מדיניות תלושי מזון (לעיתים גם "בולי מזון" או "פנקס מזון") היא תוכנית ממשלתית המאפשרת למחזיקים בתלושים לרכוש תמורתם מזון, או מצרכים אחרים כפי שהוגדרו על ידי הממשלה. מדיניות זו ננקטת כאמצעי לתמיכה באוכלוסיות חלשות ונזקקות סעד, או בזמן של מחסור במוצרים, כמו למשל בתקופות צנע או מלחמה. במספר מדינות בעולם קיימות תוכנית בהיקף רחב של מתן "תלושי מזון" למועטי הכנסה. בישראל החל לפועל, בפברואר 2017, "המיזם הלאומי לביטחון תזונתי" במסגרתו מקבלים המזקקים כרטיס נטען לרכישת מזון ברשתות השיווק ומשלוח של מזון מוזל[1].
בארצות הברית קיימת "התוכנית לסיוע בתזונה משלימה" (Supplemental Nutrition Assistance Program) שנקראה בעבר "תוכנית תלושי המזון", תוכנית פדרלית המספקת סיוע ברכישת מזון לאנשים חסרי או מועטי הכנסה. זו תוכנית המנוהלת על ידי משרד החקלאות של ארצות הברית תחת שירות המזון והתזונה (FNS), אם כי ההטבות מחולקות על ידי מחלקות ספציפיות של מדינות ארצות הברית (למשל אגף השירותים החברתיים, משרד הבריאות ושירותי האנוש וכו').
תלושי מזון ניתנו לראשונה בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1939–1944. לאחר תוכנית ניסיונית שהחלה בשנת 1961, נחקק בשנת 1964 חוק תלושי המזון (אנ'), שהוקצע 75 מיליון דולר ל-350,000 אנשים ב -40 מחוזות ושלוש ערים. החוק עבר בתמיכה מוחלטת מצד הדמוקרטים, אך רוב המחוקקים הרפובליקנים התנגדו לו. הנשיא לינדון ג'ונסון בירך על חקיקת החוק כ"צעד מציאותי ואחראי לקראת שימוש מלא ונבון יותר בשפע חקלאי של ארצות הברית".
התוכנית התרחבה בשנות ה-70, ומספר מקבלי התלושים גדל. בתגובה יזמו המחוקקים הרפובליקנים תיקון לחוק, בשנת 1977 שצמצם את מספר הזכאים. עם זאת ההכרה בבעיית הרעב החמורה של משקי בית רבים, במחצית השנייה של שנות השמונים, הובילה להרחבה מצטברת של התוכנית בשנים 1985–1987, כמו ביטול מס מכירה על רכישת תלושי מזון, הגדלת קטגוריות הזכאות, הגדלת מגבלת המשאבים לרוב משקי הבית, וזכאות לחסרי בית. החוק למניעת רעב משנת 1988 וחוק ההקלה על רעב מקומי של מיקי לילנד בשנת 1990 יזמו שיפורים נוספים. בשנת 1991 נזקקו 23.75 מיליון אמריקנים לתלושי מזון[2].
בסוף שנות התשעים שונתה תוכנית תלושי המזון, כאשר כמה מדינות החליפו התלושים המערכת כרטיסי חיוב מיוחדת המכונה EBT (העברת הטבות אלקטרונית), הניתנת על ידי חברות פרטיית. את תלוש המזון מנייר החליף כרטיס ההטבה האלקטרוני המאפשר קניית מזון ומצרכי יסוד ברשתות השיווק ובמרכולים המחוברים לרשת הממשלתית. הכרטיס מוטען בסכומים הנקבעים על ידי רשויות הרווחה בכל מדינה. מדינות רבות מיזגו את השימוש בכרטיס EBT גם עבור תוכניות רווחה ציבורית, כמו סיוע במזומן. המהלך נועד לחסוך כסף בכך שלא שאין צורך להדפיס את הקופונים, להגיש הטבות באופן מיידי במקום לדרוש מהנמען להמתין לדואר או לאסוף את החוברות באופן אישי, ולהפחית את הגניבה.
בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008, דו"ח של משרד החקלאות של ארצות הברית,מצא כי 50 מיליון אמריקנים (שישית מאוכלוסיית ארצות הברית) לא יכלו ב-2008 להרשות לעצמם לקנות מזון במידה שהייתה אמורה להבטיח את בריאותם[3]. זאת בעקבות עליית מחירי המזו באותה עת במקביל לאבטלה הגבוהה. בתגובה אישר הקונגרס חבילה בסך 290 מיליארד דולר עבור סובסידיות לחקלאים ותלושי מזון[4].
באוקטובר 2008, שינתה התכנית את שמה לתוכנית לסיוע בתזונה משלימה, והחליפה את כל ההתייחסויות ל"תלושי מזון" בחוק הפדרלי ל"כרטיס" או "EBT".הדבר נעשה בכדי להפחית את השימוש בביטוי "תלושי מזון".
בשנת 2012, בעקבות הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק והדיון הציבורי המחודש בארצות הברית בשאלת החזקת כלי נשק, קידמה עיריית לוס אנג'לס יוזמה לחלוקת תלושי מזון בשווי 200 דולר לכל מי שימסור כלי נשק אוטומטי, ותלושים בשווי 100 דולר תמורת אקדח או רובה[5].
התוכנית סיפקה הטבות לכ-40 מיליון אמריקאים בשנת 2017, בהוצאה של 57.1 מיליארד דולר. כ -9.2% ממשקי הבית האמריקאים קיבלו הטבות בשלב כלשהו במהלך 2017. בתגובה יזם הנשיא טראמפ קיצוץ של 193 מיליארד דולר מתוכנית תלושי מזון למעוטי הכנסה בעשר השנים החל משנת 2018[6].
בהודו
בהודו קיימת תוכנית של חלוקת תלושי מזון מאז קבלת עצמאותה. וקיצוב מזון היה קיים בהודו מאז מלחמת העולם השנייה. כרטיס הקצבה מאפשר למשקי בית לרכוש מוצרי מזון מסובסדים במיוחד, כולל אורז, דגנים, סוכר ונפט מהחנות המקומית של מערכת ההפצה הציבורית (PDS). בשנת 2012 נתגלה כי פוליטיקאים ואנשי עסקים גנבו את המזון המסובסד לעניים ומכרו אותו במחירי שוק, בהיקף של 14.5 מיליארד דולר[7].
עם הקמת המדינה, הממשלה, בראשותו של דוד בן-גוריון, החליטה על מדיניות צנע כדי להקל על הקליטה ההמונית של עולים שהגיעו למדינה הצעירה והיו חסרי כל, אחרי מלחמת העולם השנייה. בשלב הראשון, הקציבו מוצרי מזון ומוצרים בסיסיים ובשלב השני גם הלבשה והנעלה.
המדיניות נקבעה לא רק מתוך המחסור, אלא גם מתוך רצון לגיבוש החברה למטרה משותפת ואידיאלים סוציאליים של שוויון וחיים בפשטות. הוקצבו מכסות צנועות לכל אדם ועל מנת לקבלם, היה על כל אחד להירשם בחנויות המזון באזור מגוריהם. בכל חנות, חילקו פנקסים אישיים והוטל פיקוח ממשלתי על הספקים והחנויות וגם על האזרחים. תקופת הצנע בישראל, ארכה בין השנים 1949 עד ל 1959[8].
בשנות ה-2000 הרעיון של מתן תלושי מזון ממשלתיים עלה שוב לסדר היום הציבורי, כחלק מהעלאת פתרונות לטיפול בעוני בישראל. דווח שפורסם בשנת 2002, מצא כי כ-22% מתושבי מדינת ישראל סובלים מחסור במזון, ושכ-8% סובלים מעת לעת מרעב[9]. עמותות רבות החלו בחלוקת מזון לנזקקים[10]. במאי 2007, יזם שר הרווחה והשירותים החברתיים, יצחק הרצוג, תוכנית שבמסגרתה הממשלה תיטול על עצמה אחריות לספק מזון לאזרחים הנזקקים ביותר. בין השאר נבחנו האפשרויות שהמדינה תספק לנזקקים "תלושי מזון" לקניית אוכל בחנויות ותרכוש עודפי מזון מיצרנים וחקלאים כדי לחלקם לנזקקים, באופן דומה לתוכנית הנהוגה בארצות הברית[11]. לצורך גיבוש התוכנית הוקמה ועדה בין-משרדית לבחינת הביטחון התזונתי של אזרחי ישראל. במרץ 2008, המליצה הוועדה לא לחלק תלושי מזון, אלא להסדיר את מערך העמותות הפועלות בתחום המזון (כ-400 עמותות), כדי לפקח על איכות המזון ולהבטיח פריסה גאוגרפית ומגזרית של חלוקת המזון שתמנע אפליה וקיפוח. במקביל הומלץ שהממשלה תגדיל את תמיכתה בעמותות לעד 50 מיליון שקלים בשנה, לעומת כ-3.3 מיליון עד אז. זאת בהתאם לקריטריונים של ניהול תקין של העמותות, פריסתן ופיקוח על המזון שהן מחלקות[12].
בשנת 2011, הוקמה "המועצה הלאומית לביטחון תזונתי", מכוח חוק שהתקבל בכנסת, אותו יזמה עמותת ידיד. תפקידה העיקרי של המועצה לגבש את מדיניות הממשלה בנושא. הביטחון התזונתי הוגדר בחוק כ"אפשרות לצרוך באופן סדיר מזון, הכולל את כל מרכיבי התזונה הנדרשים להתפתחות תקינה ולהתפתחות האדם". ביוני 2015 פרסמה המועצה הלאומית לביטחון תזונתי את סל מזון בסיסי, המיועד לכ-110 אלף משפחות המתקשות לרכוש אותו. רשימת המוצרים, משלבת שיקולים תזונתיים וכלכליים, וגובשה על ידי אנשי משרד הבריאות[13]. באוגוסט 2016, הוכרז על "המיזם הלאומי לביטחון תזונתי". במסגרתו משפחות החלו לקבל כרטיס נטען מדי חודש, בו ב-245 שקלים לרכישה מזון בחנויות וסכום נוסף של 130 שקלים לקניית פירות וירקות[14].
בפברואר 2017, הושק לבסוף המיזם על ידי משרד הרווחה, בשיתוף העמותות "אשל ירושלים-חב"ד" ולקט ישראל, ככרטיס נטען לרכישת מזון בשווי 500 שקל. בשלב הראשון השתתפו במיזם 1,500 משפחות, מ-36 רשויות, ועלותו השנתית נאמדה ב-60 מיליון שקלים. כל משפחה קיבלה 240 ש"ח בכרטיס נטען ועוד 250 ש"ח לפירות,ירקות ואוכל יבש שיגיע לביתה דרך "לקט ישראל". לא ניתן לרכוש בעזרת הכרטיס אלכוהול וסיגריות. המיזם בשלב השני נועד לטפל ב-10,800 משפחות[15].
בשנת 2018 פרסם המוסד לביטוח לאומי, אחרי דחיות רבות, נתונים עדכניים על חוסר הביטחון התזונתי בישראל. על פי הדיווח, בשנת 2016 היו בישראל 1,593,000 אזרחים שהתקיימו בתנאים של חוסר ביטחון תזונתי, מהם 832,000 בתנאי רעב[16]. עם זאת כלל התקציב לביטחון תזונתי במשרד העבודה והרווחה הסתכם כיום ב-20 מיליון שקל לשנה בשנים 2018 ו-2019[17].
ביולי 2020, בעקבות מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי, הביא שר הפנים אריה דרעי לתוספת של 700 מיליון שקל לתקציב המופנה לביטחון תזונתי. זאת לאחר שהציב את קבלת התקציב כתנאי לתמיכה בהגבלות הקורונה[18]. התקציב נועד לתלושי המזון ל-150 אלף משפחות בשלוש דרגות תמיכה שונות בהתאם לזכאות ההנחה בארנונה. חלוקת התלושים מתבצעת דרך הרשויות המקומיות על סמך זכאות להנחה בארנונה[19]. בינואר 2021, המכרז לאספקת תלושי המזון הוקפא לאחר זכיית רשת שופרסל[20]. שתי עתירות הוגשו לבית המשפט בבקשה לעצור את המכרז. הרשויות המקומיות חוששו שהעברת הנתונים לשופרסל מתנגשת עם חוקי הגנת הפרטיות. ארגונים חברתיים טענו שקריטריון הזכאות על פי הנחה בארנונה, ישרת בעיקר את האוכלוסייה החרדית שמצטיינת במיצוי זכויות, אך אוכלוסיות מוחלשות אחרות יוחרגו[21]. ב-3 בפברואר בית המשפט פסל את זכייתה של שופרסל במכרז, ושבועיים אחר כך הכריז משרד הפנים על זכייתן של העמותות "פתחון לב" ו"אשל ירושלים"[22].
.jpg)
