כמו מבוגרים, ילדים בכל הגילאים צריכים זמן והבנה כדי לעבד את הרעיון המורכב של מוות וגסיסה. ככל שילדים צעירים יותר, קיים פער רחב יותר בין יכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות לבין יכולותיהם להכיל ולהתמודד עם רעיונות מורכבים אלה^[1].

תופעת המוות מעוררת סקרנות רבה אצל הילד אשר מלווה אותו לאורך כל חייו, כאשר ניתן להבחין בין שלוש רמות עיקריות של מעורבות^[1][2]:

1. התעסקות כללית בנושא המוות, כמו שאילת שאלות, תהיות ומחשבות, היכולות לנבוע בין היתר מחשיפתו של הילד למוות באופן עקיף (כמו למשל היתקלות בחיה שמתה, יום זיכרון, וכדומה).
2. מפגש עם המוות ברמה האישית אך לא הקרובה ביותר (כמו למשל מכר רחוק שנפטר), כאשר מעבר לשאלות ולמחשבות עשויות להתעורר אצל הילד רגשות חזקים, אם בגלל היכרות מרוחקת עם הנפטר או אם בגלל הכרות אישית עם המתאבל.
3. רמת מעורבות ישירה, בו הילד נפגע באופן ישיר ממותו של אדם משמעותי בחייו.

בספרות על ילדים ומוות מוצגות שתי תפיסות עולם מרכזיות העוסקות בהתעסקותו של הילד במוות, האחת היא תפיסת העולם הקוגניטיבית התפתחותית המתמקדת בהמשגת ותפיסת המוות של ילדים בהקשר לשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד, והשנייה היא תפיסת העולם הרגשית המתמקדת ברגשות העולים בילדים בתגובותיהם למותו של אדם אהוב^[2][3].

לפי הנמקתו של פיאג'ה, יכולת התפיסה וההנמקה של ילד לגבי מוות משתנה באופן איכותי עם הגיל, כאשר הבנת הילדים את המוות מתחילה להופיע בין הגילאים 6–7, ואינה מתגבשת סופית עד רכישת והפנמת מושג הסיבתיות המתרחש לטענתו בסביבות גיל 10^[3]. אולם, ישנם מחקרים ממסורת זאת, המציעים כי כבר לילדים בגילאי 3.5 ישנה הבנה חלקית של רעיונות ומושגי יסוד משניים על מוות, אשר רוכשים הבנה מתוחכמת למדי כבר בגיל 5.

בספרות המחקרית העוסקת בהתפתחות הקוגניטיבית, ישנה הסכמה כללית על ארבעה שלבים התפתחותיים הקשורים להבנת מושג המוות. ארבעה שלבים אלו מאופיינים על פי ארבעה מושגים בסיסיים של תפיסת המוות אצל ילדים: קביעות המוות, סופיות המוות, סיבתיות המוות, והכרחיות המוות. ארבעת מרכיבים אלה מתייחסים לשלב ההתפתחותי של הילד בזמן בו המוות התרחש, כאשר ההבנה על איך בנויה תפיסת המוות אצל ילד עוזרת לאדם הבוגר (ההורה או המטפל) לדעת כיצד לגשת אל הילד ולהגיב ברגישות למה שהוא עשוי להרגיש ולחוות^[1][3].

השלב הראשון מתרחש עד גיל 3–4 לערך, ומתאפיין בחוויות שונות המתרחשות בחייו של התינוק, אשר מניעות אותו להבנת טרום מושג המוות. כמו כן, בשלב זה אין לפעוט תפיסה ראשונית מעוצבת של מוות^[2]. חוקרים לאורך השנים הציגו מספר גישות שונות לגורמים שמניעים את הילד להבנת טרום מושג המוות, וביניהן:

1. ההתבוננות החוצה בטבע החי (באורגניזם) אשר נמצא בשינוי מתמיד, לא צפוי ושהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנו^[4].
2. הבנת המוות נובעת מתוך הכרת הילד את עצמו במצבי ההוויה השונים שבין ערות לשינה, אזי, הילד תופס את הוויית השינה כ"לא להיות" אל מול הערנות שהיא "להיות"^[5]. ניתן לראות ביטוי לתפיסה חלקית של מצבי ההוויה השונים אצל תינוקות באמצעות משחק "קוקו" המתאפיינים בהיעלמות זמנית^[6].
3. עוד נאמר כי חוויית ההיפרדות שהילד חווה מקרובים לו בחיי היום יום, למשל הפרידה מההורים בלכתו אל הגן, מהווה בסיס להמשגה מאוחרת יותר של המוות^[7].

בשלב זה המתרחש בגילאים 4–5 לערך, מתגבשת אצל הילד הבנה חלקית למדי של שני תתי המושגים המרכזיים הראשונים הקשורים למוות:

1. קביעות המוות - ההבנה שהמוות הוא קבוע, שהמת לא יכול לחזור, כלומר שגופו נרקב בקבר, ושאין קשר בין זה לבין רצונותיו או צרכיו של הילד.
2. סופיות המוות - ההבנה כי המוות הוא ההפך מהחיים, חוסר פונקציונליות של חיים, למשל הפסקת נשימה, תנועה, תחושה וכדומה, כלומר המת איננו עוד מוגדר בשום צורה במובן של חיים.

ילדים בגילאים אלה, נוהגים להעניק למתים תכונות חיות, גם כשהם מבינים כי מוות וחיים הם הפכים. בנוסף, לעיתים הילדים רואים את המוות כמצב אחר של חיים, זמני וחולף, המזכיר את השינה. הפנמה מלאה יותר של שני מושגים אלה מתרחשים בגילאים 5-9^[2][3].

שלב זה מתרחש בגילאים 5–9 לערך, בו הילד מגיע להפנמה של שני תתי המושגים הראשונים: הקביעות והסופיות אשר בשלב הראשון היו מובנים חלקית. בשלב זה מתחילה גם הבנה של שני תתי המושגים הנוספים:

• סיבתיות המוות - המתייחס לסיבה הפיזית/ביולוגית שגרמה למותו של הנפטר.
• הכרחיות המוות - ההבנה כי המוות הוא תופעה אוניברסלית טבעית בלתי נמנעת, המתרחשת אצל כל היצורים החיים.

בשלב זה של תהליך הפנמת שני תתי המושגים הללו, מתקשה הילד לקבל ולהבין מוות אישי, כלומר מותו של אדם הקרוב וקשור אליו. מחקרים מראים כי ההכחשה למוות אישי כמו למשל מות הורים, המתרחשת אצל ילדים בגילאי 6–7, נובעת מפגיעות רגשית גבוהה של הילד להכיל רעיון מופשט זה, אשר מתפתחת ומגיע להכרה מלאה בשלב מאוחר יותר בחיים, מגיל 9 ואילך. עוד נאמר כי ילדים בגילאי 5–9 מעניקים למתים תכונות חיות, אף על פי שהם מבינים כי מוות וחיים הם הפכים^[2][3].

מגיל 9 ואילך, הילד מגיע להבנה מלאה של שני תתי המושגים האחרונים: סיבתיות והכרחיות המוות, כאשר הוא כבר מסוגל לתפוס את החוקיות שבדבר ואת רעיון האוניברסליות, המתייחס לכך שהמוות חל על כולם. ישנם חוקרים, פיאג'ה ביניהם, הטוענים כי השלב הרביעי והאחרון מתרחש אפילו בגילאים מאוחרים יותר של 10–11 לערך, בהם הילד מצויד בכישורים האינטלקטואליים להבנה הלוגית של חיים ומוות, הכוללים הבשלה של מושגי כמות, סיבתיות, זמן, ומרחק^[2].

תפיסת עולם זו מתמקדת ברגשות העולים בילדים בתגובותיהם למותו של אדם אהוב. רוב המחקרים הקליניים המתייחסים לתפיסת מוות אצל הילדים מהפרספקטיבה הרגשית, מתמקדים על חוויית הצער של הילדים שחוו אובדן. אולם ישנו גוף קטן של מחקר המתמקד בפחד ממוות בקרב ילדים שלא חוו אובדן^[3].

מחקרים מראים כי ילדים שחוו אובדן אישי, מבטאים צער בדרכים רבות. ניתן לחלק סממנים נורמלים של צער אצל ילדים לשלוש קטגוריות: גופני-סומאטי, תוך נפשי, והתנהגותי^[8].

1. סממנים סומאטיים מתבטאים בסימפטומים גופניים כמו קשיים בשינה, סירוב לאכול, הרטבה, כאבי ראש וכאבי בטן.
2. סממנים תוך נפשיים כוללים טווח רחב של רגשות וסימפטומים פסיכולוגיים כגון, מצוקה רגשית, חרדת נטישה, פחד שאחרים המוכרים לילד ימותו גם הם, פנטזיות על מוות, אשמה וקשיי למידה (כמו למשל בעיות ריכוז ובעיות התנהגות).
3. סממנים התנהגותיים הכוללים רגרסיה (מבחינה התנהגותית וגופנית), רגשות עוצמתיים, ביטוי לרגש באמצעות פעולה (כלומר ביטוי לא מילולי של קונפליקטים רגשיים דרך פעולה, כמו התפרצויות זעם), תוקפנות, ביישנות קיצונית, חוסר עניין ואף אדישות במשחק, תלות יתר, ודרישה לתשומת לב. לעיתים ביטויים אלה עשויים להיות מעודנים יותר מאשר ביטויים סומאטיים ורגשיים, דבר שיכול להקשות על המבוגר לפרשם כביטויי של צער אצל הילד.

בנוסף לביטויים הנורמטיביים הללו לצער, ילדים צעירים שחוו אובדן של אדם קרוב ואהוב להם, עשויים לשאול במהלך השבועות או החודשים הראשונים שלאחר המוות שאלות המתמקדות במקום בו נמצא כרגע האדם האהוב^[3]. במחקרים על שיקום מאובדן בקרב ילדים נמצא שילדים בין הגילאים 3–5 שואלים בצורה רפיטטיבית שאלות לגבי חזרתו של הנפטר. שאלות אלו עשויות לנבוע מחוסר בידע ממשי המסופק לילד בנוגע למוות^[9].

תהליך ההתאבלות משתנה בהתאם לנסיבות, לתנאים ורמת התפתחותו של הילד^[3]. מחקרים מהאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מתארים כיצד תהליך ההתאבלות מתפתח במהלך הזמן, ומציעים כי תגובתו הראשונית של הילד מתבטאת בשוק והכחשה, אשר מתפתחים לרגשות עצב וכעס (שנמשך למעלה ממספר חודשים), עד שהילד מגיע לבסוף לקבלה, הסתגלות והיערכות מחדש, אותם הוא משלים בהדרגה לאורך זמן. אולם, ישנם מצבים שתהליך השכול ארוך ואינטנסיבי במיוחד, דבר שיכול להוות סממן להתהוותה של פתולוגיה, אשר איבחונה לעיתים קשה^[3].

תהליך שיקום נורמטיבי מאובדן מתקיים למשך זמן קצר ותקופתי^[9], עם זאת, ניתן לראות את תהליך ההתאבלות כתהליך מחזורי, כאשר בכל שלב התפתחותי חדש הילד יכול לבקר מחדש ברגשות והתנהגויות הקשורים למוות^[1].

במהלך תהליך ההתאבלות הנורמטיבי חלים שינויים בעולמו הפנימי של הילד, המתרחשים במספר שלבים^[2]:

1. שלב קבלת עובדת המוות
2. שלב עיבוד האבל
3. שלב ההסתגלות למציאות החדשה

ישנם מחקרים המראים כי ילדים מתאבלים בכוחות עצמם, כבר מגיל צעיר מאוד. עם זאת, יש צורך בהתערבותו ועזרתו של אדם מבוגר שיעזור לילד לעבור את תהליך ההתאבלות בצורה תקינה ומלאה, אשר תוביל אותו לשיקום אופטימלי^[2].

שלב קבלת עובדת המוות: כולל בתוכו הן קבלה קוגניטיבית והן קבלה רגשית של המוות, המורכב מהבנת תתי מושגים של סופיות וקביעות המוות, אשר מהווים בסיס להתחלת ההתאבלות, כמו גם הבסיס להתחלת שיקום הילד. הפנמתם של תתי מושגים אלה הכרחיים על מנת לעבור לשלב הבא של תהליך ההתאבלות, שמשמעותו קבלה ועיבוד הרגשות העולים מהפרידה הנצחית מהמת, ולאחר מכן השיקום עצמו הכולל ארגון מחדש של מערכות אישיות וקשרים חברתיים, וכן גם הרגלי חיים חדשים. ללא הפנמת תת-המושג סופיות המוות, לא יוכל הילד לארגן מחדש את חייו ולהשתקם^[2].

שלב עיבוד האבל מגיע כאשר הילד מבין שהמת לא ישוב, דרך חוויה מתמשכת של חוסר נוכחותו של המת בחייו, וחוסר שובו לאורך זמן. בשלב זה באים לידי ביטוי אצל הילד התבטאויות והתנהגויות של רגשות עזים הנובעים מהאבדון הקשה הכוללות צער עמוק, כאב, כעס ואשמה שיכולה להיות מופנית כלפי הסביבה, כלפי המת וכלפי הילד עצמו. ישנה חשיבות רבה לתת מקום לילד לבטא את רגשותיו ולעבדם יחד עם מבוגר, מאחר שרגשות עזים אלה עשויים להיות קשים מנשוא בשביל הילד. לכן, התערבותו של אדם מבוגר העוזר לו לארגנם חשובה כל כך. הבנתם של תתי המושגים: סופיות וקביעות משמעותיים בשלב זה לשחרור הילד מעיסוק ודאגה המופנים כלפי המת. באותה מידה, שאלות קונקרטיות לגבי המוות (למשל: האם המת סובל מכאב פיזי או רגשי), יאפשרו לילד להתפנות קצת יותר לכאב ולצער של עצמו כחלק מתהליך התאבלותו. תהליך ההתנתקות הרגשית של הילד מהמת מאפשר לו לבנות את עולמו מחדש ללא נוכחות המת, וליצור קשרים חדשים עם אנשים חדשים. שני תתי מושגים נוספים חשובים בשלב שני זה של עיבוד האבל הם סיבתיות והכרחיות המוות: הבנת מושג הסיבתיות תעזור לילד להבין את הגורמים הביולוגיים האובייקטיביים למוות, בתקווה למזער עד כמה שניתן את רגשות האשמה שעשויים להופיע, ומושג הכרחיות המוות חשוב במיוחד לקראת סיום השלב הנוכחי, שעוזר לילד להגיע להשלמה עם המצב הבלתי נמנע^[2].

זהו השלב בו הילד מקבל את המציאות החדשה, ומנסה למצוא את מקומו בה ללא נוכחותו של המת בחייו. באופן הדרגתי נוצר לילד דימוי עצמי חדש, בו הוא מתמודד עם מצבים חדשים בחייו בכוחות עצמו ובעזרת מבוגר, ללא נוכחותו של הנפטר, דבר המהווה שינוי משמעותי שעלול לעורר חששות רבים. כמו כן, בשלב זה מתרחשת בנייה מחודשת ומציאותית של חיי הילד, יחד עם התחושה שיש אנשים בעולם שאפשר להיעזר בהם^[2].

ישנה הסכמה כללית שאפילו ילדים צעירים מאוד מנסים להבין מוות, ושלמבוגרים תפקיד חשוב במתן עזרה ותמיכה לילדים בהבנת הנושא. עזרה זאת יכולה להתאפשר באמצעות תקשורת כנה עם הילד בדרכים מותאמות גיל, המאופיינת בהקשבה זהירה, המעודדת ביטוי מחשבותיהם ורגשותיהם של הילדים העולים מתוך השיחה. קלינאים שמים דגש על חשיבות השיח של הורה עם ילדו על נושא המוות, מתוך ניסיונם כי הימנעות מהנושא עלולה להוות מכשול עבור הילד בתהליך האבל^[3].

מספר מחקרים הראו כי הבנת ילדים את המוות כוללת לעיתים קרובות נרטיבים המכילים תתי מושגים ורעיונות דתיים ורוחניים של המשכיות רוחנית לא גשמית במוות^[10]. קיימת השערה כי ייתכן שילדים אשר גדלו במסורת דתית או רוחנית כל שהיא, גיבשו לעצמם תפיסת מוות, אשר מושפעת ממכלול השקפות, מסרים וטקסים דתיים, הנוכחים בחייהם.

רעיון מעניין שקשור להתמקדות זאת במודלים אלטרנטיביים של תפיסת מוות, היא שילדים ומבוגרים יכולים לשלב סוגים שונים של הסברים כדי להבין אירוע שהתרחש סביבם. מודלים מרובים אלה מאגדים יחד את תפיסת העולם הביולוגית עם תפיסת העולם הדתית או תפיסת עולם מאגית אחרת. נראה כי הספרות על התפתחות הילד כמעט ואינה כוללת הסברים על אילו תפיסות עולם ילדים צעירים פוגשים או נתקלים בסביבתם, בחיי היום יום. ייתכן כי השמטה זאת נובעת מהרעיון שההשפעות של תרבות ודת הם תוצר-לוואי של הארכיטקטורה הקוגניטיבית הבסיסית יותר המעצבת אותם. אולם, ישנם חוקרים המציעים כי תפיסות עולם מרובות אלו הן אלה המעצבות תפיסות של מוות בקרב ילדים צעירים, דרך המחשתם בהקשרים של סוציאליזציה, כמו התערות חברתית, ושהרבה מההבנה המוקדמת של מוות יכולה להיות מוערכת טוב יותר על ידי ההבנה שילדים חשופים למגוון של תפיסות עולם על מוות^[3].

ישנה הסכמה כללית בקרב קלינאים שעובדים עם ילדים ומשפחות באבל, כי הרקע התרבותי צריך להילקח בחשבון בהערכת תגובת הילדים למותו של אדם קרוב בצורה רגישה לגילם ולתרבותם. ילדים לומדים על המוות דרך אינטראקציה עם הוריהם או אנשים בוגרים משמעותיים אחרים בחייהם, אשר מחזיקים באמונות ספציפיות או תאוריות עממיות בקשר למוות, ולגבי איך ילדים צריכים לתפוס ולתקשר עם סביבתם לגבי מוות. תפיסות עממיות של הורים מעוצבות ובאות לידי ביטוי דרך ספרי הורים, מגזינים, אתרים באינטרנט, תוכניות טלוויזיה, עצות מרופאי ילדים או מורים, שיחות אינפורמטיביות עם הורים אחרים ועוד^[3].

הקשר בין הורה לילד הוא קשר משמעותי, המהווה מקור בסיסי לביטחון הילד בשנים הראשונות לחייו. לקשר זה ישנה השפעה על הילד לאורך כל חייו^[11]. פרידה מהורה בילדות מוקדמת היא אירוע טראומטי המייצר צער מיידי, ויכול לגרום להתפתחות הפרעות פסיכיאטריות בהמשך החיים^[12]. בהתמודדותו של ילד עם מות הורה, הילד מאבד לא רק דמות התקשרות, דמות ראשית ומשמעותית בחייו של הילד המטפחת אותו הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית, אלא גם מאבד מערכת יחסים משמעותית לאורך החיים^[3]. בנוסף, מוות של הורה בגיל הרך ממזער את מקור ההגנה והטיפוח בחייו של הילד, וישנם גם מצבים בהם מות הורה עשוי להאיץ קיפוח חברתי כלכלי במקרה בו אותו ההורה היה המפרנס העיקרי של המשפחה^[13]. כמו כן, מותו של הורה יכול להוביל לאובדניים שניוניים משמעותיים נוספים הנוכחים בחיי הילד במצבים בהם הילד נאלץ לעזוב את סביבתו המוכרת מכורח המציאות, כמו למשל פרידה מהבית המוכר, מהמסגרת החינוכית, או כל דבר אחר המשנה את שגרתו של הילד באופן משמעותי. שינויים אלה עשויים להתרחש מייד לאחר מות ההורה, בזמן שהילד עדיין מנסה לעכל ולהתמודד עם הפרידה ממנו^[3].

ישנם גורמים רבים המשפיעים על דרכו של הילד להגיב למות הורה כגון: גיל הילד, אופי/סוג המחלה, מין ההורה, מערכת היחסים עם ההורה, חוויית המוות (למשל מוות מפתיע), סוג המוות, תגובת ההורה השני, סביבת המשפחה (למשל גודל המשפחה), רמת הלכידות המשפחתית או הקהילתית, סגנון השכול, סטטוס סוציו-אקונומי והיכולת לספק תמיכה^[3].

לפי האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, מותו של אדם חשוב בחיי הילד הוא מהאירועים המלחיצים ביותר שילד יכול לחוות^[14], והוא עלול לפגוע בצורה משמעותית בהתפתחות אישיותו של הילד, כאשר ילדים מתחת לגיל 5 הם הפגיעים ביותר^[9]. אחד מהגורמים שתורמים לפגיעות בקרב ילדים צעירים, הוא החוסר בכישורים שפתיים המקשים עליהם לבטא את רגשותיהם באמצעות שפה. מבחינה רגשית, אובדן הורה יכול להחוות אצל הילד כתחושה עזה של חוסר, כיוון שהילד ראה את ההורה שלו חלק מעצמו, וכתוצאה מכך לתחושה של עצמי לא שלם. תחושה עצמית לא שלמה זאת עשויה להתחזק בהשוואתו לילדים אחרים ולעורר בקרבו רגשי נחיתות, קנאה ומלנכוליה. כמו כן עשויות להתפתח אצל הילד התנהגויות בעלות קווים דיכאוניים, המעוררים דימוי עצמי נמוך ונטייה להימנע מאחריות^[2].

מוות הורה בילדות נחשב לאירוע טראומטי המייצר לא רק צער מיידי, אלא גם נטייה לפגיעות מוקדמת להגיב בדיכאון כאשר מתמודדים עם אובדן או דחייה בחיים הבוגרים^[12]. מחקרי אורך המתמקדים בתהליך השכול בשנתיים הראשונות אחרי מות ההורה, רואים בשנתיים שלאחר מות ההורה תקופה משמעותית, כאשר שכול לא פתור בתקופה זאת יכול להיקשר בעתיד לבעיות פסיכיאטריות, דיכאון, מחלות כרוניות ותגובות קליניות מתמשכות כגון אשמה. בנוסף עשויה להיות הפרעה משמעותית בביטחון העצמי, בביצועי בית הספר וביחסים בין אישיים המדווחים כקשורים למות הורה^[15]. שכול הורה בגיל הרך עשוי להשפיע על הבריאות הפיזית בהמשך החיים המתבטא במחלות הקשורות ללחץ נפשי^[16]. מחקרים שהתמקדו באנשים שחוו אובדן הורה בילדות, מצאו עלייה בהפרשת קורטיזול (הורמון המופרש בזמן חרדה) לעומת קבוצת ביקורת של נבדקים אשר לא חוו אובדן בגיל הרך. נהוג לייחס את ההבדל בין שתי הקבוצות להבדלים בהתפתחות של ציר ההיפותלמוס-היפופיזה-אדרנל (HPA). ציר ה-HPA אחראי, בין השאר, על וויסות התגובה של הגוף ללחץ, כאשר בסופו מתרחשת הפרשה של קורטיזול. ציר זה מתפתח אצל ילדים בצורה תקינה כאשר חשיפתם ללחץ נחשבת למתונה. לעומת זאת, חשיפה ללחץ מוגבר בילדות, כדוגמת חוויית אובדן הורה, יוצרת שינויים בציר ה-HPA ועשויה להעלות את הסיכון להתפתחות הפרעות פסיכיאטריות בהמשך החיים^[17].