שתיים דובים הוא רומן מאת הסופר הישראלימאיר שלו, שיצא לאור בשנת 2013. מקור שמו של הספר בסיפור אלישע והדובים שמתרחש בספר מלכים ב', פרק ב', פסוק כ"ד. גם ספר זה, בדומה לספרים קודמים שכתב שלו[1], נסב סביב ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים.
סיפור העלילה
הספר "שתיים דובים" מתאר את קורותיה של משפחת תבורי, המתגוררת במושבה בכרמל, כפי שבחרה לספרם רות תבורי, המכונה רותה, מורה לתנ"ך בבית הספר התיכון של המושבה, המתגוררת באחוזת המשפחה, היא "חצר תבורי", שבמושבה. הסיפור נסב סביב יחסיה של רות עם סבה, זאב תבורי, אדם קשה ואכזר אשר לחם במלחמת העצמאות, ולו עין אחת, אחיה הבכור, דוביק, חברו הטוב ביותר, איתן, אשר כמוהו שירת ביחידה מובחרת, אשר היה לאהובה ולבעלה ונטע בנה הקטן. במקביל לסיפור אותו מספרת "רותה" לוורדה, חוקרת מגדר בתולדות היישוב, חלק מהעלילה מסופרת גם על ידי "מספר יודע-כל".
בין הפרקים משולבים שלושה סיפורי ילדים שכתבה רותה לבנה נטע: "השור האדיר, העגלה והתות", "האדם הקדמון והאש", "נטע ומלכמוות". הסיפורים מקבילים לעלילת הספר אשר מפרשת את הרקע לסיפורים אלו, אולם כל סיפור כזה עומד בפני עצמו.
כספרים אחרים של מאיר שלו, הספר כתוב בשפה עשירה, שמתובל בה הומור דק וחשיבה פרועה.
רותה המספרת
כבספרים נוספים של שלו,[2] בא חלק משמעותי מהסיפור מפיו של אחד הגיבורים המשתתפים בעלילה, השתתפות פעילה, כמו ב"שתיים דובים", או השתתפות פסיבית כמו למשל בספרו הראשון: "רומן רוסי". השונה בספר זה הוא שהמספרת היא אישה: רותה. מאיר שלו עצמו מעיד בראיונות, שלא היה לו קל לעצב את סיפורה ושפתה של רותה, המורה לתנ"ך, שצריכה לשלב בשפתה את המיזוג שבין אחת שמתענגת על שפת התנ"ך והשפה העברית, ובין היותה טיפוס שובב, "פרחחית" כלשונו. ברגע שהוא מצא את המשלב המתאים של לשון הגיבורה, היא החלה כאילו לתקשר איתו, והיה לו קל לכתוב מפיה של האישה המיוחדת הזו.[3]
או כפי שמעידה רותה בספר:
אני כותבת כי יש סיפורים שעדיף לכתוב מלספר, כי לא נעים להרגיש את המילים שלהם בתוך הפה. במקום שיהיו כמו עקרבים ונדלים על הלשון, עדיף שיזחלו על הנייר ויטפטפו את הרעל שלהם עליו
— שתיים דובים, עמ' 36
במילותיה של רותה יש לא רק הסבר לכתיבתה שלה, אלא לכאורה גם לכתיבתו של שלו את הספר הזה, שמדבר על מעשים שלא תמיד קלים לקליטת הקורא, אך הכתיבה עליהם כאילו מאפשרת להם לעבור סוג מסוים של זיכוך. כי הספר מכיל יצרים עזים, נקמות אפלות, רציחות, נקמת דם - תחושות ואירועים מעבר להתרחשויות הרגילות בספריו.[4]
רותה מעידה על עצמה, שיש לה ראש אחר.
אני אוהבת ראשים אחרים. גם לי יש ראש אחר, לאיתן הראשון [בעלה] היה ראש אחר, לסבא שלי, לטוב ולרע, במיוחד לרע, היה ראש אחר. לדוביק ולדליה, לעומת זאת, אין ראש אחר. לרוב בני האדם אין ראש אחר. יש לכולם אותו ראש והם גם משאילים אותו זה לזה בשעת הצורך.
— שתיים דובים, עמ' 316-315
לקריאה נוספת
משה גרנות, "בהנחה שהשוטרים טיפשים, ואולי גם הקוראים... ", מאזנים,88 (1), 2014. עמ' 34-32. טקסט מלא
