אבן אייל (במונגולית: буган чулуу, תעתיק "בוגאן צ'ולו") הוא סוג של מגליתים המצויים בצפון מונגוליה ובדרום סיביר. שמם בא מהתחריטים עליהם שלעיתים קרובות מתארים איילים צפוניים, לפעמים כ"מעופפים".
בסך הכל אותרו כ-1,600 אבני אייל ממונגוליה ועד אוקראינה, כשהרוב, כ-1,300 אבנים, במונגוליה.[1] האבנים מתוארכות לסוף האלף השני לפנה"ס ותחילת האלף הראשון לפנה"ס. המשמעות שלהן עדיין לא ידועה.
אבני איילים צמודים לעיתים קרובות לחירגיסור (צר') (khirgisüür) – אתר מורכב של תל אבנים עגול במרכז מתחם מרובע או עגול המסומן על ידי אבנים, עם ערמות אבנים קטנות רבות מחוץ לשורות מתחמי האבן המזרחיים והדרומיים, ולפעמים עם הרבה עיגולי אבן קטנים מחוץ למתחם.[2]
ארבעה אזורים במונגוליה הכוללים מקבצים של אבני אייל נוספו כאתר מורשת עולמית לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו ב-17 בספטמבר 2023 בשם "מונומנטי אבני האייל ואתרים קשורים מתקופת הברונזה" (Deer Stone Monuments and Related Bronze Age Sites) במהלך המושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית בריאד בערב הסעודית.[3]
בנייה
אבני איילים בנויות בדרך כלל מגרניט או צפחות ירוקות, תלוי מה השכיח ביותר באזור שמסביב. גובהם משתנה; רובם בגובה של יותר ממטר, אך חלקם מגיעים לגובה של 4.5 מטרים. החלק העליון של האבנים יכול להיות שטוח, עגול או מנותץ, מה שמרמז שאולי החלק העליון המקורי נהרס בכוונה. האבנים מכוונות בדרך כלל עם הפנים המעוטרות למזרח.
הגילופים והעיצובים הושלמו בדרך כלל לפני שהאבן הוקמה, אם כי חלק מהאבנים מראים סימני חצבה במקומה. העיצובים נוצרו באמצעות ניקור או גילוף של משטח האבן. חתכים עם חריצים עמוקים ומשטחים בזווית ישרה מעידים על שימוש בכלי מתכת. נעשה שימוש בכלי אבן כדי להחליק את החיתוכים הגסים של כמה עיצובים. כמעט כל האבנים היו מגולפות בעבודת יד, אבל כמה אבנים יוצאות דופן מראות סימנים של חיתוך עם סוג פרימיטיבי של מקדחה מכנית.
סוגי האבנים
במהלך 30 שנות מחקר סיווג ויטאלי וולקוב (Виталий Васильевич Волков)[4] שלושה סוגים נפרדים של אבני אייל:
מונגוליות-טראנסבאיקליות
אבני אייל המסווגות כמונגוליות-טראנסבאיקליות (Mongol-Transbaikal)[5] הן מפורטות למדי ואלגנטיות יותר בשיטות הציור שלהן. הן בדרך כלל מציגות לוחם חגור עם אייל אציל מעופף מסוגנן על פלג גופו העליון. סוג אבן אייל זה בולט בעיקר בדרום סיביר ובצפון מונגוליה. ריכוז זה מצביע על כך שהאבנים הללו היו מקור למסורת אבני האייל, והסוגים האחרים פישטו והרחיבו על בסיסם.[6]
אירואסייתיות
על אף הכינוי "אבני אייל" אין באבנים המסווגות כאירואסייתיות (Eurasian)[5] איילים. יש בהן אזור מרכזי של האבן, המופרד על ידי שני קווים אופקיים או "חגורות". יש גם "חישוקי עגילים", עיגולים גדולים, חתכים אלכסוניים בקבוצות של שניים ושלושה הידועים כ"פנים", ו"שרשרות", אוסף של בורות אבן הדומים לשמם.
סייאן-אלטאי
באבנים המסווגות כסייאן-אלטאי מצוירים כמה עיטורים מהאבנים האירואסייתיות, כולל חיות צפות חופשיות, ישרות רגליים, פגיונות וכלים אחרים. המראה של מוטיבים של איילים פוחת בצורה ניכרת, ואלו שמופיעים לרוב אינם מדגישים את היחס בין איילים לתעופה. ניתן לחלק את אבני סייאן-אלטאי לשני סוגים:
אבני גורנו-אלטאי עם מוטיבים פשוטים של לוחמים, המציגים כלים באזור החגורה של האבן. מוטיבים של איילים מופיעים אך מעטים.
אבני סייאן-טובה דומות לאבני גורנו-אלטאי, אך מכילות פחות ציורים של בעלי חיים. אין מוטיבים של איילים. הסגנון האמנותי הרבה יותר פשוט, לרוב מורכב רק מחגורות, שרשראות, עגילים ופנים.
מונגולי-טראנסבאיקלי
אירואסייתי
סייאן-אלטאי
דימויים חזותיים
ישנן תמונות נפוצות רבות המופיעות באבני אייל, כמו גם מספר רב של דרכים שבהן הן מוצגות.
אייל הצפון
ציורים של קישוטים שונים של קרניים
דמויות איילי הצפון בולטות כמעט בכל אבני האייל. לאבנים מוקדמות יש ציורים פשוטים מאוד של איילי הצפון, ובמרוצת הזמן, מתרבים הפרטים ברישומים. 500 שנים אחרי האבנים הראשוניות מופעים האיורים המורכבים של איילי הצפון המעופפים. איילי הצפון מתוארים כעפים באוויר, במקום רק לרוץ ביבשה. האנתרופולוגפירס ויטבסקי (אנ') כתב, "אייל הצפון מתואר כשצווארו פרוש ורגליו מושטות קדימה ומאחור, כאילו הוא לא רק דוהר אלא מזנק באוויר". הקרניים, המופיעות לפעמים בזוגות, הפכו מצועצעות במיוחד, תוך שימוש בעיצובי ספירלה עצומים שיכולים להקיף את כל האייל. קרניים אלה מחזיקות לפעמים דיסק שמש או תמונה אחרת הקשורה לשמש. יצירות אמנות אחרות מאותה תקופה מדגישות עוד יותר את הקשר בין אייל הצפון לשמש, שהוא אסוציאציה נפוצה מאוד בשמאניזם הסיבירי. קעקועים על לוחמים קבורים מכילים איילים, הכוללים קרניים מעוטרות בראשי ציפורים קטנים. דימוי זה של אייל-שמש-ציפור אולי מסמל את השינוי הרוחני של השמאן מהאדמה לשמיים: המעבר מחיים ארציים לחיים שמימיים. מכיוון שתמונות איילים אלו מופיעות גם בקעקועים של לוחמים, ייתכן שהאמינו שאיילי הצפון מציעים הגנה מפני כוחות מסוכנים. תאוריה נוספת היא שרוח האייל שימשה כמדריך לסייע לנפש הלוחם בדרכה לגן עדן.[6]
בעלי חיים אחרים
במיוחד באבני סייאן-אלטאי, שפע של בעלי חיים אחרים נמצאים בציורי אבני האייל. אפשר לראות תיאורים של טיגריסים, חזירים, פרות, יצורים דמויי סוס, צפרדעים וציפורים. בניגוד לאיילי הצפון, לעומת זאת, בעלי חיים אלה מתוארים בסגנון טבעי יותר. היעדר פירוט מקושט זה מעיד על חוסר חשיבות על-טבעית של בעלי חיים כאלה, כשהם בבירור חשובים פחות מאייל הצפון.[6] החיות מזווגות לעיתים קרובות אחת עם השנייה בעימות, למשל. טיגריס מתעמת עם סוס בפעילות ארצית הרבה יותר.
כלים וכלי נשק
דוגמה לכמה הבדלים בין אבנים
ניתן לראות כלי נשק וכלים בכל האבנים, אם כי כלי נשק מופיעים במיוחד באבני סייאן-אלטאי. קשתות ופגיונות צצים לעיתים קרובות, כמו גם כלים טיפוסיים מתקופת הברונזה, כגון כלי הצתה או מושכות למרכבה. מראה הכלים הללו עוזר לתארך את האבנים לתקופת הברונזה.
תבניות
תבניות שברון (אות V הפוכה) צצים מדי פעם, בדרך כלל באזורים העליונים של האבן. ניתן להשוות דפוסים אלה למגנים צבאיים, דבר המצביע על הקשר של האבנים לסכסוך מזוין. הוצע גם שדפוסי שברון יכולים להיות סמל שמאני המייצג את השלד.
פנים אנושיות
פרצופים אנושיים הם תופעה נדירה בהרבה ובדרך כלל הם מגולפים בחלק העליון של האבן. הפנים האלה מגולפים בפה פעור, כאילו שהם שרים. הדבר מעיד גם על קשר דתי / שמאניסטי של אבן האייל, שכן ביטוי קולי הוא נושא נפוץ וחשוב בשמאניזם.
אבני אייל הוקמו כנראה במקור על ידי נוודים מתקופת הברונזה בסביבות 1000 לפני הספירה, אם כי יש לקחת בחשבון מחקר נוסף על אסטלות קורגן הקימריות. הם נקשרו לקבורות של אסייתים צפון-מזרחיים קדומים (אנ'). תרבויות מאוחרות יותר עשו לעיתים קרובות שימוש חוזר באבנים בתלי קבורה משלהן (הידועים בשם חירגיסור (צר')), ולמטרות אחרות. גם ונדלים מודרניים השחיתו ואף בזזו את האבנים.
בשנת 1892 פרסם וסילי רדלוב (אנ') אוסף רישומים של אבני אייל במונגוליה. הרישומים של רדלוב הראו את התמונות המסוגננות ביותר של איילים על האבנים, כמו גם את הסביבה שבה הן הוצבו. רדלוב הראה שבמקרים מסוימים האבנים היו משובצות בדפוסים המצביעים על קירות של קבר, ובמקרים אחרים, היו משובצים דפוסים מעגליים משוכללים באבני האייל, מה שמצביע על שימוש בטקסים בעלי משמעות לא ידועה.[7]
מוטיב באבן אייל מונגולית
בשנת 1954 פרסם אלכסיי אוקלדניקוב (אנ') מחקר על אבן אייל שנמצאה בשנת 1856 על ידי דמיטרי דווידוב (רו') ליד אולן-אודה המודרנית הידועה כיום כאבן איבולגה (Иволгинский оленный камень), המוצגת במוזיאון המדינתי ההיסטורי של אירקוטסק. אוקלדינקוב זיהה את תמונות האיילים כאיילי הצפון, תיארך את גילוף האבן למאות ה-6–7 לפני הספירה, והסיק מצורת הצבתה ומתמונות אחרות שהיא קשורה לטקסי קבורה, ומהווה אנדרטה למנהיג לוחם בעל בולטות חברתית גבוהה.[7]
מחקר נרחב משנת 1981 של ויטאלי וולקוב (Виталий Васильевич Волков) זיהה שני תנאים תרבותיים מאחורי אבני האייל. נראה כי אבני האייל המזרחיות קשורות לבתי קברות של תרבות קברי לוחות האבן (אנ'). המסורת התרבותית האחרת קשורה למבנים המעגליים המצביעים על שימוש כמרכז הטקסים.[7]
ישנן מספר תיאוריות מוצעות למטרת אבני האיילים. ישנן נקודות מבט שונות לגבי מקורותיה של אמנות אבן האייל. לפי נטליה צ'לנובה (רו') דימוי האייל האמנותי מקורו בשבט הסאק וענפיו. וולקוב משער שחלק מהשיטות ליצירת אמנות אבני אייל קשורות קשר הדוק לסקיתים (וולקוב 1967), ואילו הארכאולוג המונגולי ד. צווינגורז' רואה באמנות אבני האייל שמקורה במונגוליה בתקופת הברונזה והתפשטה לאחר מכן לטובה ולאזור באיקל. דמיטרי סבינוב (רו') חקר גם הוא את אמנות אבני האייל והגיע למסקנות אחרות. האבנים אינן מופיעות לבדן, הן בדרך כלל מוצבות בדרך כלל עם כמה מונומנטי אבן אחרים, לפעמים מגולפות, לפעמים לא. האדמה סביב מקבצים אלה מכילה לעיתים קרובות עקבות של שרידי בעלי חיים, למשל, סוסים. שרידים כאלה הונחו מתחת לאבנים משניות אלו. שרידי אדם, לעומת זאת, לא נמצאו באף אחד מהאתרים, מה שמטיל ספק בתאוריה שהאבנים יכולות לתפקד כמצבות. הסימונים על האבנים ונוכחותם של שרידי קורבנות יכולים להצביע על מטרה דתית, אולי מיקום מצוין להתרחשות של טקסים שמאניסטיים. חלק מהאבנים כוללות עיגול בחלק העליון ופגיון וחגורה מסוגננים בחלק התחתון, מה שהוביל כמה חוקרים, כמו ויליאם פיציו (אנ'), להעלות השערה שהאבנים יכולות לייצג גוף אנושי רוחני, במיוחד זה של דמות בולטת כמו לוחם או מנהיג. תאוריה זו מתחזקת על ידי העובדה שהאבנים כולן שונות מאוד בבנייה ובדימויים, מה שיכול להיות משום שכל אבן מספרת סיפור ייחודי לאדם שהיא מייצגת.
באתר ובאזור החיץ יש 93 אבני אייל, 375 חירגסור (מתחם קבורה), 278 קברים, 177 מבני אבן וכ-3,000 פטרוגליפים. אבני האייל משתרעים לאורך רצועה בת 50 קילומטרים וברובן מהסגנון המונגולי הקלאסי, וחלקן נצבעו באוכרה.[10]
באתר ובאזור החיץ יש 34 אבני אייל, 73 חירגסור (מתחם קבורה), 22 קברים ו-14 מבני אבן. זהו מתחם גדול המורכב מ-26 מונומנטים של אבני אייל ומונומנטים נלווים. ניתן לתאר את האתר כמתחם המנחות הגדול ביותר של תקופת הברונזה במונגוליה.[11]
באתר ובאזור החיץ יש 74 אבני אייל, 12 חירגסור (מתחם קבורה), 26 קברים ו-8 מבני אבן. זהו אזור של מונונמטים עם כמה חירגסור גדולים, אבני אייל וקברים. נקודת הציון הבולטת ביותר של האתר היא החירגסורים הגדולים עם אלפי מבני הקרבה. החירגסור הגדול ביותר הוא בגודל 388x410 מטרים, והתל המרכזי בקוטר 26 מטרים ובגובה 4.9 מטרים.[12]
באתר ובאזור החיץ יש 34 אבני אייל מהסגנון המונגולי ומהסגנון האירואסייתי, 154 חירגסור (מתחם קבורה), 250 קברים ו-67 מבני אבן. תיארוך פחמן-14 של עצמות סוסים קבורות באתר העלו שהאתר פעל מ-1312 ועד 810 לפנה"ס והוא נחשב למייצג הטוב ביותר של מסורת הקבורה והפולחן של הנוודים הקדומים.[13]
לקריאה נוספת
טבלה כרונולוגית של תקופת הברונזה ותקופת הברזל הקדומה של מונגוליה.[14]
Eric A. Powell - Mongolia (Archaeology magazine January/February 2006)
Magail Jérôme (2004).– Les « Pierres à cerfs » de Mongolie, cosmologie des pasteurs, chasseurs et guerriers des steppes du Ier millénaire avant notre ère. International Newsletter on Rock Art, Editor Dr Jean Clottes, n° 39, pp. 17–27. ISSN1022-3282
Magail Jérôme (2005b).– Les « pierres à cerfs » des vallées Hunuy et Tamir en Mongolie, Bulletin du Musée d’Anthropologie préhistorique de Monaco, Monaco, n° 45, pp. 41–56. ISSN0544-7631
Savinov D.G. : Савинов Д. Г. (1994).- Оленные камни в культуре кочевников Евразии. Санкт-Петербург, 209 с.
Volkov,V.V. (1995). - Chapter 20 Early Nomads of Mongolia in Nomads of the Eurasian Steppes in the Early Iron Age Edited by Davis-Kimball, J. et al. ISBN 1-885979-00-2
