קבוצת המייסדים עין הקורא שכללה עולים בוגרי תנועת השומר הצעיר מצ'כיה ופולין, התארגנה בשנת 1930 באזור ראשון לציון, בקיבוץ שנקרא "עין הקורא". ב-21 במרץ1937 עלו על הקרקע באזור שהוקצה עבורם בשטח שנקנה על ידי קרן קיימת לישראל בעמק הירדן, כאחד מיישובי חומה ומגדל. במרץ 1938 היו בשער הגולן 105 חברים ו-22 ילדים, כאשר חלק נוסף של הקבוצה עדיין שהה בראשון לציון. 15 חברים עסקו בחקלאות, 10 בעבודות חוץ והשאר בבניין ותחזוק הקיבוץ.[3] במאי 1945 פשט ארבה על שדות הקיבוץ.[4] במרץ 1947 הציבה קופת חולים רופא בשער הגולן ובוטל הצורך ללכת לאפיקים לקבלת טיפול רפואי.[5]
ב-15 במאי 1948 בבוקר, מיד לאחר הקמת מדינת ישראל, הותקפו שער הגולן ומסדה על ידי הצבא הסורי. טנקים סוריים התקרבו אחר הצהריים אל עמדת המים הקדמית בה שהו 8 לוחמים והרסו אותה בפגזי תותח דו-ליטראות. 5 מהלוחמים נהרגו במקום ועוד אחד נהרג בעת הבריחה למתחם הקיבוץ. העיראקים ששהו בנהריים תקפו מדרום והשמידו את מכון המים הישן. מגדלי המים בתוך שער הגולן ומסדה נהרסו על ידי תותחי הסורים והקיבוצים נותרו בלי מים. במהלך הלילה הלכו חברי הקיבוץ לאפיקים להביא מים וכדי חלב.[6]
הקיבוץ היה נתון להפגזות בלתי פוסקות שגרמו להרס רב ולא הותירו בית אחד עם גג על כנו. הילדים, הזקנים והפצועים רוכזו במקלט היחיד של הקיבוץ. בלילה הראשון פונו הילדים עד גיל 4 לחיפה. בלילה השני פונו ילדי בית הספר היסודי. לאחר ארבעה ימי לחימה, ב-18 במאי 1948, ניצלו מגיני שער הגולן הפוגה בקרבות, פינו את הקיבוץ ועברו לאפיקים ובית זרע. הצבא הסורי נכנס לקיבוץ והוא נבזז ונהרס. ב-24 במאי שבו חברי הקיבוץ למקום והתחילו בשיקום הקיבוץ ובנייתו מחדש.[7] נטישת הקיבוץ גררה ביקורת מצד הממסד הישראלי.[8] היישוב לא קיבל את נס הקוממיות כאשר ניתן לשאר היישובים ורק לאחר שנים רבות ומאבקים רבים הוא ניתן לו.[9][10][11]
לאחר מלחמת העצמאות
הקיבוץ נבנה מחדש לאחר המלחמה, ונבנו שיכוני וותיקים ובריכת שחייה. הקיבוץ קיבל תוספת של קרקעות שעובדו לפני המלחמה על ידי ערביי צמח, שברחו לעבר הירדן. עם זאת, הקיבוץ המשיך לסבול ממעשי חבלה ומיקוש, של מסתננים מן הגבול הסורי, עד למלחמת ששת הימים. באחד מאירועי החבלה הבולטים, אשר אירע ב-8 באוקטובר 1966, נהרגו 4 שוטרי משמר הגבול שעה שרכבם עלה על מוקש בפרדסי המשק, שעה שהיו בדרכם לבדוק אתר של פיצוץ שני מטעני חבלה אחרים אשר הרסו עגלת טרקטור ומחסן כלים.[12] המתיחות גברה עם תוכנית הסורים להטיית מקורות הירדן.
בשנות ה-90 בעקבות משבר כלכלי, החל הקיבוץ בשינויים, בין היתר מעבר ללינה משפחתית ולא לינה משותפת שהיווה שינוי מהותי בערכי החינוך. מאז 2000 הקיבוץ נמצא בתהליך הפרטה, בדומה לקיבוצים אחרים, אך שומר על אופיו השיתופי. נכון להיום (מאי 2024) מוגשות בחדר האוכל לאורך השבוע, ארוחות בוקר וצוהריים וכן בשישי בערב ובשבת בצוהריים.
ענפי הקיבוץ
בשנות ה-60 הקיבוץ החליט על הקמת מפעל תעשייה, וב-1964 הוקם המפעל "גולן מוצרי פלסטיק" הקיים עד היום, ועוסק בפיתוח, יצור ושיווק מערכות הולכת מים. המפעל מעסיק כ-250 עובדים.
בנוסף בקיבוץ מטעי בננות, אבוקדו ושקדים, ולצידם גידולי שדה נוספים, וכן רפת לחלב שבה כ-300 פרות.
בשנת 1994 הוקם האירוח הכפרי "אל מול גולן", שבו 65 חדרים שונים.
ביוני 2022 התחדשו החפירות הארכאולוגיות באתר שער הגולן, מטעם המכון הצרפתי הלאומי של פריס ורשות העתיקות.
בקיבוץ הוקם מוזיאון התרבות הירמוכית ע"ש יהודה רות שהיה המוזיאון הפרה-היסטורי הראשון בישראל. במוזיאון ממצאים שנמצאו בחפירות באתר, שלא עברו למוזיאונים אחרים בישראל ובעולם.
^תיאור וניתוח מפורט של מאמצי ההנצחה של קיבוץ שער הגולן מופיעים בעבודת הדוקטורט של נדב מולצ'דסקי: Nadav G. Molchadsky (2015), "Living in the Shadow of Shame: Masada and Sha'ar ha-Golan," in History in the Public Courtroom: Commissions of Inquiry and Struggles over the History and Memory of Israeli Traumas (Ph.D. Dissertation, University of California, Los Angeles), pp. 76-118
^Y. Garfinkel and D. Ben Shlomo. 2009. Sha'ar Hagolan Vol. 2 The Architecture and Stratigraphy of a Neolithic Settlement. Qedem. Jerusalem: Institute of Archaeology, Hebrew University.
, p. 12
