בשנת 1929 נישא וולטרה לנלה לוי מורטרה, שהייתה בת למשפחה יהודית חשובה שהתגוררה באלכסנדריה שבמצרים. בשנת 1930 נולדה בתם הבכורה לורה.
וולטרה, כמו אביו, היה ממתנגדי הפשיזם באיטליה, ועל רקע זה נחשף גם לאלימות פיזית כלפיו. בשנת 1938, בשל היותו יהודי, פוטר מתפקידו באוניברסיטת בולוניה, בעקבות פרסום חוקי הגזע במדינה, ונאלץ לבלות מספר שנים בגלות במצרים, שם חייתה משפחת אשתו, ובצרפת. בזמן שהיה במצרים, פנה אנצו סרני למרטין בובר כדי להשיג לוולטרה משרה באוניברסיטה העברית בירושלים כמומחה למשפט רומי ולהיסטוריה עתיקה, בנימוק: “היינו מרוויחים בזה לא רק כוח מדעי צעיר אלא גם אישיות מוסרית יוצאת מן הכלל”.[1] ב-1940, לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, חזר לאיטליה, נעצר ובילה שלוש שנים בבתי כלא של המשטר הפשיסטי. הוא שוחרר לאחר נפילתו של מוסוליני ב-25 ביולי 1943. לאחר שחרורו הצטרף לתנועת ההתנגדות האיטלקית במסגרת כוחות "מפלגת הפעולה" (Partito d'Azione). וולטרה פעל במספר יחידות פרטיזנים: "צדק וחרות" (Giustizia e Libertà) (אנ'), "מבצרים רומאיים" (Castelli Romani) ו"חטיבות גריבלדי" (Brigate Garibaldi) (אנ'). הוא פיקד על יחידת פרטיזנים אשר שחררה יהודים ממחנה ריכוז 59 בסרביליאנו (אנ') שעל החוף הים האדריאטי. מחנה זה שימש בראשיתו כמחנה שבוייםאוסטרים במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה נעזב המחנה וחלקו אף נהרס. כאשר הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, החליטו השלטונות להשתמש שוב במקום כמחנה שבויים. המחנה נבנה מחדש, ובשנים 1940–1943 שימש כמחנה לשבויי מלחמה של בעלות הברית שהיו בו מעל אלף שבויים. כאשר איטליה נכנעה, בכאוס שנוצר הצליחו מרבית השבויים לברוח, אך עם הכיבוש הגרמני בשנים 1943–1944 שימש המקום כמחנה ריכוז ליהודים לפני שילוחם למחנות השמדה כאושוויץ ומחנות אחרים. יחידת הפרטיזנים של אדוארדו וולטרה ביצעה מספר התקפות על המחנה כדי לשחרר את היהודים הכלואים בו. הראשונה שבהן הייתה ב-6 במרץ 1944, אך בהתקפה זו רק מספר קטן של כלואים הצליחו לברוח. שלושה שבועות לאחר מכן ביצע אדוארדו את ההתקפה המשולבת היחידה לשחרור יהודים ממחנה ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה בסיוע אוויר התקפי. באמצעות אלחוטאי של תנועת ההתנגדות, תואמה תקיפה אוויריתאמריקאית על גדרות המחנה, ובחיפוי התקיפה האווירית בוצעה התקפת יחידת הפרטיזנים של וולטרה. הפעם מאות יהודים הצליחו לברוח מהמחנה. אולם הנאצים המשיכו לשלוח יהודים לסרביליאנו, ובמאי 1944 שוב תקפה יחידתו של אדוארדו וולטרה את המחנה כדי לשחרר את הכלואים בו. המחנה ננטש ושוחרר סופית ב-9 ביוני 1944.
לאחר המלחמה כיהן שנתיים כרקטוראוניברסיטת בולוניה ולאחר מכן חזר להורות באוניברסיטת ספיאנצה ברומא. בשנת 1971 פרסמו כמה מתלמידיו סדרה בת שישה כרכים כהוקרה על מחקריו על החוק הרומאי Studi in onore di Edoardo Volterra (מחקרים לכבוד אדוארדו וולטרה).
וולטרה עסק גם בפרקטיקה משפטית. ב-1 במרץ 1933 הוא התקבל לפרקליטות. ב-6 במרץ 1934 מונה לבית הדין האזורי העליון של בולוניה. ב-19 בדצמבר 1935 מונה לבית הדין העליון של ממלכת איטליה. גם כשנרדף הוא עזר ככל יכולתו בייעוץ משפטי, ולעיתים הצליח לסייע במאבק לשחרור אסיר פוליטי ממעצר בידי השלטונות הפשיסטיים. לאחר המלחמה עבד וולטרה כעורך דין מעת לעת, אך לא במשרד עורכי דין. ב-1973 מינה אותו נשיא איטליה לשופט בבית המשפט החוקתי (Corte costitu-zionale (אנ')), בו התנהל במשך חודשים דיון בתיק פלילי שבו היו מעורבים גם שרים. במהלך הדיון, אף שופט לא הורשה לעזוב את רומא אפילו לשעות ספורות. כתוצאה מכך, למרות שהדיון היה קרוב לסיומו, לא יכול היה וולטרה להגיע לטקס קבלת תואר דוקטור של כבוד באוניברסיטת לוזאן והוא יוצג בו על ידי השגריר האיטלקי.
