. זה נעשה, ותהיה לנו יחידה חזקה שלא תיבנה על קווים מוגזמים שעדיין לא נוסו.

חוזה לבניית האונייה שתהפוך לאז'נקור נחתם ב-3 ביוני 1911, והשדרית הונחה ב-14 בספטמבר 1911. התכנון דרש 14 תותחי 12 אינץ', מספר קיצוני שייחס ההיסטוריון דייוויד טופליס לצורך פוליטי: האונייה הייתה צריכה להיראות חזקה יותר לציבור הברזילאי מקודמותיה (עם 12 תותחי 12 אינץ'), אך מבלי להגדיל את קוטר התותחים. האפשרות היחידה שנותרה הייתה להגדיל את המספר הכולל של התותחים.

לאז'נקור היה אורך כולל של 671 רגל 6 אינץ' (204.7 מטרים), רוחב של 89 רגל (27 מטרים), ושוקע של 29 רגל 10 אינץ' (9.1 מטרים) במעמס מלא. הדחק האונייה היה 27,850 טונות ארוכות (28,297 טונות) בעומס וב 30,860 טונות ארוכות (31,355 טונות) במעמס מלא. לאונייה היה גובה מטאצנטרי של 4.9 רגל (1.5 מטרים) במעמס מלא. היה לה מעגל סיבוב גדול, אבל היא תימרנה היטב למרות אורכה הרב. היא נחשבה לפלטפורמת נשק טובה.

כשהיא הגיעה לשרת בצי המלכותי, אז'נקור נחשבה לאונייה נוחה במיוחד ומאוד מסודרת מבחינה פנימית. ידע בפורטוגזית היה הכרחי כדי לעבוד על רבים מהאביזרים, שכן לוחיות ההוראות המקוריות לא הוחלפו כולם כאשר היא נלקחה לידי הבריטים. ב-1917 מנה הצוות שלה 1,268 קצינים ומלחים.

לאז'נקור היו ארבע טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה מדחף אחד. טורבינות הלחץ הגבוה מלפנים ומאחור הניעו את הצילינדרים הפנימיים בעוד שטורבינות הלחץ הנמוך מלפנים ומאחור הניעו את הצילינדרים הפנימיים. המדחפים עם שלושה להבים היו בקוטר 9 רגל 6 אינץ' (2.9 מטרים). הטורבינות תוכננו להפיק סך של 34,000 כוחות סוס (25,000 קילוואט), אך השיגה יותר מ-40,000 כוחות סוס (30,000 קילוואט) במהלך ניסויי הים שלה, חריגה מעט מהמהירות המיועדת שלה של 22 קשרים (41 קמ"ש).

תחנת הקיטור כללה 22 דוודי צינור מים של Babcock & Wilcox עם לחץ פעולה של 235 PSI (1,620 קילו-פסקל, 17 קילוגרם-כוח לסמ"ר). אז'נקור נשאה בדרך כלל 1,500 טונות ארוכות (1,500 טונות) של פחם, אבל יכול לשאת לכל היותר 3,200 טונות ארוכות (3,300 טונות), כמו גם 620 טונות ארוכות (630 טונות) מזוט שיש לרסס על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. בתפוסה מלאה, היא יכלה להפליג לטווח של 7,000 מיילים ימיים (13,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). כוח חשמלי סופק על ידי ארבעה גנרטורים חשמליים הדדיים מונעי קיטור.

אז'נקור הרכיבה 14 תותחי BL 12 אינץ' Mk XIII בקליבר 45 בשבעה צריחים תאומים בעלי מנוע הידראולי, שנקראו באופן לא רשמי על שם ימי השבוע, החל מיום ראשון, מלפנים לאחור. זה היה המספר הגדול ביותר של צריחים ותותחים כבדים שהותקנו אי פעם על אוניית מערכה דרדנוט. ניתן היה להנמיך את התותחים ל-3° ולהגביה ל-13.5°. הם ירו פגזים במשקל 850 ליברות (386 קילוגרם) במהירות לוע של 2,725 רגל לשנייה (831 מטר לשנייה); ב-13.5°, זה סיפק טווח מקסימלי של קצת יותר מ-20,000 יארד (18,000 מטרים) עם פגזים חודרי שריון (AP). במהלך המלחמה שונו הצריחים כדי להגדיל את ההגבהה המרבית שלהם ל-16°, אבל זה רק הרחיב את הטווח ל-20,435 יארד (18,686 מטרים). קצב האש של תותחים אלו היה 1.5 פגזים לדקה. כאשר נורה מטח דופן, "יריית הלהבה שהתקבלה הייתה גדולה מספיק כדי ליצור את הרושם שסיירת קרב התפוצצה; זה היה מעורר יראה". לא נגרם נזק לאונייה בעת ירי מטחי דופן, למרות שהיה מקובל שזה ישבור את האונייה לשניים, אך חלק ניכר מכלי השולחן וכלי הזכוכית של הספינה אכן התנפצו כאשר אז'נקור ירתה את מטח הדופן הראשון שלה.

בעת בנייתה, אז'נקור הרכיבה 18 תותחים BL 6 אינץ' Mk XIII 50 קליבר. 14 הוצבו בקזמטים משוריינים בסיפון העליון, שניים במבנים הקדמיים ושניים במבנים האחוריים, מוגנים במגני תותחים. לאחר שהאונייה נתפסה על ידי הבריטים, נוספו שניים נוספים לצד הגשר בצריחים בודדים, מוגנים במגני תותחים. ניתן היה להנמיך את התותחים ל-7° ולהגביה אותם ל-13°, מאוחר יותר היה ניתן להגביה אותם ל-15°. היה להם טווח של 13,475 יארד (12,322 מטרים) בירי בהגבהה של 15° והם ירו פגזים במשקל 100 ליברות (45 קילוגרם) במהירות לוע של 2,770 רגל לשנייה (840 מטר לשנייה). קצב האש שלהם היה כחמישה עד שבעה פגזים לדקה, אך זה ירד לכשלושה פגזים לדקה לאחר שהתחמושת המוכנה נוצלה, מכיוון שמנופי התחמושת היו איטיים מדי או מעטים כדי לשמור על אספקת התותחים במלואה. בערך 150 פגזים נישאו לכל תותח.

הגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו סופקה על ידי עשרה תותחי ירי מהיר 3 אינץ' (76 מילימטרים)/ 45 קליבר. אלה הורכבו במבנה העל בתושבות ציר והוגנו במגני תותחים. אז'נקור נשאה גם שלושה צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ); אחד היה על כל צד רוחב והאחרון היה בירכתיים. המים שנכנסו לצינורות הטורפדו כשהם נורו הוזרמו לשטח הטורפדו כדי להקל על הטעינה מחדש של הצינור ואז נשאבו מעל הסיפון. המשמעות היא שאנשי צוות הטורפדו יפעלו במים בגובה 3 רגל (0.9 מטרים) אם נדרשה אש מהירה. עשרה טורפדות נישאו עבורם.

לכל צריח הותקן מד טווח משוריין בגג הצריח. בנוסף, הותקן עוד אחד על גבי החזית הקדמית. בזמן קרב יוטלנד ב-1916, אז'נקור הייתה כנראה הדרדנוט היחידה של הצי הגדול שלא הייתה מצוידת בשולחן בקרת אש של דרייר. בהמשך הותקן מנהל בקרת אש מתחת לראש וצריח אחד שונה כדי לשלוט על כל החימוש הראשי בהמשך המלחמה. מנהל בקרת אש עבור תותחי ה-6 אינץ' (152 מילימטרים) נוסף בכל צד בשנים 1916–1917. מד טווח זווית גבוהה התווסף ב-1918 לחלק העליון.

כל כך הרבה משקל הוקדש לחימוש של אז'נקור, עד שמעט מאוד נותר לשריון שלה. חגורת קו המים שלה הייתה רק בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים), בהשוואה ל-12 אינץ' או יותר שנמצאו בדרדנוטים בריטיות אחרות. הוא היה באורך 365 רגל (111.3 מטרים), מהקצה הקדמי של הברבטה השנייה לאמצע הברבטה השישית. מקדימה, החגורה הצטמצמה לעובי 6 אינץ' למשך כ-50 רגל (15.2 מטרים) לפני צמצום נוסף ל-4 אינץ' (102 מילימטרים) עד החרטום. מאחורי הקטע באמצע האונייה, החגורה הצטמצמה לעובי 6 אינץ' למשך כ-30 רגל (9.1 מטרים) ולאחר מכן הצטמצמה לעובי 4 אינץ' (102 מ"מ); הוא לא הגיע לירכתיים, אלא הסתיים במחיצה האחורית. החגורה העליונה השתרעה מהסיפון הראשי ועד לסיפון העליון והייתה בעובי של 6 אינץ'. היא נמשכה מהברבטה השנייה לברבטה החמישית. מחיצות השריון בכל קצה של האונייה היו בזווית פנימה מקצות החגורות המשוריינות של אמצע האונייה ועד לקצה הברבטות והן היו בעובי של שלושה סנטימטרים. ארבעה מהסיפונים של אז'נקור היו משוריינים בעוביים שנעים בין 1 עד 2.5 אינץ' (25 עד 64 מילימטרים).

השריון של הברבטים היווה חולשה מרכזית בהגנתה של אז'נקור. עוביים היה 9 אינץ' מעל רמת הסיפון העליון, אך הצטמצמו ל-3 אינץ' בין הסיפון העליון והסיפון הראשי ולא היו להם שריון כלל מתחת לסיפון הראשי פרט לברבטה הראשונה (שהיה לו שריון בעובי 3 אינץ'), והברבטות החמישית והשביעית (שהיו להן שריון בעובי 2 אינץ'). שריון הצריח היה בעובי 12 אינץ' בחזית, 8 אינץ' (203 מילימטרים) בצד ו-10 אינץ' (254 מילימטרים) מאחור. גגות הצריח היו בעובי 3 אינץ' מלפנים ו-2 אינץ' מאחור. הקזמטים לחימוש המשני היו מוגנים על ידי 6 אינץ' של שריון והוגנו מפני גרירת אש על ידי מחיצות בעובי 6 אינץ'.

מגדל הניווט הראשי היה מוגן על ידי 12 אינץ' של שריון בצדדיו והיה לו גג בגודל 4 אינץ'. למגדל הניווט האחורי (המכונה לפעמים מגדל הפיקוח על הטורפדו) היו דפנות בעובי 9 אינץ' וגג בעובי 3 אינץ'. צינור התקשורת למטה מכל עמדה היה בעובי 6 אינץ' מעל הסיפון העליון ועובי 2 אינץ' מתחתיו. כל מחסן תחמושת היה מוגן על ידי שני לוחות שריון מכל צד כמחיצות טורפדו, הראשון בעובי אינץ' והשני בעובי של אינץ' וחצי.

לאז'נקור הייתה חולשה נוספת בכך שהיא לא הייתה מחולקת לסטנדרטים של הצי המלכותי, שכן הברזילאים העדיפו להסיר את כל המחיצות האטומות למים שעלולות להגביל את גודל התאים ולהפריע לנוחות הצוות. דוגמה אחת הייתה חדר המלתחה של הקצינים, שגודלו היה 85 by 60 רגל (25.9 by 18.3 מטרים), הרבה יותר מכל אונייה אחרת בצי הגדול.

בערך 70 טונות ארוכות (71 טונות) מפלדה בעלת מתיחה גבוהה נוספה לסיפון הראשי לאחר קרב יוטלנד כדי להגן על מחסני התחמושת. שני תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מילימטרים) נוספו לסיפון הרביעי בשנים 1917–1918. מד טווח 9 רגל (2.7 מטרים) נוסף לפלטפורמת הזרקורים לשעבר על התורן הקדמי במקביל. מד טווח זווית גבוהה התווסף לחלק העליון הנקודתי בשנת 1918.

ריו דה ז'ניירו, כפי שכונתה אז'נקור על ידי בעליה הראשונים, הונחה ב-14 בספטמבר 1911 על ידי ארמסטרונג בניוקאסל על טיין והושקה ב-22 בינואר 1913. לאחר הנחת השדרית, ממשלת ברזיל מצאה את עצמה במצב נואש: שפל אירופי לאחר תום מלחמת הבלקן השנייה באוגוסט 1913 הפחית את יכולתה של ברזיל לקבל הלוואות זרות, ובמקביל קרס יצוא הקפה והגומי של ברזיל, האחרון עקב אובדן מונופול הגומי הברזילאי למטעים בריטיים במזרח הרחוק. בנוסף, דיווחים על בנייה חדשה של דרדנוט שהגיעו מחו"ל הצביעו על כך שהאונייה תהיה נחותה עם השלמתה. גורמים אלו גרמו לברזיל להעמיד את האונייה למכירה באוקטובר 1913, והיא נמכרה לצי העות'מאני תמורת 2,750,000 ליש"ט ב-28 בדצמבר 1913. שמה שונה לסולטאן עות'מאן הראשון, היא עברה ניסויים במהלך משבר יולי בשנה שלאחר מכן והושלמה באוגוסט, בדיוק כשהחלה מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה פרצה במהלך ניסויי הים שלה לפני מסירתה. למרות שהצוות העות'מאני הגיע לאסוף אותה, ממשלת בריטניה השתלטה על כלי השיט לצורך שילובה בצי המלכותי. הקפטן הטורקי, שהמתין עם חמש מאות מלחים טורקים על סיפונה של אוניית תובלה בנהר טיין, איים לעלות על ספינתו ולהניף את דגל האימפריה העות'מאנית; הלורד הראשון של האדמירליות וינסטון צ'רצ'יל נתן פקודה להתנגד לניסיון כזה "בכוח מזוין במידת הצורך". במקביל, הבריטים השתלטו גם על אוניית מערכה עות'מאנית שנייה, כלי שיט מסדרת קינג ג'ורג' החמישי שנבנתה על ידי ויקרס - רשאדייה - ששמה שונה לאה"מ ארין. פעולה כזו הותרה בחוזה רק אם בריטניה הייתה במלחמה באותה עת, אך מכיוון שבריטניה עדיין לא הייתה במלחמה, פעולות אלו היו בלתי חוקיות; הממשלה הבריטית בכל זאת החליטה להציג בפני העות'מאנים עובדה מוגמרת. ב-3 באוגוסט, יום לפני שגרמניה פלשה לבלגיה, מה שגרם לאליטות הפוליטיות הבריטיות להגיע לקונצנזוס על הכניסה למלחמה, הודיע השגריר הבריטי באימפריה העות'מאנית לממשלה שבריטניה תפסה את האוניות. צ'רצ'יל לא רצה להסתכן בשימוש באוניות נגד הבריטים, אבל היו לכך השלכות.

ההשתלטות גרמה לחוסר רצון רב באימפריה העות'מאנית, שבה הציבור מימן חלקית את האוניות. כשהממשלה העות'מאנית הייתה במבוי סתום כלכלי בנוגע לתקציב אוניות המערכה, הגיעו תרומות לצי העות'מאני מטברנות, בתי קפה, בתי ספר ושווקים, ותרומות גדולות זכו ב"מדליית תרומות של הצי". התפיסה, ומתנותיהם של סיירת המערכה הגרמנית גבן והסיירת הקלה ברסלאו, השפיעו על דעת הקהל באימפריה להתרחק מבריטניה, והם נכנסו למלחמה בצד גרמניה והאימפריה האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד ההסכמה המשולשת של בריטניה, צרפת ורוסיה ב-29 באוקטובר, לאחר שגבן תקפה מתקנים רוסיים בים השחור.

הצי המלכותי ביצע שינויים באז'נקור לפני שהזמין אותה: במיוחד הוא הסיר את הגשר המרחף מעל שני הצריחים המרכזיים. הספינה גם צוידה בתחילה בשירותים בסגנון טורקי שהיה צורך להחליף. שמה, "אז'נקור", היה מועדף על צ'רצ'יל, ובתחילה הוקצה לכלי שישי מסדרת קווין אליזבת שהוזמן על פי הערכות הצי ל-1914–1915, אך בנייתו טרם החלה עם פרוץ המלחמה. הכינוי שלה, ארמון הג'ין, בא מהאבזור היוקרתי שלה והשחתה של שמה ("A Gin Court"), ג'ין ורוד היה משקה פופולרי בקרב קציני הצי המלכותי באותה תקופה.

האדמירליות לא הייתה מוכנה לאייש אונייה בסדר גודל של אז'נקור בהתראה כה קצרה והצוות שלה נמשך "מהדרגים הגבוהים והנמוכים ביותר של השירות: היאכטות המלכותיות ואוניות המעצר". הקפטן והקצין המנהל של אז'נקור הגיעו מ"יה"מ ויקטוריה ואלברט", שרוב הצוות שלה הועבר גם לאז'נקור ב-3 באוגוסט 1914. רוב חיילי המילואים של הצי כבר נקראו בשלב זה ונשלחו לאוניות אחרות, כך שמספר עבריינים קטינים שעונשם נמחק התקבלו מבתי כלא ומחנות מעצר שונים.

אז'נקור עברה התאמות עד 7 בספטמבר 1914, אז הצטרפה לשייטת אוניות המערכה הרביעית (BS) של הצי הגדול. מעגן הצי בסקפה פלו עדיין לא היה מאובטח מפני התקפת צוללות וחלק גדול מהצי נשמר בים, שם בילתה אז'נקור ארבעים משמונים ימיה הראשונים עם הצי הגדול. זו הייתה תחילתה של "שנה וחצי של חוסר מעש, שנשבר רק על ידי 'גיחות' מזדמנות אל הים הצפוני שנועדו למשוך את האויב מבסיסיו".

ב-1 בינואר 1915, אז'נקור עדיין הוצבה בשייטת הרביעית, אך שובצה לשייטת אוניות המערכה הראשונה לפני קרב יוטלנד ב-31 במאי 1916. היא הייתה האונייה האחרונה של הפלגה השישית של השייטת הראשונה, יחד עם הרקולס, רוונג' ואוניית הדגל, מרלבורו, הקבוצה ההטרוגנית ביותר האפשרית שכן כל אונייה הייתה מסדרה אחרת. הפלגה השישית הייתה הטור הימני ביותר של הצי הגדול כשהיא פנתה דרומה לפגישה עם ספינות צי סיירות המערכה של אדמירל ביטי, ולאחר מכן לחמה נגד האוניות המקבילות שלהן מצי הים הפתוח הגרמני בים הצפוני. אדמירל ג'ליקו, מפקד הצי הגדול, החזיק אותה במערך שיוט עד השעה 18:15, כאשר הורה לה לפרוס מהטור לטור יחיד המבוסס על הפלגה השמאלית, כל ספינה מסתובבת 90 מעלות ברצף. פנייה זו הפכה את אוניות הפלגה השישית לאוניות הקרובות ביותר בצי הגדול לאוניות המערכה של צי הים הפתוח, והן ירו על כל אונייה כשהן ערכו את הפנייה שמאלה. ריכוז האש הזה נודע מאוחר יותר כ"פינת הרוח" בפי הבריטים, מכיוון שהאוניות נרטבו מהתזות פגזים גרמנים למרות שאיש לא נפגע.

בשעה 18:24 פתחה אז'נקור באש על סיירת מערכה גרמנית עם התותחים העיקריים שלה. זמן קצר לאחר מכן היא החלה לירות גם עם תותחי ה-6 אינץ', כאשר משחתות גרמניות ביצעו התקפות טורפדו על אוניות המערכה הבריטיות כדי לחפות על הפנייה מדרום לצי הים הפתוח. אז'נקור הצליחה להתחמק משתי טורפדות, למרות שאחרת פגעה במרלבורו. הראות התבהרה בסביבות השעה 19:15, והיא השתתפה בחילופי אש עם אוניית מערכה מסדרת קייזר ללא תוצאה לפני שאבדה בעשן ובאובך. בסביבות השעה 20:00, מרלבורו נאלצה להפחית את המהירות בגלל העומס על המחיצות שלה מהנזק שנגרם לה מפגיעת הטורפדו וחברותיה לפלגה התאימו למהירותה. בראות המופחתת איבדה הפלגה את הצי הגדול במהלך הלילה, כשהיא חולפת על פני סיירת המערכה שנפגעה קשה, זיידליץ, בלי לפתוח באש. השחר מצא אותם כשרק ההרס מהקרב של היום הקודם נראה באופק והפלגה חזרה לסקפה פלו ב-2 ביוני. אז'נקור ירתה במהלך הקרב 144 פגזים של 12 אינץ' ו-111 פגזים בגודל 6 אינץ', למרות שלא ידוע שהיא פגעה בשום דבר.

למרות שהצי הגדול ביצע מספר גיחות במהלך השנים הבאות, לא ידוע אם אז'נקור השתתפה בהן. ב-23 באפריל 1918, אז'נקור והרקולס הוצבו בסקפה פלו כדי לספק חיפוי לשיירות הסקנדינביות בין נורווגיה לבריטניה כאשר צי הים הפתוח התייצב בניסיון להשמיד את השיירה. הדיווחים מהמודיעין הגרמני היו מעט מחוץ ללוח הזמנים, שכן הן השיירות הנכנסות והן היוצאות היו בנמל כשהגרמנים הגיעו למסלולם הרגיל, אז אדמירל שר הורה לצי לחזור לגרמניה מבלי לזהות ספינות בריטיות כלשהן.

מאוחר יותר הועברה אז'נקור לשייטת אוניות המערכה השנייה והייתה נוכחת בכניעת צי הים הפתוח ב-21 בנובמבר 1918. היא שובצה לעתודה ברוזית' במרץ 1919. לאחר ניסיונות לא מוצלחים למכור אותה לממשלת ברזיל, היא נרשמה לגריטה באפריל 1921, אך שימשה למטרות ניסוי מאוחר יותר באותה שנה. הצי המלכותי תכנן אז להמיר אותה לבסיס ימי נייד והיא חזרה לשירות בצי ב-21 בנובמבר כהכנה להסבה, שתכלול הסרה של חמישה משבעת הצריחים שלה עם הברבטות שלהם שהוסבו למחסן ובתי מלאכה; בעוד צריחים מס' 2 ו-5 היו נשמרים. ההמרה בוטלה ב-23 בפברואר 1922 לאחר שנחתם הסכם הצי של וושינגטון שהגביל את כמות אוניות המערכה המותרת לצי המלכותי והיא הוצאה משירות ב-7 באפריל ונרשמה שוב לגריטה.

האונייה נמכרה ב-22 בינואר 1923 ל-J&W Purves תמורת 25,000 פאונד, בתנאי שתתפרק תוך 18 חודשים לאחר אשרור האמנה. החוזה שלה הועבר מיד לחברת Rosyth Shipbreaking Co. אשר שכרה מתקנים במספנת רוזית' לצורך כך. כשהתקרב המועד האחרון של 17 בינואר 1925, האונייה עדיין לא עמדה בסטנדרטים של האמנה לגריטה. האדמירליות הסכימה כי חיתוך גוף הספינה לשניים יהיה מקובל והחברה ניסתה להעביר את הספינה דרך תא שיט של המבדוק על גאות האביב הגבוהה ביותר אל קרקע החופים שלה כדי להשלים את ההריסה. מזג אוויר גרוע סיכל את המאמץ הזה והאדמירליות הסכימה לאפשר את השימוש באחד מהמבדוקים היבשים של רוזית' כדי לעמוד בתאריך היעד. יומיים לאחר מכן נחתך גוף הספינה ושני החצאים הוצפו החוצה כדי שניתן יהיה לחוף אותם.

מדיה וקבצים בנושא אה"מ אז'נקור בוויקישיתוף