תקשורת המיינסטרים

תקשורת המיינסטרים מורכבת מגופי התקשורת ההמונים אשר מצליחים להגיע למרבית הציבור ובעלי השפעה פוליטית וחברתית נרחבת. בישראל, ישנו שוק קטן המורכב ממספר מצומצם יחסית של ערוצי תקשורת, עיתונים ואתרי חדשות אשר מובילים את דעת הקהל המרכזית. שוק התקשורת הישראלי מעוצב במידה רבה על ידי בעלויות צולבות, טענות ציבוריות להטיות וכניסת האינטרנט שאתגרה אותו.

תקשורת מיינסטרים

בעיתונות, תקשורת מיינסטרים (Mainstream Media) היא מונח המשמש לתיאור גופי תקשורת ההמונים אשר מגיעים למרבית האוכלוסייה, משקפים ומעצבים את דעת הקהל הרווחת.[1] תקשורת זו מכסה מגוון רחב של תוכן, כולל חדשות, בידור, ספורט, תרבות ומשתמשת בערוצי הפצה שונים כגון טלוויזיה, עיתונים, רדיו ודיגיטל. השימוש במונח זה נעשה בניגוד למונח תקשורת אלטרנטיבית.

בספרות האקדמית, תקשורת מיינסטרים מוגדרת במסגרות שונות. ראשית, באמצעות גודל הקהל; כלי תקשורת מיינסטרים מוגדרים כערוצי תקשורת המכוונים לנתח הגדול ביותר האפשרי של הציבור. שנית, דרך בעלות ומימון כלי התקשורת; תקשורת מיינסטרים נמצאת בבעלות תאגידים כלכליים גדולים שמחזיקים בעיתונים ובכלי תקשורת משודרת (בעלות ממשלתית או פרטית).[1]

גישה מחקרית משמעותית נוספת על תקשורת מיינסטרים טוענת שכלי תקשורת אלו מוטמעים בריכוזי הכוח, הדומיננטיים ביותר בחברה.[2] מסגור נוסף של המונח הוא כערוץ מרוכז המשלב חברות ומרחבים מרכזיים בהם אנשים נאספים יחד; שם האג'נדה המשותפת נקבעת, חלוקת הדעות ממופה, ותהליך קבלת ההחלטות מקבל לגיטימציה.[1]

תפקיד נוסף ורב עוצמה של תקשורת מיינסטרים משתקף בתהליכים פוליטיים, באמצעות מתן מידע על מועמדים ומדיניות, המשפיע באופן ישיר על התנהגות הבוחרים.[3] כמו כן, לתקשורת מיינסטרים יש השפעה נוספת על האינדיבידואלים בחברה. חשיפה מתמדת למדיה משפיעה על ערכים אישיים, זהות ואמונות. המדיה מעצבת את הערכים בחברה המודרנית באמצעות ניסוח הערך, המחשת יישומו וטיפוח סביבה תרבותית שתקלוט אותו כסטנדרט מועדף להשוואה חברתית.[4] האזרחים אף מפתחים ציפייה שהעיתונאות המקצועית תהיה בלתי תלויה לחלוטין, שקיפה ואובייקטיבית – ולכן, פועלת כמוסד לטובת האינטרס הציבורי.[5]

תקשורת המיינסטרים בישראל

מהקמת מדינת ישראל ב-1948, היא התאפיינה בשלטון סוציאל-דמוקרטי ששיטתו הכלכלית הייתה תכנון מרכזי.[6] מפת התקשורת שיקפה בהתאם את המבנה הפוליטי של המדינה. עד שנות ה-90', מרבית השליטה בשוק הטלוויזיה והרדיו הייתה בידי המדינה בלבד, דרך רשות השידור. אחרי השינוי הדרמטי מאתוס סוציאל-דמוקרטי לכלכלת שוק מבוזרת ונאו-ליברלית יותר, שוק התקשורת השתנה לחלוטין.[6]

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו הוקמה כדי לפקח על הכנסת טלוויזיה שידורית מסחרית לראשונה. מערוץ טלוויזיה ציבורי מונופוליסטי, קמו ערוצי טלוויזיה רבים ומסחריים, הוטמעה טלוויזיה בכבלים ובלוויין, והחלו לשדר שפע ערוצי רדיו.[7] למרות הביזור, תיבת התהודה של מערכת הערכים והשקפת העולם הלאומית שהייתה קיימת נותרה על כנה: התקשורת שיקפה את האליטה הפוליטית, האתוס ההומוגני שלה וייצגה יתר על המידה את השכבות העליונות והאשכנזיות בחברה.[8][9]

שני הערוצים הפופולריים המוכרים כיום הוקמו: ערוץ 2 וערוץ 10. בתחילת דרכו ב-1993, ערוץ 2 הופעל בידי שלוש זכייניות – קשת, רשת וטלעד. ערוץ 10 פעל תחת זכיינית אחת, וב-2005 ערוץ 2 הצטמצם ל-2 הזכייניות קשת ורשת. ב-2011 עברה חקיקה שאפשרה לזכיינות אלו להתפצל ולפתח שני ערוצים נפרדים וחדשים, בשליטת זכיינית אחת בלבד, מה שהוביל אותנו לערוצים המוכרים כיום: קשת 12 ורשת 13.[6] בשנה זו, הוקם תאגיד השידור הישראלי "כאן", לשם החלפת רשות השידור, והחל לשדר ב-2017.

כל הערוצים הגדולים שהוזכרו כאן נחשבים המובילים בישראל מבחינת התקשורת, וכיוצא בכך הם "המיינסטרים". ראוי לציין ערוץ נוסף, שנוי במחלוקת. ב-2021, ערוץ 20 שהוקם כערוץ מורשת המתמקד בתכני דת ומסורת, עבר למיתוג החדש "עכשיו 14", והחל בשידורי חדשות ואקטואליה. הערוץ מזוהה עם הימין הפוליטי בישראל וקיים פולמוס ושיח ער על פעילותו.[10]

ב-2005 יצאה מתחום השידור קבוצת ידיעות אחרונות, שהחזיקה בנתח אסטרטגי בזכיינית קשת, וגם קבוצת מעריב עם הזכיינית טלעד. גם הבנקים לאומי והפועלים שהשקיעו בבעלי הזיכיון הללו נאלצו להיפטר מאחזקותיהם ברגע שנאסרה בעלות צולבת ב-2001. בתעשיית הקולנוע, קבוצת סרטי יונייטד קינג, בבעלות האחים משה ולאון אדרי, היא השחקנית הדומיננטית ביותר בהפקה והפצת מוזיקה וסרטים ישראלים.[11]

בעיתונות הכתובה, קיימים מספר עיתונים מובילים גם כן, מאחוריהן קבוצות חזקות. העיתון ידיעות האחרונות של הקבוצה היה המוביל הלאומי בנתח שוק עד שנות ה-2000 המאוחרות, כאשר ב-2012 העיתון ישראל היום תפס את מקומו. לפי סקר TGI מיולי 2024, ישראל היום עדיין מוביל בחשיפה כאשר ידיעות אחרונות מאחוריו.[12] קבוצת ידיעות אחרונות הוקמה ב-1936 על ידי משפחת מוזס ובעלת עיתונות יומיים נוספים (כמו כלכליסט, עיתון העוסק בחדשות פיננסיות), מפרסמת מגזינים וספרים ומייצרת עיתונות מקוונת.[13]

העיתון מעריב עבר מספר גלגולים עד שהגיע לבעלות הקונגלומרט אי.די.בי חברה לאחזקות ב-2011. זמן קצר לאחר מכן, קבוצת מעריב עברה כינוס נכסים, ונקנתה על ידי הפובליציסט שלמה בן-צבי. הקבוצה שוב עמדה על סף פירוק, ונקנתה על ידי קבוצת מרקעי תקשורת בבעלות איש העסקים אלי עזור, ומעריב הפך ל"מעריב השבוע" (מהדורה יומית) ו"מעריב סופהשבוע".[14] גם מאחורי עיתון הארץ קיימת קבוצה משמעותית, והעיתון נחשב למשפיע במיוחד בשל המוניטין שלו כעיתון של המעמד הבינוני-גבוה. לפי סקר TGI מיולי 2024, הארץ עוקף את מעריב בנתח השוק שלו.[12] משפחת שוקן והמיליאדר לאוניד נבזלין מחזיקים בעיתון.

כל קבוצות המו"לים הגדולות בעיתונים המודפסים פיתחו אתרים פופולריים באינטרנט המספקים חדשות. ynet בבעלות ידיעות אחרונות (Yediot-Net) הוא הפופולרי ביותר מביניהם ותוכנו מופרד מהעיתון. אתר נוסף בבעלות הקבוצה הוא כלכליסט, אתר חדשות פיננסיות שתוכנו משותף עם העיתון המודפס. קבוצת הארץ מפעילה שני אתרים, בעברית ובאנגלית. ב-2013 הארץ הפך לאתר הראשון שמשתמש בחומת תשלום עבור תכנים דיגיטליים אקסקלוסיביים. לקבוצה יש גם את TheMarker, שקודם החל כאתר אינטרנט עבור חדשות עסקיות, והפך גם לעיתון ומגזין. בנוסף קיימים אתרים כמו גלובס, ישראל היום והJerusalem Post, המציעים תוכן אונליין המתבסס על התוכן המודפס .[15]

גם לערוצי החדשות הפופולריים, קשת-12 ורשת-13, קיימים אתרי אינטרנט. מאקו מבית קשת-12 הוקם ב-2008, ורשת שניסתה מספר פורמטים עד שהגיעה ל־13tv. אתר וואלה, גם מבין הפופולריים לצריכת חדשות, נמצא בבעלות העיתון Jerusalem Post, שהוא בבעלות קבוצת התקשורת של אלי עזור.[16]

כניסת האינטרנט והשפעתו על שוק התקשורת

עלייתו של האינטרנט והרחבת תפוצתו בשנות ה-2000 בעולם ובישראל הובילה לשינויים דרמטיים בשוקי התקשורת. כלי התקשורת המסורתיים כמו עיתונים ומגזינים חוו ירידה, כאשר צרכנים החלו לפנות יותר לפלטפורמות אלטרנטיביות ודיגיטליות.[17] לא רק שחל שינוי בדפוסי הצריכה, אלא מערך התמריצים הכלכלי העיתונאי השתנה כליל – הישענות על דמי מנויים הפכה לתלות כמעט אקסקלוסיבית בפרסומות, תכנים ממומנים וחומות תשלום.[17][18] בישראל, ניתן לראות ששוק הפרסום הולך ומתחלק, כמו גם קשב הקהל. גם האמון בכלי התקשורת מתערער בשל השינויים בתמריצים הכלכליים, ומוסד העיתונאות מתערער.[19] שינויים אלו בעקבות כניסתו של האינטרנט בהחלט טלטלו את תקשורת המיינסטרים.

טענות להטיות ותפיסות הציבור בישראל

טענה משמעותית להטיה וביקורת מועלות תכופות כנגד ערוץ 14. ברבנר[20] טען בכתבה במעריב שעליית הרייטינג של מהדורת החדשות בערוץ 14 משקפת את ה"קריסה הסופית של אתוס העיתונות האובייקטיבית". טענה נוספת בכתבה היא שהישראלים יוצאים מנקודת הנחה שיש בהכרח הטיה בסיקור עיתונאי, שרק מבצע את מסגור המציאות בהתאם לאג'נדה הפוליטית אותה הוא שואף לקדם.

עלו גם מספר טענות לסיקור מוטה כנגד הערוצים הגדולים בישראל. מחקר שביצע בדיקת סיקור עבור ערוץ 12 וערוץ 13 ופורסם בעין השביעית[21] טוען שבחדשות 12 מסקרים באופן מוטה את בעלי השליטה, דודי ודרורית ורטהיים, שהם גם בעלי השליטה בחברה המרכזית לייצור משקאות קלים (קוקה-קולה ישראל). הטיה דומה הייתה בקשת 12 על עסקי הגז של יצחק תשובה באייטמים שפורסמו ב-2021. עד לשנת 2022, תשובה היה בעל מניות מיעוט בקשת 12 באמצעות ביתו. פרימק[22] ביקר את ערוץ 12 שמזמין אישים ימניים קיצונים מתוך רצון לשמר את שיעורי הצפייה של הערוץ. פרימק ביקר גם את השימוש באותם אנשים כדמויות ב"ארץ נהדרת" כדי 'לנרמל' את דעותיהם הקיצוניות. בכך הוא טוען שהערוץ בעצם פוגע בדמוקרטיה.

טענה נוספת שעלו נגד ערוצי 12 ו-13 הגיעה מהרשות השנייה בהקשר למהומות שהתרחשו בישראל במאי 2021. יו"ר המועצה שמאלוב-ברקוביץ' טענה שהצטברו תלונות אצל נציב תלונות הציבור ברשות השנייה, העוסקות בסיקור מוטה ולא מאוזן של ההתפרעויות ברחבי הארץ המוטות לצד אחד, הצד הערבי.[23]

לפי סקר של האתר פרספקטיבה שפורסם באתר ice, ערוץ 11 של תאגיד השידור כאן, נתפס על ידי הצופים כבעל החדשות האמינות ביותר, וערוץ 14 קיבל את המקום השני.[24] ערוץ 13 נתפס כערוץ החדשות הכי פחות אמין. הסקר גם עסק בעיתונים הגדולים, וידיעות אחרונות נתפס כעיתון האמין ביותר, לאחריו ישראל היום. העיתון שנתפס הכי פחות אמין הוא מעריב. בנוסף, בסקר נשאל מדוע האמון בתקשורת נמוך כל כך, כשהגורם המוביל הוא "עמדות פוליטיות של העיתונאים".

בעלות צולבת וריכוזיות בישראל

מספר גופי תקשורת מיינסטרים הפופולריים ביותר בישראל הם גם קבוצות גדולות עם בעלות צולבת – מדובר באנשי עסקים המבוססים בסקטורים אחרים, והחליטו להתרחב לבעלות בתחום התקשורת. משפחת ורטהיים (קשת-12), הבעלים של החברה המרכזית למשקאות ובנק מזרחי-טפחות, היא דוגמה בולטת לכך. קשת התרחבה וביססה את מעמדה כגורם המשפיע ביותר בטלוויזיה המסחרית, אך חלשה בסיקור הכלכלי. ההתעלמות מהזירה משקפת את הרצון להתרחק מנושאים שירגיזו את בעלי המניות. הכתב איתמר ב"ז מהעין השביעית[25] העלה את החשש והסכנות האתיות הטמונות בעובדה שכלי התקשורת המובילים בישראל, המוכרים כ"מיינסטרים", הם בעלי אינטרסים עסקיים וכלכליים שאינם מתיישבים עם עיתונות שקופה למען האזרחים.

דוגמה נוספת היא אלי עזור (מעריב וג'רוזלם פוסט), המחזיק בגופי תקשורת בסדר גודל בינוני ורכש את אתר וואלה ב-2021, וגם איש עסקים בהימורים בינלאומיים ומקידוח הגז תמר. הביקורת על עזור היא שעיתוניו "מפרגנים לצמרת הכלכלית והמדינית", והעיתונות בידיו היא "כלי עזר לצבירת ממון וכוח".[25] גם קבוצת אדלסון (ישראל היום), שמחזיקה בה כיום מרים אדלסון לאחר מות בעלה שלדון, ירשה את בתי המלון ובתי הקזינו שלו, וכיום בעלת קבוצת כדורסל; משפחת שוקן (קבוצת הארץ) המחזיקים גם ב־TheMarker, הוצאת שוקן, המגזין לילדים "עיניים" ובית דפוס; מדינת ישראל (כאן 11, גלי צה"ל); לן בלווטניק (רשת-13), אוליגרך יהודי בעל השליטה ברשת-13 ובעל עסקים בכלל תעשיות, נשר-מלט, הייטק, נדל"ן ועוד.

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 Yariv Tsfati, Yoram Peri, Mainstream Media Skepticism and Exposure to Sectorial and Extranational News Media: The Case of Israel, Mass Communication and Society 9, 2006-05, עמ' 168 doi: 10.1207/s15327825mcs0902_3
  2. ^ Linda Jean Kenix, Alternative and Mainstream Media: The converging spectrum, Bloomsbury Academic, 2011, עמ' 120, ISBN 978-1-84966-543-8. (בenglish)
  3. ^ Maxwell E. McCombs, Donald L. Shaw, The Agenda-Setting Function of Mass Media, The Public Opinion Quarterly 36, 1972, עמ' 185
  4. ^ Linda Jean Kenix, Alternative and Mainstream Media: The converging spectrum, Bloomsbury Academic, 2011, עמ' 139, ISBN 978-1-84966-543-8. (בenglish)
  5. ^ Linda Jean Kenix, Alternative and Mainstream Media: The converging spectrum, Bloomsbury Academic, 2011, עמ' 163-164, ISBN 978-1-84966-543-8. (בenglish)
  6. ^ 1 2 3 Schejter, Amit. M., Yemini, Moran, Eli M. Noam (ע), Who Owns the World’s Media?, Oxford University Press, 2016, עמ' 944
  7. ^ Yariv Tsfati, Yoram Peri, Mainstream Media Skepticism and Exposure to Sectorial and Extranational News Media: The Case of Israel, Mass Communication and Society 9, 2006-05, עמ' 172-173 doi: 10.1207/s15327825mcs0902_3
  8. ^ Yariv Tsfati, Yoram Peri, Mainstream Media Skepticism and Exposure to Sectorial and Extranational News Media: The Case of Israel, Mass Communication and Society 9, 2006-05, עמ' 173 doi: 10.1207/s15327825mcs0902_3
  9. ^ Benny Nuriely, Moti Gigi, Yuval Gozansky, Young adults know that their issues are not represented in the news: Israeli young adults and mainstream news media, Journal of Information, Communication and Ethics in Society 20, 2021-01-01, עמ' 49 doi: 10.1108/JICES-02-2021-0026
  10. ^ נעמי נידם, תיק 14, באתר העין השביעית, 2 בדצמבר 2021
  11. ^ Schejter, Amit. M., Yemini, Moran, Eli M. Noam (ע), Who Owns the World’s Media?, Oxford University Press, 2016, עמ' 963-964
  12. ^ 1 2 יהודה לוינגר, סקר TGI: ידיעות אחרונות או ישראל היום? זה המנצח הגדול, באתר אייס, 29 ביולי 2024
  13. ^ Schejter, Amit. M., Yemini, Moran, Eli M. Noam (ע), Who Owns the World’s Media?, Oxford University Press, 2016, עמ' 948
  14. ^ Schejter, Amit. M., Yemini, Moran, Eli M. Noam (ע), Who Owns the World’s Media?, Oxford University Press, 2016, עמ' 949
  15. ^ Schejter, Amit. M., Yemini, Moran, Eli M. Noam (ע), Who Owns the World’s Media?, Oxford University Press, 2016, עמ' 950
  16. ^ Schejter, Amit. M., Yemini, Moran, Eli M. Noam (ע), Who Owns the World’s Media?, Oxford University Press, 2016, עמ' 971
  17. ^ 1 2 Mistura Adebusola Salaudeen, Ngozi Onyechi, Digital media vs mainstream media: Exploring the influences of media exposure and information preference as correlates of media credibility, Journal of Information, Communication and Ethics in Society 7, 25 August 2021, עמ' 37-38 doi: 10.1080/23311983.2020.1837461
  18. ^ A. Currah, What's happening to our news, Publisher's version, Reuters Institute for the Study of Journalism, Department of Politics and International Relations, University of Oxford (RISJ), 2009, עמ' 13-14, ISBN 978-0-9558889-3-9. (בenglish)
  19. ^ אתר למנויים בלבד תהילה שוורץ אלטשולר, ענף העיתונות על הקרשים - איך מצילים אותו?, באתר TheMarker‏, 8 בנובמבר 2020
  20. ^ קיץ ברבנר, ‏"העיתונות הפכה לאמצעי להנדסת תודעה": מה המשמעות האמיתית של הצלחת ערוץ 14?, באתר מעריב אונליין, 10 במרץ 2023
  21. ^ אורן פרסיקו, בדיקה: בחדשות 12 מסקרים באופן מוטה את בעלי השליטה, באתר העין השביעית, 27 ביולי 2022
  22. ^ הראל פרימק, המנרמלים, באתר העין השביעית, 10 בנובמבר 2023
  23. ^ ענת ביין-לובוביץ', ‏מכתב מהרשות השנייה לגבי סיקור מוטה מכעיס את חברות החדשות, באתר גלובס, 18 במאי 2021
  24. ^ קשת 12, רשת 13 וערוץ 14: מי הכי מוטה?, באתר אייס, 19 באוקטובר 2022
  25. ^ 1 2 איתמר ב"ז, ידיעות על סוף, קשת של אינטרסים, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 2021