PROFILPELAJAR.COM

שקמה
	שקמים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	ורדנאים
משפחה:	תותיים
סוג:	פיקוס
מין:	פיקוס שקמה
שם מדעי
	Ficus sycomorus; ‏לינאוס, 1753
תחום תפוצה

ערך זה עוסק במין של צמח. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שקמה (פירושונים).

שקמה (ברבים: שִׁקְמִים; שם מדעי: Ficus sycomorus) הוא מין עץ ממשפחת התותיים הנמנה עם הסוג פיקוס, שבו כלולים כ-1,000 מינים. העץ קרוי גם פיקוס השקמה. עצי השקמה (שקמים) נפוצים בעיקר באזורים החמים של כדור הארץ. השקמה היא עץ בר במזרח אפריקה, אך הופצה בידי האדם לארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה.

בישראל גדלים עצי השקמה בעיקר במישור החוף ובשפלה. בעבר היה להם ערך כלכלי, עצם שימש לנגרות ופריים נאכל. במשך השנים התמעטו מאוד עצי השקמה ברחבי הארץ אך עדיין ניתן למצוא עצים בני מאות שנים. ידועה במיוחד השקמה של אום חאלד, כיום בתחום העיר נתניה, וכן שקמים אחדות בתל אביב וסביבתה. כיום נשמרים העצים העתיקים, ועצים חדשים ניטעים למטרת נוי. פיקוס השקמה הוא צמח מוגן בישראל.^[2]

השקמה פורחת כמעט כל השנה. פרחיה הם חד מיניים. התפרחת, בצורת פגה האופיינית למיני פיקוס נוספים כגון תאנה, זכתה גם לכינוי ג'ומס. היא טובה למאכל אדם, אך נחותה בטעמה מתאנה וכיום היא חסרת ערך מסחרי. עם זאת, היא מושכת אליה עטלפי פירות, אשר ניזונים ממנה והפכו לחלק מהנוף הטבעי בערים דוגמת תל אביב. בארץ ישראל, בניגוד למקומות אחרים, מבשילות פגות השקמה לפרי, אך אינן יכולות לייצר זרעים מכיוון שלא מצוי כאן מין צרעת הפיקוס המסוים שמאביק אותן. לכן מרבים את השקמה באופן חלופי בעזרת ייחורים - ענפים המפתחים שורשים ואפשר לנטוע אותם.

על פי פרופסור אבינעם דנין, מהמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים, השקמים בארץ ישראל אינן עצי בר והן ניטעו בידי חקלאים שהביאו אותן למקומות החוליים.

פיקוס השקמה הוא אלרגני לפי הספרות הבוטנית^{[דרושה הבהרה]}.

עץ השקמה מופיע בסמלה של העיר חולון.

במצרים העתיקה עץ השקמה הקטן (Little Sycamore) היה האטריבוט של האלה חתחור. בתור אלת העץ היא סיפקה צל, מזון ומשקה ל'בא' (נשמה) של הנפטרים.

השקמה בתנ"ך

בתנ"ך מופיע עץ השקמה מספר פעמים. לדוגמה: ”יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל.”^[3]

השקמה מוזכרת כעץ הגדל בשפלה: ”וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַ͏ִם כָּאֲבָנִים, וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב.”,^[4] ”וְעַל הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה – בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי, וְעַל אֹצְרוֹת הַשֶּׁמֶן – יוֹעָשׁ.”^[5]

מקצועו של הנביא עמוס היה בליסת שקמים: ”וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים.”^[6] בולס היא מילה יחידאית בתנ"ך והדעות בקשר למשמעותה חלוקות. הפירושים המקובלים כוללים: פוצע את הפרי על מנת שיבשיל (על פי תרגום השבעים), קוטף את הפרי או מערבב את הפרי עם חומרים אחרים להאכלת בקר.

השקמה במשנה

בסדר זרעים, במסכת שביעית (פרק ט', משנה ב') משורטטים גבולות הארץ לעניין דיני השמיטה. הגליל התחתון מוגדר האזור מדרום לכפר חנניה, בו גדלה השקמה. הגליל העליון הוא האזור מצפון לכפר חנניה, בו לא גדלה השקמה. כמו כן מופיעה השקמה בתחילת מסכת דמאי (פרק א', משנה א') ומבואר שם שאם היו פוצעים את פירות השקמה, היו על ידי כך ממהרים להבשיל, ולכך היו נחשבים פירות השקמה כפירות חשובים שחזקה עליהם שאינם באים מן ההפקר, והיו חייבים במעשרות.

כמו כן נאמר לגביה^[7] דין הרחקה מן העיר 50 אמה (יותר משאר אילנות) כי ענפיה מרובים.

השקמה באמנות

עצי השקמה נטולי פרות עוצבו בתבליט לכיש, המתעד את מסע סנחריב לכיבוש לכיש בשנת 701 לפסה"נ.^[8] עצי השקמה על פרותיהם עוטרו בארבעה פסיפסים מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל. כל האתרים בהם מעוטרות שקמים מצויים בתחומי האקלים בהם עצי שקמה מסוגלים לגדול: בית חג הנילוס בציפורי בגליל התחתון, כנסיות חורבת בית לויה וחורבת מדרס בשפלת יהודה, ובית הכנסת השומרוני של סמארה במורדות המערביים של השומרון.