תאודור דה באנוויל (בצרפתית: Théodore de Banville; 14 במרץ 1823 – 13 במרץ 1891) היה משורר וסופר צרפתי.
קורות חייו
דה באנוויל נולד בעיר מולן במחוז אלייה שבחבל אוברן בצרפת לאב שהיה קצין בצי המסחרי הצרפתי. ימי נעוריו עברו עליו בחוסר עניין כאשר למד בבית הספר התיכון קונדרסה בפריז. הוא התבדל מחבריו לכיתה ולא השתתף אתם באירועים כלשהם. אחרי שסיים את למודיו בבית הספר התיכון הקדיש את עצמו לספרות.
ב-1842 פרסם את קובץ החרוזים "הפסלים" וב-1846 את הקובץ "הנטיפים התלויים". שני קובצי שירה אלה נתקבלו בביקורת עוינת, אך גרמו לידידותו עם המשורר אלפרד דה ויניי, והוא הקדיש את כל זמנו ליצירה ספרותית ולבקורת הספרות. החל ב-1853 פרסם ספרים ובהם "מחקר על המנהגים של פריז" שבו תיאר את חייהם של אנשי החברה הגבוהה שבעיר. הוא פרסם מאמרים בכתבי עת לספרות ושימש גם כמבקר תיאטרון של מספר עיתונים.
דה באנוויל התגורר בעיקר בפריז והיה אהוד על החוגים הספרותיים של העיר. הוא פרסם קובצי שירה נוספים ובהם הקובץ "מזמורי לוליינות" (1857) שאותו הקדיש לויקטור הוגו וזכה בעידודו. ב-1858 הוא זכה באות לגיון הכבוד הצרפתי. ב-1866 נשא לאישה את מארי אליזבט רושגרוס וב-1867 הקדיש לה את קובץ שיריו "הגולים". ב-1868 השתתף בעריכת המהדורה השלישית של קובץ שיריו הנודע של שארל בודלר "פרחי הרע".
דה באנוויל היה אחד האנשים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בספרות הצרפתית של תקופתו. בהשפעתו החל להופיע ב-1866 כתב העת לספרות "הפארנאסוס בן זמננו" שביטא את רעיונותיה של קבוצת משוררים שבה היה חבר שדגלה באידיאל של תאופיל גוטייה "אמנות לשם אמנות" ושהקימה את אסכולת הפארנאס בשירה הצרפתית. הוא טיפל באופן מיוחד בבעיות הסגנון בשירה, עשה ניסיונות להעשירה והחיה צורות שירה עתיקות כמו הבלדה והרונדו.
היו כאלה שדחו את שירתו כחסרת רגש וחסרת דמיון, אך השפעתו הגדולה אפשרה למספר רב של משוררים צעירים להתנתק מן הסגנון הרגשני המעושה שהשתרש בשירה ובספרות של תקופתו. בין משוררים אלה ניתן למנות את המשורר הצעיר ארתור רמבו שבמאי 1870 שלח לו את שירו "אופליה" וקיבל את תמיכתו בצורת המלצה למוציא לאור אלפונס למר.
דה באנוויל מת בפריז ב-1891 ונקבר בבית הקברות מונפרנאס שבעיר. אחד הרחובות של הרובע השבעה עשר של פריז נושא את שמו.
קישורים חיצוניים
.svg){kind=logo}
