PROFILPELAJAR.COM

אבישי מרגלית
לידה	22 במרץ 1939 (בן 85); עפולה, פלשתינה (א"י)
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים, קווינ'ס קולג'
מנחה לדוקטורט	יהושע בר-הלל
מוסדות	אוניברסיטת פרינסטון; האוניברסיטה החופשית של ברלין; אוניברסיטת אוקספורד; אוניברסיטת הרווארד; האוניברסיטה העברית בירושלים ;
מונחה לדוקטורט	תמר סוברן
עיסוק	מסאי, פילוסוף, פעיל חברתי
הושפע מ	לודוויג ויטגנשטיין, ג'ון רולס, סידני מורגנבסר, קרל מרקס
השפיע על	משה הלברטל, אסף שרון
מדינה	ישראל, ארצות הברית
פרסים והוקרה	פרס ישראל (2010); פרס ספר הפילוסופיה (2012); פרס ד"ר לאופולד לוקאס (2011); פרס ארנסט בלוך (2012); פרס א.מ.ת. (2007)
בן או בת זוג	עדנה אולמן-מרגלית (?–2010)

אבישי מרגלית (נולד ב-22 במרץ 1939) הוא פילוסוף ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומופקד הקתדרה ע"ש ג'ורג' קנאן במכון ללימודים מתקדמים שבפרינסטון בשנים 2006–2011.

ביוגרפיה

אבישי מרגלית גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. הוריו עלו לארץ ישראל בסוף שנות הה-20 ותחילת שנות ה-30 משתי עיירות קטנות ליד ורשה שבפולין (מוגיילניצה וגרוייץ). אביו משה היה פועל בניין, מזכיר הסתדרות פועלי הבניין וראש לשכת העבודה, ולימים מזכיר מועצת הפועלים באשקלון. אמו מרים הייתה פעילה בארגון אמהות עובדות.

מרגלית למד בתיכון ליד האוניברסיטה העברית, ולאחר מכן שירת בנח"ל המוצנח. ב-1960 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים לכלכלה ולפילוסופיה. בשנת 1966 קיבל תואר מוסמך בפילוסופיה.^[1] עבודת המוסמך שלו עסקה במושג העבודה בתורתו של מרקס. בתקופת לימודיו עבד כמדריך בכפר נוער של עליית הנוער, שם עבד עם ילדי העליות של שנות החמישים במשך תקופה של כשש שנים. בזכות מלגת "המועצה הבריטית", נסע לקווינז קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, שם שהה מ-1968 עד 1970. ב-1970 סיים את עבודת הדוקטורט שלו בהצטיינות, בהנחייתו של פרופסור יהושע בר-הלל, שעסקה במעמד הקוגניטיבי של מטפורות. באותה שנה החל ללמד כמרצה בחוג לפילוסופיה שבאוניברסיטה העברית. בשנים 1998–2006 היה מופקד הקתדרה ע"ש שולמן בפילוסופיה. ב-2006 פרש כפרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית. מיולי 2006 ועד 2011 כיהן כפרופסור וכמופקד הקתדרה ע"ש ג'ורג' קנן במכון למחקר מתקדם שבפרינסטון.

שימש עמית מחקר ופרופסור אורח במכללות וולפסון וסנט אנתוני שבאוניברסיטת אוקספורד (שם כיהן גם כ"פרופסור ברטלסמן"), וכן באוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד, ניו יורק, פראג, פירנצה, באוניברסיטה החופשית של ברלין, במכון מקס פלאנק בברלין, במרכז רוקפלר לערכים אנושיים שבאוניברסיטת פרינסטון, ובמכון ראסל סייג' (Russell Sage) בניו יורק.

נמנה עם מקימי מפלגת מוקד ב-1973 ומנסחי מצעה. בשנת 1975 היה ממקימי המועצה לישראל-פלסטין יחד עם מתי פלד, אורי אבנרי, עמוס קינן ודוד שחר. מרגלית היה מראשוני "שלום עכשיו" שקמה במרץ 1978,^[2] וכמו כן שימש במשך שנים רבות בהנהלת "בצלם", האגודה לזכויות אדם בשטחים, והוא חבר המועצה הציבורית של "בצלם".^[3].

החל משנת 1984 כותב באופן קבוע בכתב העת האמריקאי The New York Review of Books, שם פרסם מאמרים בשאלות פוליטיות וחברתיות, וכן דיוקנאות פוליטיים של אישים כמו יצחק רבין, יצחק שמיר, אהוד ברק ואריאל שרון, ופרופילים תרבותיים ופילוסופיים על אישים כמו שפינוזה, מרטין בובר וישעיהו ליבוביץ. אסופה ממאמריו בכתב העת ראתה אור בספר Views in Review: Politics and Culture in the State of the Jews בהוצאת פראר-שטרוס-גירו (1998).

היה נשוי לפרופסור לפילוסופיה עדנה אולמן-מרגלית עד פטירתה בשנת 2010. הם התגוררו בירושלים ולהם ארבעה ילדים, בהם פרופ' יותם מרגלית.

מחקריו

תחומי מחקריו וגישתו הפילוסופית

אבישי מרגלית החל את מחקריו בפילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של הלוגיקה, הפילוסופיה האנליטית הכללית ומושג הרציונליות. בהמשך עבר לעסוק בפילוסופיה של החברה, הדת, המדינה והתרבות, ובהשלכות הפילוסופיות של הפסיכולוגיה החברתית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית.

את ספרו "האתיקה של זיכרון" פותח מרגלית בהבחנה בין פילוסופיה של "כלומר" לפילוסופיה של "למשל" ("i.e. philosophy," vs. "e.g. philosophy"). הכוונה היא להבחנה בין פילוסופיה מבארת, המבוססת על ניתוח מופשט והנהרה (אקספליקציה) מושגית, לבין פילוסופיה מדגימה, היוצאת מדוגמאות חיות מהספרות או מאירועים היסטוריים. בלי לשפוט מי הראויה משתיהן, מרגלית מאמץ את השנייה. רוב עבודתו החל משנות התשעים משקפת גישה זו לניתוח שאלות פילוסופיות.

בניגוד לתפיסה המסורתית של פילוסופים, הנוהגים ללוות את הטיעון הפילוסופי המופשט שלהם בדוגמאות שהן במכוון מלאכותיות או טריוויאליות, נוהג מרגלית לצאת מדוגמאות היסטוריות שמורכבותן ועושרן קודמים להמשגה התאורטית שלהן. דרך הניתוח של דוגמאות אלה הוא בונה בהדרגה מושגים והבחנות עיוניות המהוות כלי פילוסופי להבנת התופעה אותה הוא חוקר.

כך למשל בספרו "האתיקה של הזיכרון" הוא מתאר את הקצין ששוכח את שמו של אחד מפיקודיו שנהרג בקרב גבורה, וזאת כמקרה-דגם בדיון על האחריות המוסרית שבזיכרון, מצד אחד, ועל מרכזיות השם בכינון זיכרון, מצד שני. הוא גם מעמיד את הדילמה: מה היינו מעדיפים שייזכר שנים רבות לאחר מותנו, לו למשל היינו ציירים – התמונות שציירנו אך ללא שמנו, או שמנו כציירים דגולים, ללא שנשמרה ולו אחת מיצירותינו. דרך התפלספותו של מרגלית משקפת הבחנות ותובנות היסטוריות, תרבותיות וספרותיות שאינן בדרך כלל נחלתם של פילוסופים.

עבודה זרה

ספר זה (Idolatry) נכתב בשיתוף עם תלמידו לשעבר, הפרופסור לפילוסופיה ומחשבת ישראל משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ניו יורק והוא התפרסם בהוצאת אוניברסיטת הרווארד בשנת 1992. הספר פורש את תולדות מושג האלילות ומשמעויותיו האידאולוגיות והדתיות. הספר מציע רקע פילוסופי, בעיקר בהסתמך על הפילוסופיה של הלשון ועל הפילוסופיה של ויטגנשטיין (בו עסק מרגלית שנים רבות). הרעיון המרכזי בספר הוא שביקורת האידאולוגיה מוצאת את ביטויה הראשון בביקורת האלילות. האלילות אינה טעות בעלמא אלא טעות חוטאת, וככזאת היא גורמת לנו להחטיא את מטרות חיינו. ביקורת אלילי-השבט של בייקון, וביקורת האידאולוגיה הפוליטית (במובן השלילי שבו השתמש בביטוי הזה מרקס), הן המשך לאותו מהלך של היחס לטעות חוטאת ומחטיאה.

החברה ההגונה

ספרו זה של מרגלית (The Decent Society) ראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, בשנת 1996, ותורגם לעשר שפות. החל מאפלטון עסקה הפילוסופיה הפוליטית בשאלה של החברה הצודקת (just society), אך לא בשאלת החברה ההגונה (decent society). בספרו זה מעמיד מרגלית את מושג ההגינות, המבטא היעדר השפלה, כמושג הקודם לחיפוש אחרי אידיאל הצדק.

חברה הגונה, לתפיסתו, היא חברה שמוסדותיה אינם משפילים. הוא מציג את הטעמים הלוגיים, המוסריים והקוגניטיביים להיפוך המתודולוגי של הבחירה ב"פילוסופיה נגטיבה". בניגוד לחמקמקות של המושג המופשט כבוד האדם, תופעת ההשפלה היא מוכרת ומזוהה בקלות, כמו גם הרוע או העוול הכרוכים בה.

דרך עיסוקו במושג ההשפלה, הפך ספרו של מרגלית למקור חשוב לעיסוק בהבהרת מושג הכבוד, שהוא אבן יסוד באתיקה, בפוליטיקה ובתורת המשפט המודרנית. הוא ערך ניתוח מעמיק במובניו השונים של המושג כמו הוקרה, יושרה, הערכה וכבוד עצמי (respect, dignity, honor, self-respect). מרגלית מציע פתרון "ספקני" לשאלה מהו כבוד האדם. במקום לנסות לקשרו לתכונה מהותית מסוימת שיש לכל אדם ושבגינה הוא ראוי לכבוד (ניסיון שלדעתו לא צלח בתולדות הפילוסופיה), מציע מרגלית להפוך את אופן ההסבר: הפרקטיקה של מתן כבוד לבני-אדם קודמת לכבוד האדם (כתכונה). מכאן שכבוד הוא מה שיש באדם שאליו מתייחסים בכבוד. אין זו התחמקות מהשאלה של כבוד האדם, אלא חילוצה מן הדיון העקר והבלתי-פתיר בתחום המטפיסי.

הרעיון העומד בבסיסו של הספר הוא שאחד הגורמים הפוליטיים והמוסריים החשובים שמניעים אותנו הוא ההימנעות מהשפלה. לא הצדק הוא שמביא אותנו לפוליטיקה אלא אי-הצדק – ההימנעות מרע, ולא עשיית הטוב. לפיכך לא מתחיל מרגלית בבירור השאלה על כבוד האדם, אלא בודק כיצד אפשר להימנע מהשפלה. הוא מציג את הביטויים הפוליטיים המובהקים של החברה ההגונה: הימנעות מחדירה לפרטיות, שיתוף מלא באזרחות, מלחמה באבטלה, והמודעות לסכנה שבהמרת מנגנוני חלוקה צודקת במוסדות של סעד וצדקה. חלקו השני של הספר נותן דין וחשבון על המוסדות העלולים להביא לכך שחברה תהיה לא הגונה בהיותם מייצרי השפלה, ובהם בתי סוהר, צבא, תרבות ומדיה. לצדו של האידיאל המרכזי שלנו, שהוא חברה צודקת, טוען מרגלית אפוא בזכות אידיאל החברה ההגונה, החברה שאינה משפילה. לפי דעתו זהו אידיאל פוליטי שהוא יותר בר-השגה ומימוש מהאידיאל של חברה צודקת.

האתיקה של הזיכרון

ספר זה (The Ethics of Memory) יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת אוניברסיטת הרווארד. הספר עוסק בבעיית חובות הזיכרון, בעיה שכמעט לא נדונה בפילוסופיה אף כי במסורת היהודית הציווי "זכור" היה תמיד בעל משמעות מכוננת. בדרך כלל זיכרון לא נתפש כעניין מוסרי: בני אדם זוכרים או שוכחים כעניין של עובדה, ומאחר שאין הם שולטים באופן רצוני בזיכרון הרי שתורות מוסר אינן רואות בזיכרון עניין של חובה. מרגלית חושף בספרו את הממד האתי-ערכי של זיכרון, הן בתחום הפרטי והן בתחום הקולקטיבי.

מרגלית מעלה בספר את השאלה האם מוטלות עלינו חובות לזכור (או לשכוח), ודיונו מתבסס על הבחנה מרכזית שהוא מנהיג – בין אתיקה לבין מוסר (ethics ו-morality בהתאמה). חובת זיכרון יש לדעתו בכל הכרוך במיסוד היחסים האתיים, שהם יחסינו ה"מְעוּבּים", או ה"דחוסים" ("thick relations"): אלה היוצרים שבט, משפחה ואומה, והמתבטאים ביחס להורים, לחברים, ולכל אלה שיש לנו איתם היסטוריה משותפת. בלא זיכרון אין לקהילה קיום. הזיכרון הוא מרכיב מכונן באכפתיות של בני אותה קבוצה או קהילה.

יחסינו המוסריים, לעומת זאת, הם יחסים "רזים": היחס אל ה"אחר" שאין לנו עמו כל קורים משותפים או היסטוריה משותפת. כלומר, המוסר משתית את אותם היחסים בין בני אדם שהם מתוקף אנושיותם בלבד, מתוקף היותם בני אדם, ותו לא. בכל הנוגע ליחסים המוסריים אין לדעתו של מרגלית חובות זיכרון. זאת בניגוד לקיומה של חובת זיכרון בין בני אדם הקשורים זה לזה במערכת של יחסים אתיים מעובים.

אחת הטענות בספר היא ש"קהילת זיכרון" היא מושג פוליטי מרכזי יותר מאשר מושג הלאום. הזיכרון מהווה חלק גדול ממה שיוצר את היחסים שלנו, והפגיעה באיכות הזיכרון פוגעת בטיבם או בחוזקם של יחסינו המעובים. כללית, הספר עוסק בשאלה האתית של החובה לזכור, וכן בשאלות כמו מהו עד מוסרי, מהי קהילת זיכרון, איך זוכרים רגשות (בהבדל מזיכרון של הלכי רוח), מהו היחס בין לזכור ולסלוח, האם הזיכרון מסייע לסליחה או עומד לה לרועץ, ועוד. מרגלית סבור שהזיכרון הוא מושג מפתח ליחסים האתיים שלנו עם הזולת, ושקהילות זיכרון בנויות על רשתות של חלוקת עבודה לייצוגים השונים של הזיכרון. הרשת הזאת מושתתת, בחלקה, על אנשים מסוימים שזוכרים את העבר ועוסקים בו, כמו היסטוריונים, ארכיברים ועיתונאים, ועל כך שהרשת החברתית מחברת את כולנו לאנשים אלה.

מערבנות: המערב בעיני אויביו

ספר זה (Occidentalism: The West in the Eyes of its Enemies), יצא לאור בהוצאת פנגווין, ניו יורק, בשנת 2004. הוא נכתב בשיתוף עם איאן בורומה (Ian Buruma), שהוא סופר ועיתונאי, ופרופסור בבארד קולג' (Bard College). הגרעין שבבסיס הספר הופיע בתחילה כמאמר ב-New York Review of Books. הספר תורגם לשש עשרה שפות.

מערבנות היא השקפת עולם בעלת השפעה על תפיסות אידאולוגיות רבות ולעיתים סותרות. זוהי השקפה על המערב ועל האדם המערבי, שיש בה יסוד חזק של דה-הומניזציה: איש המערב לפי השקפה זו הוא יצור דמוי מכונה. הוא אמנם יעיל, אך הוא אטום רגשית כמו מכונה, חסר נשמה, בעל עולם ערכים מעוות בתכלית – עיוות אשר מתבטא בכך שהאדם המערבי איננו אדם-לכל-דבר, אדם במלוא מובן המילה.

החידוש שבספר הוא הטענה שתמונת העולם המערבנית מקורה במערב עצמו. יסודה נטוע ברומנטיקה, בעיקר בזו הגרמנית, כאשר ממנה היא הועתקה לתנועה הסלאבופילית. במאה העשרים ניתן למצוא אותה בפשיזם, למשל בפשיזם הגרמני והיפני, מצד אחד, ובמאואיזם הקומוניסטי מן הצד השני. בימינו האסלאם הפוליטי רווי בתפיסת מערבנות חריפה, כאשר מתווסף לו הרעיון שהמערב, באמצעות נציגיו השולטים במדינות המוסלמיות, הוא הנַשָׂא של ג'היליה חדשה – דהיינו בערות וברבריות מן הסוג ששלט בעולם בטרם שליחות של הנביא מוחמד.

פשרה ופשרות רקובות

ספרו של מרגלית על פשרה ופשרות רקובות יצא לאור בסוף 2009 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. עניינו של הספר הוא פשרות פוליטיות: אלו פשרות קבילות מבחינה מוסרית ואלו פשרות יש לדחות כבלתי קבילות ("רקובות"). הספר מייחס מעלה גדולה לרוח של פשרה בפוליטיקה, תוך שהוא בא להתריע בפני פשרות רקובות. פשרה רקובה היא פשרה עם משטר המפעיל מדיניות לא אנושית, כלומר התנהגות שיטתית שהיא תערובות של אכזריות והשפלה – התנהגות כלפי בני אדם כאילו היו לא בני אדם.

הספר בוחן דוגמאות היסטוריות מרכזיות של פשרות, כדוגמת הפשרה שאפשרה את החוקה האמריקאית ושהייתה כרוכה בקבלת מוסד העבדות כגילוי בוטה של התנהגות לא אנושית אכזרית ומשפילה. מקרי בוחן נוספים הם הסכם מינכן והסכם יאלטה, וזאת מתוך הנחה שמלחמת העולם השנייה מהווה מעין מעבדה לבחון בה את מושגינו הפוליטיים-מוסריים. החזרתם בכפייה של אסירי מלחמה רוסיים לידי סטלין בידי מעצמות המערב משמשת בספר כדגם לפשרה רקובה.

הספר מתמקד במתח שבין צדק לבין שלום, ומזהיר מפני ראיית שלום וצדק כמוצרים משלימים בבחינת נס קפה וחלב. המחבר טוען שעבור שלום מוצדק לעשות פשרה, וזאת אף במחיר צדק. עם זאת יש להימנע בכל תנאי מפשרות רקובות, שאותן אין דבר העשוי להצדיק, גם לא פנייה בשם "הגנת הצורך".

על בגידה (On Betrayal)

ספר נוסף של מרגלית - פיתוח והרחבה של הרצאות ברטלסמן – יצא בהוצאת הרווארד בשנת 2017, ועניינו הוא בגידה פוליטית, אישית ודתית.

פרסים ואותות כבוד

1999 - נשא את הרצאות הורקהיימר באוניברסיטת פרנקפורט בנושא "האתיקה של זיכרון".
2002-2001 - נשא את הרצאות ברטלסמן כפרופסור ברטלסמן הראשון באוניברסיטת אוקספורד.
2005 - נשא את הרצאות טנר (Tanner) באוניברסיטת סטנפורד.
2001 - פרס שפינוזה, אמסטרדם (מטעם אגודת שפינוזה הבינלאומית), עבור "תרומה משמעותית לשיח הנורמטיבי על החברה".
2007 - פרס א.מ.ת לפילוסופיה.
2010 - פרס ישראל לחקר הפילוסופיה.
2011 - נבחר לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.^[4]
2011 - זכה בפרס לאופולד-לוקאס מאוניברסיטת טובינגן.^[5]
2011 - נבחר לעמית כבוד בקווינס קולג', אוניברסיטת אוקספורד.
2012 - פרס ארנסט בלוך.^[6]
2012 - פרס ספר הפילוסופיה מארגון FIPH.‏^[7]

ביבליוגרפיה נבחרת

ספרים שכתב

החברה ההגונה, תרגום: גיא הרלינג, עורכים: אבנר ענבר ואסף שרון, הוצאת מולד,2016 ^[8]

Idolatry (jointly with Moshe Halbertal), Harvard University Press, 1992.
The Decent Society, Harvard University Press, 1996.
Views in Review: Politics and Culture in the State of the Jews, Farrar Straus & Giroux, 1998.
The Ethics of Memory, Harvard University Press, 2002.

(A partial German version of this book, Ethik der Erinnerung, was published by Fischer Taschenbuch Verlag in 2000.)

Occidentalism: The West in the Eyes of Its Enemies (with Ian Buruma), New York: The Penguin Press, 2004.

ספרים שערך

Meaning and Use, D. Reidel Publishing Company, 1979.
Isaiah Berlin: A Celebration (jointly with Edna Ullmann-Margalit), The Hogarth Press, 1991.
Amnestie (jointly with Garry Smith), Suhrkamp Verlag, 1998.

מאמרים נבחרים

בתחום פילוסופית הלשון

“Vagueness in Vogue”, Synthese, Vol. 33, 1976, pp. 211-221.
“The ‘Platitude’ Principle of Semantics”, Erkenntnis, Vol. 13, 1978, pp. 377-395.
“”Open Texture”, in: Avishai Margalit (ed.), Meaning and Use, D. Reidel / Dordrecht-Holland, 1979, pp. 141-152.
“Sense and Science”, in: S. Saarinen, R. Hilpinen, I Niiniluoto and Provence Hintikka (eds.), Essays in Honor of Jaakko Hintikka, D. Reidel / Dordrecht-Holland, 1979, pp. 17-47.
“Meaning and Monsters”, Synthese 44, 1980, pp. 313-346.
“Analyticity by way of Presumption” (jointly with Edna Ullmann-Margalit), Canadian Journal of Philosophy 12:3 (1980), pp. 435-452.

בתחומי הלוגיקה והרציונליות

“Newcomb’s Problem Revisited” (jointly with M. Bar-Hillel), British Journal for the Philosophy of Science, Vol. 23, 1972, pp. 295-304.
“The Irrational, the Unreasonable, and the Wrong” (jointly with M. Bar-Hillel), The Behavioral and Brain Sciences, 1981.
“Gideon’s Paradox – a Paradox of Rationality” (jointly with M. Bar-Hillel), Synthese, Vol. 63, 1985, pp. 139-155.
“How Vicious are Cycles of Intransitive Choice?” (jointly with M. Bar-Hillel), Theory and Decision, Vol. 24, 1988, pp. 119-145.
“Holding True and Holding as True” (jointly with Edna Ullmann-Margalit), Synthese, Vol. 92, 1992, pp. 167-187.
“Rationality and Comprehension” (jointly with Menachem Yaari), in: Kenneth J. Arrow, Enrico Colombatto, Mark Perlman and Christian Schmidt, The Rational Foundations of Economic Behavior, MacMillan Press, 1996, pp. 89-101.

בתחומי האתיקה והפוליטיקה

“National Self-Determination” (jointly with Joseph Raz), The Journal of Philosophy, Vol. 87, 1990, pp. 439-461.
“Liberalism and the Right to Culture” (jointly with Moshe Halbertal), Social Research, Vol. 61, 1994, pp. 491-510.
“The Uniqueness of the Holocaust” (jointly with Gabriel Motzkin), Philosophy and Public Affairs, Vol. 25, 1996, 65-83.
“Decent Equality and Freedom”, Social Research Vol. 64, 1997, pp. 147-160. (The entire spring issue of this volume is dedicated to Margalit's The Decent Society).
“Recognition”, Supplement to the Proceedings of the Aristotelian Society, Vol. 7, July 2001, pp 127-139.
"The Lesser Evil", London: Proceedings of the Royal Institute of Philosophy, 2004.
"Sectarianism", Dissent, Winter 2008