שעון זריקות משמש בתחום הספורט, כדי לזרז את קצב המשחק של משחקי כדור שונים. הוא ידוע בעיקר בפעילותו במשחק הכדורסל אך גם משמש במשחקי ספורט נוספים כגון: סנוקר, לקרוס, קורפבול ופוטבול אוסטרלי.

בכדורסל, השעון בנוי כקוצב זמן (טיימר) שמטרתו להגביר את קצב המשחק (משמע להגדיל את מספר הנקודות למשחק). על הקבוצה המתקיפה לזרוק את הכדור לפני שנגמר הזמן בשעון, זמן קצוב הנתון להתקפה אחת, ועליו להיכנס לסל או לגעת בטבעת, אחרת הכדור יועבר לקבוצה הנגדית.

המאמן הווארד הובסון, שאימן באוניברסיטת אורגון ומאוחר יותר באוניברסיטת ייל, הביע אמון ברעיון. דני בייסון, אבי הרעיון והבעלים של פילדלפיה 76' בליגת ה-NBA, ניסה את השעון הזריקות (24 שניות) לראשונה בשנת 1954, בזמן משחק של הקבוצה בעיר סירקיוז. לאחר המשחק הציע לליגת ה-NBA לאמץ זאת כחוק.

רבים טענו כי המצאה זו שימרה את ה-NBA בזמן בעיית האוהדים (כולל סיקורי הטלוויזיה) לפני שהרעיון הומצא. הוא קשור ישירות לטקטיקה שהשתמשו בה קבוצות רבות: בזמן שקבוצה מסוימת מובילה במשחק היא מתחילה "לשרוף שעון" (לבזבז את הזמן שנותר למשחק).

בלעדי שעון הזריקות, הקבוצה המובילה הייתה מתמסרת בלי סוף בינה ולבין עצמה ללא עונש או איסור ובכך מבזבזת את הזמן על מנת שהקבוצה הנגדית לא תוכל להגיב, לצמצם את הפער ואולי אף להוביל. במקרה והקבוצה הנגדית הייתה חוטפת את הכדור, הקבוצה הייתה עושה עבירה ולאחר הזריקות, כאשר הכדור היה חוזר לידיה, הייתה מתנהלת על פי אותה שיטת משחק.

משחקים בעלי תוצאות נמוכות ועם המון עבירות, הפכו נפוצים, וגרמו שיעמום לקהל האוהדים. ב-22 בנובמבר 1950 גברה קבוצת פורט ויין זולנר על מיניאפוליס לייקרס בתוצאה 19–18, וקבעה שיא - תוצאת המשחק הנמוכה ביותר בליגה. ה-NBA ניסה לשנות מספר חוקים בתחילת 1950 על מנת להגביר את קצב המשחק ולהקטין את מספר העבירות לפני שהליגה אימצה את הרעיון של בייסון.

דני טען כי המספר 24 לא נקבע בחטף אלא נבחר באופן הבא: הוא שאף לכך שכל קבוצה תזרוק 60 זריקות, 120 זריקות למשחק. במשחק 48 דקות שהן 2,880 שניות, לחלק ב-120 נותן 24 שניות לזריקה לכל קבוצה.

כאשר הרעיון הגיע למימוש במשחקים בליגה, בתחילה שחקנים רבים היו לחוצים והחלו להגיע למצב זריקה לאחר 8–10 שניות. במשך הזמן השחקנים התרגלו ולמדו ליצור מצב קליעה בהתקפה בזמן של כ-20 שניות.

השעון החדש, יחד עם מספר חוקים בנושא העבירות, יצרו מהפכה בליגת ה-NBA. ממוצע הזריקות לקבוצה במשחק, בתקופה שקדמה לשעון הזריקות (עונות: 1946/7 - 1953/4), עמד על כ-79 נקודות למשחק. כבר בשנה הראשונה לשעון הזריקות, עלה הממוצע של הקבוצות לכ-93 נקודות למשחק (עונה: 1954/5). לאחר 4 שנים (עונה: 1957/8) הממוצע עלה ל-107 נקודות למשחק.

בשנת 1980 הוצג שעון הזריקות לליגת הקולג' והחלו להשתמש בו אך בזמן שונה של 45 שניות. לאחר מכן צמצמו את הזמן ל-35 שניות לכדורסל הגברים.

בליגת ה-NBA (מ-1954), ב-WNBA (מ-2006), וב-FIBA (מ-2000; בין 1956 ל-2000 שעון הזריקות נקבע לזמן של 30 שניות) שעון הזריקות סופר לאחור 24 שניות ועל כן כינויו שעון ה-24. זריקה לסל שלא במסגרת זמן השעון לא תחושב. "באזזר" נשמע מיד לאחר שהשעון מגיע ל-0.

בנוסף לכך, השעון אינו מתאפס כאשר מתבצעת עבירה על ההתקפה, אלא נעצר. חוקים שהשתנו ב-NBA (מ-1998) וב-FIBA (מ-2010) קובעים כי שעון זריקות יתאפס בזמן עבירה בתנאי שהשעון יעמוד על פחות מ-14 שניות בהתקפה והוא יאופס ל-14 שניות ולא ל-24 שניות ("שעון חדש").

שחקני כדורסל בקולג' משחקים עם שעון זריקות שזמנו עומד על 35 שניות (מ-1993; 45 שניות מ-1985 עד 1993) בארצות הברית ו-30 שניות בקנדה. שחקניות כדורסל בקולג' ובתיכונים, גם בארצות הברית וגם בקנדה משתמשות בשעון זריקות של 30 שניות.

זמנים בארגונים בענף הכדורסל:

זמנים במקצועות ספורט נוספים:

מדיה וקבצים בנושא שעון זריקות בוויקישיתוף