שפת מורשת היא השפה אשר ללומדים או דוברים אותה יש קשר תרבותי אליה באמצעות המשפחה או הקהילה ממנה באו. התפתחותה של שפת מורשת היא תוצאה נפוצה של סביבה דו-לשונית (bilingualism) בה אחת השפות נחלשת ביחס לשפה השנייה. דוברי שפות מורשת הם לרוב דוברי דור שני של מהגרים החיים בסביבה דו-לשונית מגיל צעיר. בדרך כלל אותו דור שני של מהגרים שולטים בשפה הרשמית של הארץ הקולטת, לעומת דור המהגרים הראשון אשר שולט ומשמר את שפת האם איתה הגיע למדינה החדשה. שפת מורשת עשויה להיות זהה לשפת הבית או שפת האם, אך יכולה להיות גם שונה מהן.

המונח "שפה מורשת" משמש לזיהוי שפות אחרות מהשפה הרשמית השלטת (או שפות) בתוך הקשר חברתי נתון. מונחים נוספים המשתמשים בהם לשפת מורשת הם: שפת קהילה ושפת בית^[1]. בחברות של מהגרים, המונח שפת מורשת מתייחס לשפה המדוברת בבית, או למיומנות מסוימת בשפה שאינה השפה הרשמית במדינה.

המונח משמש לתיאור שפה אשר מדוברת בעיקר על ידי קבוצות מיעוטים לשוניים^[2]."שפות מורשת כוללות שפות ילידיות אשר לעיתים קרובות נמצאות בסכנת הכחדה. גם שפות עולם השגורות באזורים רבים אחרים של העולם (ספרדית בארצות הברית, ערבית בצרפת)"^[3] התווית מורשת, ניתנת לשפה מבוססת בעיקר על מצבם החברתי של דובריה ולא בהכרח על נכס לשוני כלשהו. וכך, בעוד ספרדית אשר בדרך כלל נמצאת במקום גבוה מבחינת דוברים ברחבי העולם ויש לה מעמד רשמי בכמה מדינות, נחשבת שפה מורשת בארצות הברית בה אנגלית היא השפה הדומיננטית^[3]. דוברים של אותה שפת מורשת שגדלו באותה קהילה עשויים להיות שונים באופן משמעותי ביכולות השפה שלהם, ובכל זאת להיחשב דוברי שפת מורשת תחת הגדרה זו. ישנם דוברי שפת מורשת העשויים להיות מאוד בקיאים בשפה, בעלי מספר משלבים, בעוד דוברי שפת מורשת אחרים עשויים להבין את השפה, אך לא יוכלו לדבר אותה. לעיתים, אנשים אשר יש להם קשר תרבותי עם שפת מיעוט, אבל לא יכולים לדבר בה עשויים להחשיב אותה כשפת מורשתם^[3][4].

בתחומים שונים כגון חינוך לשוני ובלשנות, ההגדרות של שפת מורשת הופכות ספציפיות ומסועפות. בחינוך לשפה זרה, שפת מורשת מוגדרת ביחס לחינוכו של התלמיד בביתו והמיומנות הפונקציונלית שלו בשפה: תלמיד שגדל בבית בו השפה המדוברת אינה שפת הרוב הוא דובר שפת מורשת של אותה שפה אם הוא בעל מספר מיומנות בשפה^[3].תחת הגדרה זו, אנשים שיש להם קשר תרבותי כלשהו לשפה אך לא מדברים אותה אינם נחשבים תלמידי שפת מורשת. הגדרה מוגבלת זו הפכה פופולרית באמצע שנות התשעים עם פרסום הסטנדרטים עבור למידת שפה זרה על ידי המועצה האמריקנית להוראת שפות זרות^[3]. בקרב בלשנים, שפת מורשת היא שפה המוגדרת על סמך הסדר הזמני של רכישתה ולעיתים קרובות, על סמך הדומיננטיות השפה אצל הדובר^[3]. דובר שפת מורשת רוכש את שפת המורשת כשפה הראשונה שלו באמצעות קלט טבעי בסביבת הבית ורוכש את שפת הרוב כשפה שנייה^[5], בדרך כלל כאשר הוא הולך לבית ספר ומדבר על נושאים שונים עם אנשים בבית הספר, או על ידי חשיפה לתקשורת (טקסטים כתובים, אינטרנט, תרבות הפופולרית וכו')^[6].כאשר החשיפה לשפת המורשת פוחתת והחשיפה לשפת הרוב עולה, שפת הרוב הופכת לשפה הדומיננטית אצל הפרט ורכישת שפת המורשת משתנה^[5][2]. את התוצאות של שינויים אלה ניתן לראות בהסתעפויות שפת המורשת החל מהנורמות חד-לשוניות בתחומי הפונולוגיה, ידע לקסיקלי (ידע של אוצר מילים או מילים), מורפולוגיה, תחביר, סמנטיקה וקוד-סוויצ'ינג (code-switching), אף על פי ששליטה בשפת המורשת יכולה להשתנות בין מיומנויות קלט גרידא בשפה מדוברת בלתי פורמלית לדיבור שוטף כדובר יליד^[7].

שפת מורשת נרכשת ברמה כלשהי בבית, לרוב לפני רכישת השפה הרשמית או המדוברת באזור בו הלומד גר. רכישת שפת המורשת מואטת בדרך כלל עם למידת השפה הרשמית של הקהילה הרחבה אליה שייך הלומד, ורמת השליטה בשפת המורשת משתנה. חלק מדוברי שפת המורשת עלולים לאבד את השליטה בשפת המורשת לאחר שהחלו את לימודי השפה הדומיננטית^[8]. אחרים משתמשים בשפת המורשת שלהם בבית ועם בני המשפחה אך לא למדו או למדו מעט את שפת המורשת בצורה פורמלית ולכן מתקשים עם יכולות אוריינות השפה מחוץ למתחם הביתי^[9].רמת המיומנות בשפת המורשת נעה בין שליטה מועטה בשפה ועד שליטה ברמת שפת אם. לומד בעל ידע מועט בשפה יחשב כלומד שפת מורשת ולו מפני שיש לו רקע תרבותי בשפה, למשל ישראלית ממוצא אשכנזי שלומדים יידיש ללא ידע מוקדם בשפה.

גורם הגיל הוכח כמשפיע על הידרדרות השליטה בשפת המורשת. מחקרים הראו כי לילדים דו לשוניים צעירים סיכוי גבוהה יותר לאובדן שליטה בשפת המורשת מאשר ילדים דו לשוניים מבוגרים יותר^[10]. ככל שהילד מבוגר יותר בעת המפגש עם השפה הדומיננטית קטן הסיכוי שאותו ילד יאבד את יכולת השליטה בשפת המורשת שלו. הסיבה לכך היא שככל שהילד גדול יותר, כך גדלה חשיפתו והשימוש בשפת המורשת, ולכן גדל הסיכוי ששפה זו תישאר שפתו הראשית^[11]. חוקרים גילו כי תופעה זו מוסברת על ידי רשת הזיכרון של האדם. לאחר שרשת הזיכרון מאורגנת, המוח מתקשה לארגן מחדש מידע הנוגד את המידע הראשוני שעיבד, מכיוון שהמידע הקודם היה מעובד ראשון^[12]. בהתאם, אצל מבוגרים המנסים ללמוד שפה שנייה, תופעה זו הופכת למאבק- ברגע שאדם שולט בשפה, כללי הדקדוק והגייה של השפה הראשונה המבוססים ברשת הזיכרון מתנגשים עם הכללים החדשים הנילווים ללימוד של השפה החדשה^[5].

ללימוד שפת המורשת שתי מטרות עיקריות:

• שימור השפה
• העברת תכנים תרבותיים לדור הצעיר, דרך לימוד השפה

למידה מכל סוג משתמשת בשפה ככלי עיקרי, ומחקרים מראים כי לימוד בשפת אם מעודד למידה. לומדים צעירים הלומדים קריאה וכתיבה בשפה אותה הם יודעים מקבלים בסיס קוגניטיבי טוב שמסייע להם לרכוש שפות אחרות במיומנות גבוהה בשלב מאוחר יותר. בטווח הרחוק, לומדים שהתחילו את לימודיהם בשפת שמוכרת להם יהפכו לאנשים בעלי יכולות גלובליות. לומדים השייכים לקהילות מיעוט, נאלצים ללמוד קריאה וכתיבה בגיל הרך בשפה הרשמית הנהוגה במדינתם. הקושי אליו נחשפים הלומדים בגיל צעיר בשפה שאינה שפתם, מעיב על ההישגים הלימודיים וידוע כאחד הגורמים לנשירה ממערכת החינוך, במקרים קיצוניים. מסיבה זו, מדינות רבות יוזמות תוכניות לימודים לגיל בית ספר יסודי בשפת המורשת מתוך מחשבה שרכישת מיומנויות קריאה וכתיבה בשפת האם יביאו בעתיד למיומנויות גבוהות יותר בשפה הרשמית שתירכש בהדרגה במהלך לימודיהם.

ישראל שינתה את פניה עקב גלי עלייה גדולה שהגיעו אליה במהלך שנות קיומה. בשנות התשעים גדלה אוכלוסיית ישראל כמעט ב-20% עם העליות מברית המועצות ומאתיופיה. במדינת ישראל נקבעו שתי שפות רשמיות: עברית וערבית וכמה שפות מיעוט המדוברות בקרב קהילות מהגרים שונות, אשר יכולות להיחשב כשפות מורשת עבור דוברי אותה שפה. העיקריות ביניהן הן רוסית, ואמהרית, אשר מהוות את שפת המורשת עבור אותן אוכלוסיות המגרים הגדולות אשר עלו לישראל. בישראל יש גם שפות מורשת נוספות המתקיימות בקהילות מהגרים קטנות יותר כמו יידיש ולאדינו המהוות שפת מורשת של מהגרים שעלו מאירופה לישראל.

בארץ כמו בעולם, חלק מקבוצות העולים מתאפיינות ברצון לשמר את שפת האם במגוון רחב של מצבים, בבית ומחוצה לו. קהילת דוברי הרוסית בישראל של 2008 היא המיעוט הלשוני הגדול ביותר (כמעט 20% מן האוכלוסייה). מקובל להבחין בין שני גלי הגירה עיקריים של עולים מארצות ברית המועצות העלייה של שנות השבעים והעלייה של שנות התשעים. העלייה של שנות השבעים התאפיינה ברצון להיטמע בחברה מה שטשטש את מוצאם המקורי ולימוד עברית נתפס כחלק מהאידאולוגיה הציונית. העלייה של שנות התשעים נחשבת כאינסטרומנטלית בעיקרה ומשמעה שיפור בתנאי החיים. העולים שמרו על קשרים עם עולים מארצות המוצא שלהם. עולים אלה לא היו בהכרח בעלי תודעה ציונית ולימוד עברית נתפס כצורך להשתלבות, לעבודה ולהישרדות אך לא יותר מזה"^[13]. "בערך באותן תקופות הגיעו שני גלי הגירה מאתיופיה (מבצע שלמה ומבצע משה שהיה בשנות השמונים). שני הגלים היו בארגון ומימון ממשלתי. כיום חיים בארץ מעל 80,000 עולים מאתיופיה. עולים אלו עמדו בפניי אתגרים רבים בהסתגלות לתרבות ולשפה"^[14].

סטבנס וגולדצויג בדקו במחקרם על שני גלי הגירה אלו את הערכת החיוניות והמעמד של השפה והקהילה. "שתי קבוצות העולים דירגו את שפת האם שלהם רק במקום השלישי והרביעי. האתיופים מדרגים את שפת האם שלהם במעמד נמוך יותר משל הערבית. החוקרים מסבירים כי ייתכן שעניין זה קשור לגישת הרוב כלפי השפה והתרבות האתיופית שאינן זוכות להערכה גבוהה"^[15].

בישראל עד שנות השבעים הייתה נפוצה גישת כור ההיתוך לפיה המעיטו בערכן של תרבויות המוצא ושפות המוצא. המטרה הייתה להנחיל את העברית ואת התרבות הישראלית לכלל האוכלוסייה ללא קשר למוצאה. משנות השבעים נוצרה פתיחות תרבותית (גישה פלורליסטית) בעולם בכלל ובארץ בפרט, שהדגישה את זכויותיו של הפרט, ואת רשותו לשמור על האפיונים התרבותיים והשפתיים הייחודיים לו. שינוי זה השפיע על מוסדות החינוך ועל קובעי המדיניות בארץ. למשל, פורסמו חוזרי מנכ"ל משרד החינוך (1999), הממליצים לשמר את השמות המקוריים של ילדים עולים ומהגרים. כיום, קיימת פתיחות בגנים ובבתי-ספר ביחס למאכלים, בגדים, מוזיקה וכן הפעלת תוכניות העשרה לילדים בבתי- ספר בשעות אחר-הצהריים ושפת הלימוד בהן היא רוסית (זילברג, 2002).

בארצות הברית אנגלית היא השפה הדומיננטית אם כי לא הרשמית, אך העיקרית בה משתמשים בממשלה, בציבור ובחינוך. לכן כל שפה אחרת חוץ מאנגלית יכולה להחשב כשפת מורשת עבור דוברי אותה שפה. בארצות הברית, שפות שאינן אנגלית לעיתים נחשבות כשפה זרה. עם זאת, הרבה מן האנשים הגרים בארצות הברית יודעים שפות נוספות מלבד אנגלית ולעיתים יש להם קשר תרבותי לאותן שפות. שפות אלו אינן שפות זרות לאותם אינדיבידואליים או קהילות. חלק מהאנשים יודעים מבינים ומדברים בשפה וחלקם אף יודעים גם לקרוא ולכתוב. חלק מהאנשים לא מדברים את השפה אך הם חלק ממשפחה או קהילה בה דוברים את אותה שפה^[16].

ישנן קהילות רבות שמלמדות את שפת המורשת, ניתן למנות ביניהן את קהילת הנאוואחו בארצות הברית, קהילות של ילידי אמריקה שמוצאם בשבטים אינדיאנים ואת קהילת ילידי הוואי בארצות הברית. עבור קהילות אלו שפת השבט היא שפת המורשת, גם כאשר לבני הקהילה אין ידע בשפה עצמה.

על פי פישמן (2001) שפת מורשת בארצות הברית מחולקת לשלושה סוגים:

1. שפת מורשת הגירתית - מדוברת על ידי מהגרים המגיעים לארצות הברית אחרי שהיא הפכה למדינה עצמאית, היא יכולה לחפוף עם שפות המורשת הקולוניאליות למשל ספרדית ועכשיו היא שפת מהגרים בעלת חשיבות רבה בארצות הברית.
2. שפת מורשת ילידית - השפה של הילידים של יבשת אמריקה. רוב השפות הללו כבר נכחדו, חלקן מדוברות על ידי זקני שבטים למיניהם והן בסיכון להיכחד. חלק קטן של השפות הללו נמצאות תחת תהליך שימור במסגרת הקהילה שלהן באמצעות מאמצים חינוכיים.
3. שפת מורשת קולוניאלית- שפות של קבוצות שונות מאירופה שישבו את ארצות הברית לפני שהפכה לארצות הברית ועדיין מדוברות בה היום. שפות כגון: הולנדית, גרמנית, פינית, צרפתית, ספרדית ושוודית^[17].

• שפת בית
• שפה נכחדת
• אטלס השפות בסכנת הכחדה בעולם
• מדיניות לשונית בישראל

• אתר לשימור שפת הלאדינו בישראל
• מהי שפת מורשת? מאמר מאת אן קלהר, אוניברסיטת קליפורניה (באנגלית).
• אתר על שפות מורשת בארצות הברית (באנגלית)
• Salvaging a childhood languag
• Bilingualism, heritage language learners, and SLA research: Opportunities lost or seized