PROFILPELAJAR.COM

שר היער (בגרמנית: Der Erlkönig, בתעתיק לעברית: ארלקניג או ארלקניש) היא בלדה גרמנית מאת יוהאן וולפגנג פון גתה שנכתבה בשנת 1782 והולחנה על ידי מספר מלחינים, שהידוע שבהם הוא פרנץ שוברט (1815).

עלילה

הבלדה מבוססת על אגדה דנית בשם Ellerkonge (בעברית "מלך האֶלפים"). האגדה תורגמה לגרמנית על ידי יוהאן גוטפריד הרדר ב-1778. המילה "אלף" (elfen) תורגמה בטעות כ-"Erle" (עץ האלנוס), בתוספת המילה הגרמנית "König" (מלך). "באגדה המקורית מתואר שר היער כיצור פלאי, קונדסי אך מסוכן, שנגיעתו ממיתה. אצל הרדר בת שר היער היא הדמות העיקרית".^[1]

הבלדה מספרת על רכיבה לילית של אב עם בנו. הילד רואה את דמותו של שר היער, שמפניה הוא מרגיש מאוים. על-פי האגדה, שר היער הוא יצור שרודף יערות, שואב נשמות ילדים והורג אותם. האב מנסה להרגיע את בנו מהחזיונות, להם הוא נותן הסבר טבעי כגון ערפל או רשרוש הרוח בעלים, וככל שהבלדה מתקדמת האב מגביר את מהירות רכיבתם. אך הילד לא נרגע; שר היער מנסה לפתות את הילד לבוא איתו, ומפחיד אותו יותר ויותר ככל שמתקדמת הבלדה. התיאורים של שר היער מוצגים מנקודת מבטו של הילד ונראים אמיתיים ביותר. כשהבן לבסוף מותקף פיזית על ידי שר היער, האב מגביר עוד יותר את קצב רכיבתם על-מנת להגיע ליעדם לפני שיהיה מאוחר מדי. כשהם לבסוף מגיעים האב מגלה שהילד כבר מת.

פרשנויות ליצירה

פרשנות נפוצה של השיר היא לראות את שר היער כמטפורה למחלה קטלנית הגורמת לו להזיות. מתוך סבלו הוא הוזה את שר היער המאיים עליו ומפתה אותו בו זמנית, אשר מדמה את המוות המצפה לו.

פרשנות אחרת רואה בבלדה דימוי למאבק בין שתי אסכולות בנות התקופה - הרציונליזם, פרי עידן הנאורות, אשר סבור שהאדם באמצעות תבונתו ושכלו יכול לפענח את העולם, להבינו ולרתום אותו לצרכיו; לעומת הרומנטיקה, שעל פיה האדם לא מסוגל לתפוס בשכלו את הטבע וישנם דברים שהם מעבר להשגתו. כך האב הרציונלי מבקש לשלול את גישתו של הבן הרומנטיקן שמוצא בטבע יסוד מאיים שהאדם לא יוכל לו: שר היער. הרציונליזם מבטל את התפיסה לפיה יש בטבע דברים נסתרים שבני האדם לא יוכלו לדעת ולפענח, אולם לבסוף שר-היער חוטף את הילד והרציונליזם מתבדה.

תרגומים עבריים

הבלדה תורגמה לעברית על ידי מיכ"ל ("מלך-בלהות"), יעקב פיכמן ("שר היער"), שאול טשרנחובסקי, עמנואל אולסבנגר, עדה ברודסקי, אריה סתיו, אלכס בנדרסקי, אמיר אור ואריאל הירשפלד.^[2]

להלן השוואת כמה מן התרגומים – ומולם המקור:

מֶלֶךְ-בַּלָּהוֹת (תרגום מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל))
מִי שָׁם בִּדְמִי לַיִל בִּילֵל סוּפָתָה
עַל סוּס אָמוֹץ יִרְכַּב, חָשׁ הוּא כַּסַּעַר –
הָאָב וּבְנוֹ הֵמָּה שָׁבִים הַבַּיְתָה.
וִיחַבֵּק הַבֵּן, אֶל לִבּוֹ יַטֶּנּוּ,
בִּכְנַף אַדַּרְתּוֹ יֵחַם אֶת יָדֵהוּ:
"מַה זֶּה בֵּן-יַקִּיר! מַה תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ?
מַה תִּדְכֶּה, מַה תִּשַּׁח, מַה יַּךְ לִבֶּךָ?"

(הבן)
שָׁם מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת, אָבִי, נָא שׁוּרָה!
כַּלַּהַב יָצִיץ עַל רֹאשׁוֹ הַנֵּזֶר –
וּזְנָבוֹ אָיוֹם! רַב מִדּוֹ מֵאָרֶץ!"

(האב)
אַל-נָא, בֵּן יַקִּיר! נָא עֶרְכָה הַרְגִּיעָה!
אַךְ צַלְמֵי עֲרָפֶל עֵינְךָ שָׁם תַּחַז!

(הבן)
אוֹיָה נָא, אָבִי! אוֹי הַט אָזְנֶךָ!
דָּבָר לָאַט עִמִּי הַשֵּׁד – הַאֲזִינָה!
"בּוֹא אֵלַי, יֶלֶד נָעִים! עִמִּי לֵכָה!
וּבְמִשְׂחֲקֵי-חֶמְדָה אֲשַׁעֲשַׁע פָּנֶיךָ!
הֵן שָׁם עַל חוֹפַי יִגְאוּ פִּרְחֵי-נֹעַם
וּבְנִיחוֹחָהּ תַּקְדִּים שׁוֹשַׁנָּה אַפֶּךָ
וּלְאִמִּי שַׂלְמַת פָּז וּמִשְׁבְּצוֹת כֶּתֶם
וּבְהוֹד מַחֲלָצוֹת הִיא תַעַט גֵּוֶךָ!"

(האב)
מַה-זֶּה, בֵּן-יַקִּיר! מַה תֵּכַהּ רוּחֶךָ?!
בֵּין אִבֵּי נַחַל אַךְ יִפְעֶה הָרוּחַ? –

(השד)
מַהֲרָה, בֶּן-חֶמֶד! עִמָּדִי נָא לֵכָה!
וּבְנוֹתַי תִּתֵּנָּה אֶל רֹאשְׁךָ נֵזֶר –
וּבִמְחוֹלוֹת נֶשֶׁף אִתְּךָ תָּחֹלְנָה
וּנְגִינוֹת נֹעַם תָּשֵׁרְנָה לָךְ יַחַד –"

(הבן)
הוֹי אָבִי! הוֹי אָבִי! שׁוּרָה נָא שָׁמָּה!
בֵּין פֹּארוֹת הַיַּעַר בָּנוֹת תָּחֹלְנָה –

(האב)
אַל-נָא, בַּר בִּטְנִי! אַל יָנַע לִבֶּךָ,
אֶת אֵלֵי הַיַּעַר כִּשְׂעִירִים תַּחַז –

(השד)
אֶרְחָמְךָ, בֵּן-נָעִים! אֹהַב אוֹתָכָה!
לִיפִי פָּנֶיךָ כִּי נָאווּ נֶהְדָּרוּ –
אִם לֹא תֵאתֶה עָדַי וּבְחֶפֶץ נֶפֶשׁ
בֶּחָזָק אָבוֹא וּזְרֹעִי מוֹשֶׁלֶת –

(הבן)
הוֹי אָבִי! יָדוֹ אֶת עָרְפִּי אָחָזָה,
הוֹ הוֹ רֶצַח בִּי שִׁלַּח וַיִּרְטֵנִי!..

וַיֵּחַת הָאָב, שַׂעֲרוֹתָיו סָמָרוּ!
וַיְטַעֵן אֶת סוּסוֹ אַף טָשׂ כַּנֶּשֶׁר –
וּבְנוֹ בִימִינוֹ מַר יַצְרִיחַ.
וּבַחֲצִי הַלַּיִל אָתָא הַבַּיְתָה
וּבִזְרוֹעוֹ, הָהּ! הִנֵּה מֵת הַיֶּלֶד! –

שַׂר הַיָּעַר (תרגום שאול טשרניחובסקי)
מִי הוּא הָרוֹכֵב בְּסוּפָה וַחֲצוֹת?
הָאָב הוּא עִם בְּנוֹ. בִּזְרֹעוֹת אַמִּיצוֹת
יְאַמְּצֶנּוּ הַלָּה, יְחַבְּקֶנּוּ חָבֹק
וּבְיָד חֲזָקָה וְיֵחַם לַתִּינוֹק.

– מַה תִּירָא, הַיֶּלֶד, פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר?
– אָבִי, שַׂר הַיַּעַר, כְּלוּם אֵינְךָ מַכִּיר?
בְּרֹאשׁו לוֹ עֲטֶרֶת, זָנָב לוֹ שָׁחוֹר.
– מַטְלִית עֲרָפֶל הִיא, בְּנִי, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

"אֵלַי בֹּא, הַיֶּלֶד, אֵלַי, הַנָּעִים –
אִתְּךָ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ שַׁעֲשׁוּעִים נָאִים.
פִּרְחֵי צִבְעוֹנִים עַל גְּדוֹתַי לִי לָרֹב,
"אִמִּי לָהּ כַּמָּה גְּלִימוֹת כֶּתֶם טוֹב".

– אָבִי, הוֹי אָבִי! וּכְלוּם לֹא תִשְׁמַע
מַה שָׂח שַׂר הַיַּעַר, מַבְטִיחַ לִי מָה?
– הֵרָגַע, הֵרָגַע, יַלְדִּי הַנָּעִים:
אַךְ רוּחַ מְרַשְׁרֶשֶׁת בְּעָלִים יְבֵשִׁים.

"הוֹי נַעַר נֶחְמָד, כְּלוּם אֵלַי לֹא תֹאבֶה?
"בְּנוֹתַי תְּטַפֵּלְנָה בְּךָ מַה יָפֶה,
"בְּנוֹתַי כִּי תֵצֶאנָה בַּלַּיְלָה בַּסָּךְ, –
"תָּחוֹלְנָה, תָּשׁוֹרְנָה, תְּיַשְׁנֶנָּה אוֹתָךְ".

– אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אֵינְךָ
אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַּעַר שָׁם בַּחֲשֵׁכָה?
– הוֹי, בְּנִי! הוֹי, בְּנִי, מְאֹד אֵטָב לִרְאוֹת,
לֹא, כִּי עֲרָבִים עַתִּיקוֹת מַקְדִּירוֹת.

"אֲנִי אֲהַבְתִּיךָ, נָעַמְתָּ לִי מְאֹד,
"אִם לֹא בִּרְצוֹנְךָ, אָבֹא בְּחֹזֶק יָד".
– אָבִי, הוֹי, אָבִי! הִנֵּה תָפַס בִּי.
הוֹי הוֹי, שַׂר הַיַּעַר פָּגַע בִּי, אָבִי!

נִבְהַל הַפָּרָשׁ, הוּא נֶחְפָּז, הוּא שׁוֹקֵק,
הַיֶּלֶד בְּיָדוֹ נֶאֱנָק וְצוֹעֵק.
דּוֹפֵק אֶת סוּסוֹ וּבָא חֲצֵרוֹ.
וּבִזְרֹעוֹתָיו מֵת מוּטָל – נַעֲרוֹ.

Erlkönig (המקור הגרמני)
Wer reitet so spät durch Nacht und Wind?
Es ist der Vater mit seinem Kind;
Er hat den Knaben wohl in dem Arm,
Er faßt ihn sicher, er hält ihn warm.

"Mein Sohn, was birgst du so bang dein Gesicht?" –
"Siehst, Vater, du den Erlkönig nicht?
Den Erlenkönig mit Kron' und Schweif?" –
"Mein Sohn, es ist ein Nebelstreif."

"Du liebes Kind, komm, geh mit mir!
Gar schöne Spiele spiel' ich mit dir;
Manch' bunte Blumen sind an dem Strand,
Meine Mutter hat manch gülden Gewand." –

"Mein Vater, mein Vater, und hörest du nicht,
Was Erlenkönig mir leise verspricht?" –
"Sei ruhig, bleibe ruhig, mein Kind;
In dürren Blättern säuselt der Wind." –

"Willst, feiner Knabe, du mit mir gehn?
Meine Töchter sollen dich warten schön;
Meine Töchter führen den nächtlichen Reihn,
Und wiegen und tanzen und singen dich ein." –

"Mein Vater, mein Vater, und siehst du nicht dort
Erlkönigs Töchter am düstern Ort?" –
"Mein Sohn, mein Sohn, ich seh' es genau:
Es scheinen die alten Weiden so grau. –"

"Ich liebe dich, mich reizt deine schöne Gestalt;
Und bist du nicht willig, so brauch' ich Gewalt." –
"Mein Vater, mein Vater, jetzt faßt er mich an!
Erlkönig hat mir ein Leids getan!" –

Dem Vater grauset's; er reitet geschwind,
Er hält in Armen das ächzende Kind,
Erreicht den Hof mit Mühe und Not;
In seinen Armen das Kind war tot.

לחנים

הבלדה התפרסמה במרוצת הזמן, והולחנה על ידי מלחינים רבים, פעמים אחדות כליד. הגרסה המוכרת ביותר היא זו של שוברט. גרסאות נוספות הן של יוהאן פרידריך רייכרט בן המאה ה-18 ושל קארל לווה, בן גילו של שוברט. בטהובן עשה ניסיון להלחין את הבלדה אך חזר בו ולא פרסם את עבודתו.

לחנו של שוברט

העמוד הראשון בכתב ידו של שוברט באחת מגרסאות הליד

שוברט הלחין את השיר לקול סולו ולפסנתר בשנת 1815. הוא ערך שלושה תיקונים לפני שפרסם את הגרסה הרביעית בשנת 1821 כאופוס 1 (אוטו אריך דויטש קטלג את השיר כמספר 328 ברשימת יצירותיו של שוברט). הליד בוצע לראשונה בקונצרט פרטי בווינה ב-1 בדצמבר 1820. הבכורה הפומבית נערכה ב-7 במרץ 1821 בקֶרנטנֶרטוֹר (אנ') בווינה.

ארבע הדמויות בשיר - המספר, האב, הבן ושר היער - מושרות בדרך כלל על ידי זמר אחד. שוברט מיקם כל דמות במנעד קולי שונה ועם ניואנסים קצביים משלה. המספר במנעד האמצעי בסולם מינורי. האב במנעד הנמוך ושר הן בסולם מינורי והן במג'ורי. הבן במנעד גבוה, שר בסולם מינורי המייצג את פחדו. שר היער שר בסולם מג'ורי מלווה בארפג'י עולים ויורדים. דמות חמישית, הסוס, נרמזת בשלשות מהירות על ידי הפסנתר לאורך כל השיר, מחקה פעימות פרסה.

הליד מתחיל בשלשות מהירות של הפסנתר על מנת ליצור תחושת דחיפות בדימוי דהירתו של הסוס. בינתיים הבס מוסיף נושא אימה לקטע. מוטיבים אלה ממשיכים לאורך כל הדרך. כל אחד מתחנוניו של הבן הופך להיות חזק, גבוה, ודק יותר מהקודמים. לקראת סוף היצירה המוזיקה מואצת, כפי שהאב מנסה בצורה נואשת לדרבן את הסוס שלו לדהור מהר יותר, ולאחר מכן מאיטה, כאשר הוא מגיע. הפסנתר עוצר לפני הסיום לפני שהוא מסיים בקדנציה דרמטית.

הליד נחשב מאתגר לביצע בשל המנעד הקולי הנדרש מהסולן כמו גם הליווי הקשה הכוללת נגינה של אקורדים ואוקטבות במהירות כדי ליצור דרמה ודחיפות. השיר עובד לפסנתר סולו על ידי פרנץ ליסט והליווי בפסנתר תוזמר על ידי הקטור ברליוז. ישנו גם עיבוד לכינור סולו על ידי היינריך וילהלם ארנסט. הביצוע המפורסם ביותר הוא של זמר הבריטון דיטריך פישר-דיסקאו והפסנתרן ג'רלד מור.

	ביצוע היסטורי בביצוע הקונטרה-אלטית ארנסטין שומאן-היינק (1861–1936) מלווה על ידי תזמורת חברת ההקלטות "ויקטור" (1913)
	לעזרה בהפעלת הקובץ

אחד מכתב היד של היצירה שמור בספרייה והמוזיאון על שם מורגן (The Morgan Library & Museum) בניו יורק.

יחסו של גתה ללחן

בשנת 1815 שלח שוברט בן ה-18 את הלחן לגתה, אולם הלה כלל לא טרח לענות לו. סיבה אפשרית לכך היא שלתפיסתו האסתטית, הלחן מתוחכם מדי ועל כן מסיט את תשומת הלב מהמילים והתוכן.^[3]