התסמונת המטבולית היא צבר תסמינים שמעלים את הסיכוי לחלות בסוכרת מסוג 2 או במחלות לב וכלי דם. מאפייניה הם השמנה בטנית, יתר לחץ דם, רמות גבוהות של טריגליצרידים בדם או רמות נמוכות של HDL בדם והיפרגליקמיה בצום. התסמונת ידועה גם בשמות סינדרום X ותסמונת התנגודת לאינסולין, וכאשר מאפייניה מופיעים יחד הם מעלים את הסיכוי לחלות בסוכרת מסוג 2 או במחלות לב וכלי דם[1]. לפי מחקר ATP3, על מנת לאבחן את התסמונת המטבולית אין צורך בהופעה של כל הקריטריונים אלא רק בשלושה. באירופה מספיקים שני קריטריונים מהרשימה, לצד השמנה בטנית. הקריטריונים העיקריים הכלולים בתסמונת הם:
שכיחות התסמונת המטבולית משתנה באזורים שונים, בקבוצות אתניות שונות ובגילאים שונים. ממחקר שפורסם ב-2010 עלה ששכיחות התסמונת בארצות הברית היא 34.3 אחוזים בקרב האוכלוסייה הכללית. בארץ לא בוצע מחקר אפידמיולוגי מקיף, אך ניתן להעריך שכמו בשאר העולם המערבי, השכיחות בארץ היא כ-25%[2][3].
השמנה – השמנה בטנית הנמדדת בעזרת היקף המותניים היא אחד הסממנים העיקריים להימצאות התסמונת. עם זאת חשוב לזכור כי משקל גופם של חלק מהלוקים בתסמונת תקין.
אורח חיים יושבני – אורח חיים יושבני, כנהוג בעולם המערבי, קשור באופן ישיר עם מאפיינים רבים של התסמונת. הסיכוי של אנשים שעוסקים בעבודה מול מחשב, או יושבים מול טלוויזיה מעל ארבע שעות ביום, גדול פי שלושה מהאוכלוסייה הכללית.
גיל – מחקרים מראים קשר בין גיל האוכלוסייה לבין שכיחות התסמונת. כאשר נבדקה השכיחות בארצות הברית היא הייתה כ-7% בקבוצת גילאי 20–29 לעומת כ-44% בגילאי 60–69.
סוכרת – מחלת הסוכרת נכללת בהגדרות ה-NCEP (national cholesterol education program) וה-IDF (international diabetes foundation) לתסמונת המטבולית. מוערך כי בערך ב-75% מהחולים בסוכרת מסוג 2 או תנגודת לאינסולין מופיעה גם התסמונת המטבולית.
מחלת לב כלילית – שכיחות התסמונת בחולים עם מחלות מחלת לב כלילית היא כ-50%.
היפוגונדיזם (חוסר בטסטוסטרון) – חוסר בטסטוסטרון קשור להופעת התסמונת המטבולית. כאשר אצל גברים חלה ירידה חריגה ברמת ההורמון טסטוסטרון בגוף, הם נמצאים בסיכון יתר לתסמונת מטבולית. כ-10% מבני ה-50–60 סובלים מירידה חריגה ברמות הטסטוסטרון בגוף, ומעל גיל 60 מדובר ב-20% מהגברים. נמצא קשר בין רמות נמוכות של טסטוסטרון להופעת מחלות לב ומחלות כלי דם, הפרעה בשומני הדם (Dyslipidemia), טרשת עורקים וסוכרת מסוג 2[4], כך שחוקרים רבים סבורים שרמות נמוכות של טסטוסטרון הן חלק מהתסמינים המאפיינים תסמונת מטבולית, ואף מהוות גורם סיכון להופעתה[5].
תרופות – גלוקוקורטיקואידים (סטרואידים נוגדי דלקת) ובעיקר בשימוש ממושך.
פתופזיולוגיה
רקמת שומן משחררת כמות גדולה של חומצות שומן חופשיות. בכבד חומצות השומן החופשיות גורמות ליצור מוגבר של גלוקוז וטריגליצרידים ולהפרשה מוגברת של VLDL (very-low-density-lipoprotein). במצב זה ישנה ירידה ב-HDL ועלייה ב-LDL. חומצות שומן חופשיות מורידות את הרגישות לאינסולין בשרירים. עלייה במעגל הגלוקוז וברמות חומצות השומן החופשיות מובילה להפרשה מוגברת של אינסולין בלבלב מצב שמוביל להיפר-אינסולימיה שתורמת ליתר לחץ-דם.
אטיולוגיה
תנגודת לאינסולין – ההשערה המקובלת ביותר היום לגבי הפתופיזיולוגיה של התסמונת המטבולית היא עמידות לאינסולין אשר מתבטאת בסופו של דבר בהיפרגליקמיה.
השמנה בטנית – השמנה בטנית נמדדת על ידי מדידת היקף המותניים. עם זאת, מדידה של השמנה בטנית אינה מבדילה בהכרח בין שומן סביב איברים פנימיים לשומן תת-עורי. שומן סביב איברים פנימיים מגדיל את הפרשת חומצות השומן החופשיות אל הכבד, מה שעלול להוביל לתנגודת לאינסולין[6].
דיסליפידמיה – השפעת האינסולין על מעבר חומצות שומן חופשיות לכבד היא מסובכת, אך מספיק לומר כי רמות גבוהות של טריגליצרידים הן סמן טוב לתנגודת אינסולין. כמו כן, כאשר קיימות רמות גבוהות של טריגליצרידים בדם ישנה ירידה ברמות HDL.
אי-סבילות לגלוקוז – במצב זה ישנה עלייה ביצור הגלוקוז בכבד וירידה בקיבולת הגלוקוז ברקמות. על מנת לפצות על מצב זה ולשמור על רמות סוכר תקינות בדם ישנו שינוי בהפרשת או פינוי האינסולין מהגוף. פיצוי זה לא יכול להישמר לעד ולכן בשלב מסוים מתפתחת סוכרת.
יתר לחץ דם – הקשר בין תנגודת לאינסולין לבין יתר לחץ דם הוא קשר ידוע ומבוסס. באופן פרדוקסלי אינסולין דווקא מרחיב כלי דם, ומשפיע על הנתרן בכליות. אך כאשר מתפתחת תנגודת לאינסולין הוא מאבד את השפעתו כמרחיב כלי דם ושומר על השפעתו על הכליות, וכך נוצר מצב של יתר לחץ דם.
טיפול
אורח חיים: קו הטיפול הראשון בתסמונת המטבולית הוא שינוי אורח חיים, הכולל בתוכו ספורט, דיאטה, הפסקת עישון וכולי. עם זאת אם לאחר כשישה חודשים אין שיפור משמעותי יש צורך בטיפול תרופתי.
טיפול תרופתי:
טיפול תרופתי נפרד עבור כל סימפטום, כגון תרופות להורדה במשקל, תרופות לטיפול בכולסטרול וכולי.
טיפול תרופתי כוללני באמצעות טסטוסטרון: מחקרים הראו שטיפול בטסטוסטרון (נבידו) מסייע בשיפור התסמינים של התסמונת המטבולית[7]. מחקר שפורסם ב-2012 במגזין Obesity, מראה כי טיפול בטסטוסטרון במשך חמש שנים הוביל להפחתת משקל משמעותית וירידה ניכרת בהיקף המותניים בגברים שסבלו מחוסר בטסטוסטרון. החולים שהשתתפו במחקר היו 255 גברים שפנו לאורולוג כדי לטפל בבעיות בתפקוד המיני. הם הופנו לקבלת טיפול בזריקות נבידו – תרופה לטיפול בחוסר בטסטוסטרון – הניתנות אחת לשלושה חודשים. לצד השיפור בסימפטומים של בעיית חוסר בטסטוסטרון, נמצא גם כי החולים ירדו במשקל – תופעה שלא הייתה צפויה באופן כל כך משמעותי או מכוונת כחלק משאלת המחקר המרכזית[8].
ויכוח
הערך הקליני של התסמונת המטבולית שנוי במחלוקת, כיוון שלא ברור האם תסמונת זו מעלה את הסיכוי לסוכרת או מחלה כלילית יותר מאשר כל סימפטום בנפרד[9].
לקריאה נוספת
Harrison's Principles of Internal Medicine 18e, Chapter 242
^Ford ES, Giles WH, Dietz WH (2002). "Prevalence of metabolic syndrome among US adults: findings from the third National Health and Nutrition Examination Survey". JAMA. 287 (3): 356–359. doi:10.1001/jama.287.3.356. PMID11790215.{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
