באפריל 1941, החליט משרד המלחמה הבריטי שיש לפתח תותח שישמש כלי אחיד גם כתותח נגררנגד טנקים וגם להתקנה בצריחי הטנקים. המטרה: תותח שיוכל לחדור 120–150 מ"מ פלדה. מכאן הוגדר הצורך להשתמש בתותח בעל קוטר של 3 אינץ' (76.2 מילימטר) ופגז במשקל 17 ליטראות. הצורך בתותח כזה נבע מחסרונות התותח שקדם לו: תותח 6 ליטראות בקוטר 57 מ"מ. הפיתוח נעשה על ידי תעשיית הנשק הבריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה כתותח נגרר נגד טנקים.
ככלל, דמה המבנה הכללי שלו כולל המרכב לתותח ה-6 ליטראות.
התותח היה כלי הנשק הטוב והאפקטיבי ביותר של צבאות בנות הברית במלחמת העולם השנייה כנגד כל סוגי הטנקים הגרמנים. התקנתו על מרכב של טנק לדוגמה טנק השרמן או על מרכב טנק מסוג ולנטיין, הקנתה לשריון הבריטי לראשונה שילוב של יכולת ניידות וחדירה לכל סוגי הטנקים הגרמנים.
לאחר המלחמה הוחלף התותח במסגרת יחידות הנגד טנקיות הבריטיות בתותח ללא רתע 120 מ"מ.
כתותח של טנק, הוא הוחלף בצבא הבריטי בתותח ה-20 ליטראות הכבד יותר, (84.2 מ"מ) שהותקן בשנת 1948 בטנקי הצנטוריון ובמשחית הטנקיםצ'ריוטר.
שרמן פיירפלי - טנק שרמן אמריקאי בו הוחלף התותח המקורי בתותח 17 ליטראות
מלחמת העולם השנייה
עוד לפני שתותח ה-6 ליטראות הוכנס לשירות על ידי הצבאות הבריטים, הם שיערו שתותח זה לא יוכל לחדור את השריון של הטנקים הגרמנים שעברו התפתחות מואצת באותן שנים (1941-1943).
תכנון התותח החל בסוף שנת 1940. באביב 1941 החלו הניסיונות בדגם הראשון שיוצר.
את הקרדיט להתקנת תותחי ה-17 ליטראות בטנק השרמן יש לזקוף לזכות מייג'ור ג'ורג' ברייטי מבית הספר לשריון בלולוורת' (Lulworth) אנגליה, כבר בתחילת 1943. אף על פי שבאותו זמן כבר הוחל בהתקנת התותח בטנקים מתוצרת בריטית מסוג צ'לנג'ר, היה 'מייג'ור ברייטי משוכנע שמרכב השרמן מתאים יותר לתותח.
הופעת טנקי הטיגר סימן I הגרמנים בצפון אפריקה, גרמו לזירוז הייצור ולשליחת 100 תותחים ראשונים לחזית זו באביב 1943. היות שתכנון המרכב לא הסתיים, נשלחו 100 תותחים ראשונים אלה על מרכב של תותח 25 ליטראות ונקראו 17/25 pdr.
הצלחות התותח בשדות הקרב, הביאה להחלפת התותחים בעלי הקטרים הקטנים יותר שהיו מותקנים עד אז במספר טנקים בריטים כמו הקרומוול, הצ'רצ'יל, הקנטאור ועוד.
כמו כן הותקן התותח על טנקי השרמן האמריקאים. טנקים אלה כונו בשם שרמן פיירפליי והם נכנסו לשירות בינואר 1944.
התקנת התותח על טנקי השרמן, הפכה אותם לנשק שאיים אף על הטנקים הגרמנים הטובים ביותר כמו הפנתר והטייגר.
אכילס - גרסה בריטית למשחית הטנקים האמריקאי M10 וולברין בו הוחלף התותח האמריקאי המקורי בתותח 17 ליטראות
מלחמת העצמאות
מספר יחידות של תותחים נגררים היו בשרות הצבא המצרי בתש"ח. אחד הכלים הבודדים מסוג זה שנלקח שלל, לקח חלק בהתקפה השמינית האחרונה על משטרת עיראק סווידאן.
בפקודה שהכין יצחק רבין קצין המבצעים של חזית הדרום במסגרת ההכנות למבצע יואב, הוא רשם 2 תותחי 17 ליטראות. זו הוכחה חד משמעית לכך שעד אז תפסו כוחות צה"ל כשלל 2 תותחים במצב כשיר עם תחמושת מספקת שהושמשו לקראת הפעולה.
ארצ'ר - משחית טנקים בריטי. הארצ'ר היה כלי השריון הראשון שצויד בתותח בן ה-17 ליטראות
לאחר המלחמה התברר שטנקי השרמן שנרכשו בינתיים עם תותח קצר 75 מ"מ, נחותים לעומת הטנקים שרכש הצבא המצרי מסוג T34. על מנת להתגבר על נחיתות זאת הותקנו בחלקם תותחי 17 ליטראות.
טנקים משופרים אלו נחשפו לציבור לראשונה במצעד צה"ל ביום העצמאות בשנת 1956.
מבצע קדש
במבצע קדש בשנת 1956, הפעיל הצבא המצרי תותחי 17 ליטראות נגררים וכן תותחים מתנייעים מסוג "ארצ'ר" שהופעלו כנגד השריון הישראלי בחזית סיני, בעיקר בקרב סכר הרואיפה באזור אבו עגילה. באותו מתחם היו למצרים 6 תותחי 17 ליטראות נגררים ו- 14 תותחים מתנייעים מסוג ארצ'ר.[2]
זו הייתה כנראה ההפעלה המבצעית האחרונה של תותח זה גם ככלי נגרר וגם כתותח מתנייע בדמותו של הארצ'ר.
אחד התותחים המתנייעים האלה מוצג במוזיאון השריון בלטרון.
תותח מתניע מצרי מסוג ארצ'ר שננטש במבואות אל עריש, 1956
כלי רכב שנשאו את התותח
שרמן פיירפלי - תותח ה-75 מ"מ קצר הקנה המקורי הוחלף בתותח ה-17 ליטראות הארוך.
^חודר שריון, מנעל מתפרק (Armor Piercing, Discarding Sabot) - זהו למעשה קלע בקליבר קטן משמעותית מקוטר הקנה המיוצב בתוך הקנה על ידי מנעל (המשמש גם לאיטום הקנה בעת הירי) אשר מתפרק מהקלע לאחר הירי (ומכאן השם). פגז זה הוא הבסיס לפגזים חודרי השריון המודרניים מסוג "חץ" (חודר שריון -חץ).
^ראו מאמרו של סא"ל (מיל) אברהם זהר, חטיבה 7 במערכת סיני 1956 , ביטאון השריון מספר 36, אוקטובר 2010.
