PROFILPELAJAR.COM

תא פיטום
**mastocytus**
שיוך	differentiated hemal cell
מזהים
לטינית (TA98)	mastocytus
טרמינולוגיה היסטולוגיקה	H2.00.03.0.01010
FMA	66784
קוד MeSH	A11.329.427
מזהה MeSH	D008407
מערכת השפה הרפואית המאוחדת	C0024880

תא פִּיטוּם (או מאסטוציט, Mastocyt; באנגלית: Mast cell, תא מאסט) הוא תא דם לבן המהווה חלק מרקמות חיבור בגוף ומכיל מספר רב של גרנולות העשירות בהיסטמינים והפארין. על אף שתאים אלה ידועים בעיקר בתפקיד שהם ממלאים באלרגיה ובתגובות אנפילקטיות, תאי פיטום ממלאים תפקיד חשוב בהגנה על הגוף, כיוון שהם מעורבים באופן מעמיק בריפוי פצעים ובהגנה מפני פתוגנים.

מוצא וסיווג

תאי פיטום תוארו לראשונה על ידי פאול ארליך ב-1878 על בסיס תכונות הצביעה הייחודיות שלהם והגרנולות הגדולות שהם מכילים. גרנולות אלה הטעו את ארליך לחשוב שהן נועדו כדי להזין את הרקמה שמסביב לתאים, והוא כינה אותם "תאי פיטום".

בימינו, הם נחשבים לחלק ממערכת החיסון. תאי פיטום דומים מאוד לבאזופילים (סוג של תאי דם לבנים הנמנים עם משפחת הגרנולוציטים) שבדם; הדמיון בין שני סוגי תאים אלה הוביל רבים לשער שתאי פיטום הם בזופילים ש"התיישבו" ברקמה. אולם, עדויות עדכניות מציעות כי הם נגזרים מתאי מוצא שונים במח העצם. עם זאת, הן תאי פיטום והן בזופילים נחשבים ככאלה הנגזרים מתאי אב במח העצם המבטאים את הסמן CD34. הבזופיל עוזב את מח העצם כשהוא בצורתו הבשלה, ואילו תא הפיטום נע בצורתו הלא בשלה, כאשר את ההבשלה הסופית הוא מבצע רק לאחר שהתיישב ברקמת היעד. אתר המטרה ברקמה, בו בוחר תא פיטום לא בוגר להתיישב, קובע ככל הנראה את התכונות המדויקות של תא הפיטום הבוגר.

ידועים שני סוגים של תאי פיטום - אלה הנמצאים ברקמת חיבור, וסוג נפרד הנמצא ברקמות המצפות את דרכי הכניסה לגוף (כגון אפיתל דרכי הנשימה). פעילותו של הסוג השני תלויה בתאי-T.

תאי פיטום נוכחים לרוב ברקמות עשירות בכלי דם, המגנות על הסביבה הפנימית של הגוף מפתוגנים הנמצאים מחוצה לו. למשל ברקמות חשופות לעולם החיצוני כגון עור, רירית דרכי הנשימה, רירית מערכת הרבייה, רירית מערכת העיכול, רירית עיניים.

פיזיולוגיה

תאי פיטום ממלאים תפקיד מפתח בתהליך הדלקתי. כאשר הוא מופעל, משחרר תא הפיטום במהירות את תכולת הגרנולות המאפיינות אותו וכן מספר מתווכים הורמונליים, אל התווך הבין-תאי. ניתן להאיץ את תהליך שחרור הגרנולות בתאי פיטום על ידי פציעה (פיזית או כימית), קשירת נוגדני IgE או על ידי קשירת משלים.

תאי פיטום מבטאים קולטנים בעלי זיקה גבוהה לאימונוגלובולין IgE. קולטן זה הוא בעל זיקה כה גבוהה עד שקשירת מולקולות IgE היא למעשה בלתי הפיכה. כתוצאה מכך, תאי פיטום מכוסים ב-IgE. IgE, בתורו, מסונתז על ידי תאי-B (התאים מייצרי הנוגדנים של מערכת החיסון). מולקולות IgE, בדומה לכל הנוגדנים, הן ספציפיות לאפיטופ מסוים אחד.

בתגובות אלרגיות, תאי פיטום נשארים לא פעילים עד שאלרגן נקשר לתצמיד של תא-IgE (ראה ממול). אלרגנים הם בדרך כלל חלבונים או פוליסכרידים. האלרגן נקשר לחלק Fab של מולקולות ה-IgE על שטח הפנים של תא הפיטום.

נראה, לכאורה, כי כדי להפעיל את התא דרושה קשירה של שתי מולקולות של IgE (או יותר) לתא הפיטום; השינויים המרחביים מובילים להפרעה קלה במבנה של ממברנת התא, הפרעה זו גורמת לרצף של ריאקציות בתוך התא שמובילות להפעלת התא. למרות שריאקציה זו מוכרת במיוחד במקרים של אלרגיה, נראה כי היא התפתחה כמערכת הגנה נגד הדבקה בתולעים טפיליות מסוימות.

לפיכך, המולקולות המופרשות אל המדיום הבין-תאי כוללות:

מתווכים ראשוניים
1. היסטמין (2-5pg/cell)
2. פרוטאוגליקוגנים, ובעיקר הפארין (פעיל כנוגד קרישה)
3. סרין פרוטאזות
מתווכים ליפידיים טריים (מוגדרים גם כמתווכים שניוניים)
1. פרוסטגלנדין D2
2. לויקוטריאן C4
ציטוקינים

היסטמין מרחיב את הצינורות הבתר-נימיים, מפעיל את האנדותל, ומגדיל את חדירוּת כלי הדם. דבר זה מוביל לבצקת מקומית (נפיחות), חום, אדמומית, ולמשיכת תאים גורמי דלקת אחרים לאתר השחרור. כמו כן, היסטמין מגרה קצות עצבים (וכך גורם לגירוי או כאב). הסימנים העוריים של שחרור היסטמין הם תגובת "פריחה ונפיחות". הנפיחות והאדמומיות המופיעות לאחר עקיצת יתוש הן דוגמה טובה של ריאקציה זו, המתרחשת שניות לאחר עירור תא הפיטום על ידי האלרגן.

הפעילויות הפיזיולוגיות האחרות של תאי פיטום הן הרבה פחות מובנות. מספר מחקרים מראים כי תאי פיטום הם בעלי תפקיד בסיסי מאוד בחיסון מלידה – הם מסוגלים לייצר מגוון רחב ביותר של ציטוקיני מפתח ומתווכים דלקתיים אחרים, הם מבטאים מספר רב של "קולטנים מזהי תבנית אנטיגנית", ונראה כי עכברים חסרי תאי פיטום יותר פגיעים למגוון של זיהומים.

הגרנולות של תאי פיטום נושאות מגוון של כימיקלים ביו-פעילים. נמצא כי גרנולות אלה מועברות לתאים סמוכים של מערכת חיסון ולנוירונים באמצעות טרנסגרנולוזציה דרך השלוחות הממברניות שהם יוצרים.

תפקיד התאים במחלות

מחלות אלרגניות

צורות רבות של אלרגיות הקשורות לעור מתוּוכות בחלקן הגדול על ידי תאי פיטום; הן ממלאות תפקיד מרכזי באסתמה, אקזמה, עקצוץ (ממגוון סיבות), נזלת אלרגנית ודלקת עיניים אלרגנית. תרופות נוגדות היסטמין פועלות על ידי חסימת הפעילות של היסטמין או קצות העצבים. תרופות מבוססות כרומוגליקט (נתרן כרומוגליקטי, נדוכרומיל) חוסמות את תעלת הסידן החיונית לשחרור הגרנולות על ידי תא הפיטום, מייצבות את התא ומונעות שחרור של היסטמין ומתווכים הקשורים אליו. אנטגוניסטים של לויקוטריאן (כגון מונטלוקאסט וזאפירלוקאסט) חוסמים את פעילות המתווכים הלויקוטריאניים, ומשתמשים בהם יותר ויותר במחלות אלרגניות.

תגובה אנפילקטית

באלרגיה חריפה (תגובה מערכתית חזקה לאלרגנים, כגון אגוזים, עקיצות דבורים וסמים), מתרחש שחרור גרנולות מסיבי ברחבי הגוף מתאי הפיטום המוביל להרחבת כלי דם רבים, ואם חמור מספיק, לסימפטומים של הלם אנפילקטי המסכן את החיים.

תגובת חיסון

תאי פיטום מהווים חלק מהפתולוגיה המקושרת עם ההפרעות האוטואימוניות דלקת מפרקים שיגרונית, אבעבועות עור פמפיגואידיות וטרשת נפוצה. הוכח כי הם מעורבים בגיוס תאים מעוררי דלקת למפרקים (בדלקת המפרקים השיגרונית) ולעור (אבעבועות) ופעילות זו תלויה בנוגדנים ורכיבי משלים. כמו כן, תאי פיטום מהווים חלק חשוב בתגובת החיסון של הילוד וחשובים לטיהור מחיידקים ומנגיפים.

הפרעות בתאי פיטום

מסטוציטוזיס היא מצב נדיר שבו מתבצעת חלוקת תאים מהירה בתאי פיטום. היא קיימת בצורה עורית ומערכתית, כאשר הצורה הראשונה מוגבלת לעור והשנייה יכולה לכלול מספר איברים. מאסטוציטומה הוא גידול של תאי פיטום, הנראה לעיתים קרובות בכלבים וחתולים.

מקורות

Prussin C, Metcalfe DD. IgE, mast cells, basophils, and eosinophils. J Allergy Clin Immunol 2003;111(2 Suppl):S486-94. PMID 12592295
Wilhelm, M., Silver, R., Silverman, A.J. (2005). Central nervous system neurons acquire mast cell products via transgranulation. European Journal of Neuroscience 22:2238-2248.
Dichlberger A, Kovanen PT, Schneider WJ. Mast cells: fromlipid droplets to lipid mediators. Clin Sci (Lond). 2013;125:121-30. doi: 10.1042/CS20120602.PubMed PMID 23577635
Galli SJ, Tsai M. IgE and mast cells in allergic disease.Nat Med. 2012;18:693-704. doi: 10.1038/nm.2755. PubMed PMID 22561833