שמחה מנחם מיונה
Emanuel de Jona

לידה	ה'ת"ד לבוב
פטירה	כ"ח באדר ה'תס"ב (בגיל 58 בערך) לבוב
מקום קבורה	בית הקברות היהודי הישן בלבוב

רבי שמחה מנחם מיונה^[1] (כונה גם: שמחה דאקטער או: שמחה רופא מלעמבורג^[2], שמו הלועזי: Emanuel de Jona; סביבות ה'ת"ד, 1644^[3] - כ"ח באדר ה'תס"ב, 28 במרץ 1702), היה נדבן ושתדלן יהודי בפולין. מלבד בקיאותו בתורת ישראל, היה איש אשכולות, רופא. שימש כרופאו הראשי והאישי של יאן סובייסקי מלך פולין.

לבאר שם משפחתו "מיונה" או "מיוני" גילה גבריאל סוחסטוב מלבוב^[4] שקברו של שמחה מנחם נמצא בסוף שורת קברי בני משפחת "מיונה", ועל מצבותיהם מצוירים צורת שני דגים, ועל כמה מהם רשום בנוסח המצבה "ממשפחת יונה הנביא"^[5], ומזכיר את ראש המשפחה יונה הנביא, ששהה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות.

אבל מאיר בלבן ודוד כהנא כתבו שמבחינה מדעית קשה להתייחס ברצינות להשערה זו. וכתבו שנקרא על שם העיר יון (Yonne) שהוא מחוז בצרפת^[6]. או "יאנא" שבעלזאס^[7].

ר' שמחה מנחם היה בן למשפחת רופאים יהודיים, נולד כנראה בלבוב, אביו הרופא ר' יוחנן ברוך מיונה, היה ידוע כגדול בתורה^[8] והיה בקי בחכמת הפרצוף^[9]. אביו ר' שמחה היה ממגורשי ספרד מצאצאי יונה הנביא. אמו הייתה אקסא (אכסה) בת הרופא מנחם צונזפורט מלבוב (נפטרה בשנת ה'תכ"ו (1666)).

בצעירותו למד תורה וכאשר התבגר והחליט להעמיק בלימודי המדעים והרפואה, נתקל בקושי משמעותי: באותה תקופה לא יכלו היהודים בפולין ללמוד באוניברסיטאות המקומיות, שכן הכניסה למוסדות אלה הייתה אסורה עליהם. בשל כך, יצא לאיטליה בשנת ה'תכ"ד (1664) והחל ללמוד באוניברסיטת פדובה. פדובה הייתה באותה תקופה אחד המרכזים המובילים באירופה ללימודי רפואה ומדעים, ואוניברסיטה זו פתחה את שעריה ליהודים באופן חופשי יחסית, מה שאפשר לרבים מהם לרכוש השכלה גבוהה. לאחר סיום לימודיו שב ר' שמחה מנחם לביתו בלבוב, כשהוא מצויד בידע רב הן בתורה והן במדעים. השכלה זו הפכה אותו לאיש אשכולות רב-גוני, ששילב בין חכמת התורה ובין חכמת הרפואה והמדעים.

בשנים 1663 ו-1664 חוו יהודי הרובע היהודי התקפות חוזרות ונשנות, המכונות "התקפות התלמידים" (שילער-געלייף). השיא היה ב-12 ביוני 1664, כאשר בהתקפה אכזרית זו נרצחו 129 יהודים, ושלושת בתי הכנסת יחד עם רוב הבתים ברובע נבזזו ונהרסו כליל.

נישא בפעם הראשונה לנסיה (או: נעשע) בת ר' פתחיה (או: פסח). וכשנפטרה בשנת ה'תנ"ג (1693)^[10] נישא שנית להמלומדת צפורה הענדלה בתו של הרב אהרן תאומים, רבה של וורמס^[11].

רבי שמחה מנחם שימש כרופא בחצר של הסולטאנים העות'מאנים. ובשנת ה'ת"ל-תל"א (1670–1671) חלה מלך פולין יאן סובייסקי, ודרש להימצא לצדו בז'ולקבה, והיה רופא החצר יחד עם הדוקטור היהודי ר' יצחק מאיר תאומים-פרנקל^[12]. סובייסקי החזיק מעון קיץ בז'ולקבה(אנ') וקיים קשרים חמים עם הקהילה היהודית המקומית, לדוגמה: הוא העניק מימון מלא לחומרי הבניה של בית הכנסת של ז'ולקבה שהחל להיבנות סמוך לשערה הצפוני של העיר בשנת ה'תמ"א (1681). שימש כרופאו האישי עד למותו של המלך ב-17 ביוני 1696, לאחר מות סובייסקי עלו חשדות בקרב חלק מאנשי החצר שמא המלך לא מת מוות טבעי, אלא הורעל. בשל קרבתו למלך ותפקידו כרופא האישי, הופנו האצבעות המאשימות כלפי שמחה מנחם. הוא הואשם כי היה מעורב ברצח סובייסקי באמצעות הרעלה. בשל ההאשמות החמורות, נעצר ונכלא שמחה מנחם, ושמו הטוב עמד בסכנה גדולה.

בתקופה זו, ההאשמה ברצח מלך הייתה אחת החמורות ביותר ויכלה להוביל לעונשים כבדים ביותר, כולל עונש מוות. שמחה מנחם עבר חקירות קשות ונאלץ להתמודד עם הלחץ הציבורי והמשפטי הכבד שהופעל עליו. אולם, לאחר חקירה ממושכת וניתוח הראיות שהוצגו, לא נמצאו כל הוכחות ברורות שהצביעו על אשמתו.

בסופו של דבר, הוא שוחרר מהכלא, והחשדות נגדו נמסרו, אם כי השפעותיהן השליליות על שמו ועל מעמדו לא נעלמו לגמרי^[13].

ובשנת ה'תנ"ו חזר ללבוב, ובנה לעצמו בית מפואר ברחוב היהודים (רחוב בלאחארסקא 19), ביתו היה סמוך לבית הכנסת. ונהרס בשנת תרס"ז (1907).

תרומתו של רבי שמחה מנחם כששימש כרופאו האישי של יאן סובייסקי חיזקה עוד יותר את מעמדו בקרב היהודים. לאחר מות המלך, הוא חזר ללמברג (לבוב) והתיישב בביתו. מאז, הוא הפך לדמות מרכזית בקהילה היהודית, כשפנו אליו מכל עבר לעזרה ולעצות. הקהילה ראתה בו את נשיאה ומנהיגה, ומינתה אותו לאחראי על כספי הצדקה לארץ ישראל וכן לפרנס ולמשגיח בוועדי המדינה ובוועד ארבע ארצות. שמו של ד"ר שמחה מנחם התפרסם למרחקים מעבר לגבולות לבוב וסביבותיה. והוא זכה להכרה ולכבוד רב מצד גדולי הדור, ורבני לבוב כגון הרב דוד הלוי סגל בעל הט"ז, והרב יעקב יהושע פלק בעל "פני יהושע" שדיברו בשבחו והעריכו את חוכמתו ותורתו.

המלך יאן סובייסקי שהיה ידוע בזכות ניצחונו על האימפריה העות'מאנית בקרב וינה בשנת 1683. לאחר הניצחון בקרב, סובייסקי הביא עמו מספר תותחים טורקיים כשלל מלחמה, ואחד מהם העניק לשמחה מנחם, רבי שמחה מנחם יצר מהתותח מנורת ברונזה יפה^[14], מעשה אומן מברסלאו, ובשנת ה'תמ"ט 1689 תרם אותה לבית הכנסת, ושמו היה חקוק עליה. המנורה היה שם עד מלחמת העולם השנייה^[15].

רבי שמחה מנחם נפטר ביום כ"ח באדר ה'תס"ב, ונקבר בבית הקברות היהודי הישן בלבוב ועל מצבת קברו נחרת:

נטמן פה הרב הראש והנגיד בישראל הקצין המפורסם בדורו, הרופא מומחה לרבים, ידו פתוחה לעניים ודלים, גבאי צדקה ומרא דאתרא ירושלים, ה"ה השר מו"ה שמחה מנחם במוהר״ר יוחנן ברוך מיונה זצללה"ה. תנצב"ה. ביום ד' כ"ח אדר תס"ב לפ"ק.

— גבריאל סוחסטוב, מצבת קודש, למברג תרכ"ג 1863, מס' פ, באתר היברובוקס

רבי שמחה מנחם התפרסם בזכות נדיבותו יוצאת הדופן ומעשי החסד המרשימים שלו. הוא הקדיש רבות מממונו לתמיכה בעניי ארץ ישראל, ועל פועלו זה הוענק לו התואר המכובד "נשיא ארץ ישראל", כהוקרה על תרומתו ופעילותו למען הכלל.

במהלך שהותו בלבוב, שימש רבי שמחה מנחם כמגיד דרשות ושיעורים בבית המדרש בעיר, והתבלט בכישרונו המיוחד ב"חילוקים".

היה ידוע בהדרכות הרפואיות שלו, הדרכות רפואיות אלו ממנו נדפסו בספר "תולדות אדם" שהודפס במהדורות רבות^[16], וסגולה ממנו הובאה בספר "מפעלות אלוקים" המכיל סגולות ורפואות מרבי יואל בעל שם ורבי נפתלי כ"ץ^[17].

המלך יאן סובייסקי, שנודע בדאגתו לכל נתיניו ללא הבדל דת, הבחין כי הקהילה היהודית בפולין, שהייתה אז הגדולה בעולם, נאלצת להביא ספרי לימוד ותפילה מארצות רחוקות כמו איטליה והולנד, בשל היעדר בית דפוס עברי במדינה. לאור זאת, החליט סובייסקי לסייע לקהילה היהודית ולשפר את מצב החינוך והתרבות שלה. הוא העניק ביום 1 בנובמבר 1690 רישיון להקמת בית דפוס עברי בז'ולקובה. המדפיס אורי שרגא פייווש הלוי בן אהרן (גר') מאמשטרדם, שהיה קשור עם המלך בשל הדפסת התנ"ך עם תרגומו של יקותיאל בליץ (גר') באמסטרדם בשנת 1678, שהוזמן על ידי הלוי לבצע תרגום חדשני של כל התנ"ך ליידיש, שהיה הראשון מסוגו עם מכתב הרשאה מהמלך. זכו לאמון והכוונה מהמלך. סובייסקי תמך בהם כלכלית, והם היו הראשונים להקים בית דפוס עברי בפולין תחת חסותו, והעביר פייווש את בית הדפוס שלו לז'ולקווה בסוף שנת תנ"א (1691). והתחיל להדפיס ספרים בשנת תנ"ב. התחיל סכסוך בינו לבין המדפיסים בלובלין וקראקא, והסכסוך הובא בפני ועד ארבע ארצות שהתכנס בירוסלב בחשוון תנ"ז (1696). רבי שמחה מנחם, היה לו חלק נכבד ביישוב בתפקידו כשליש, סייע להביא לפתרון הסכסוך ולפשרה שבה נקבע כי "אורי פייבוש לא ידפיס יותר משבעה מאות קונטרסין בק"ק זולקווה", ובתפקידו זה היה מראשי החותמים בוועד.

כתב אגרות לטובת רבה של ז'ולקבה, רבי יוסף יששכר בר בן עובדיה, נגד אויביו.

• אחיו יעקב - היה אף הוא רופא בלבוב, למד באוניברסיטת פדובה בשנת 1678, יחד עם לוי ליברמן, אחיו של אברהם יצחק פורטיס.

ילדיו

• בנו - ר' יעקב. נפטר כילד בן שמונה, בשנת תס"ה.
• בנו - ר' אהרן בער^[18] אב"ד מעיץ^[19] (נולד בערך בשנת תנ"ז^[20]), ובשנת תס"ט נשא בפראג לאסתר בתו של ר' אברהם ברודא. נפטר בוורמס צעיר כבן 25 ט"ז בשבט ה'תפ"ב^[21].
• בתו - נישאה לרבי יהושע העשיל אב"ד וילנה בן ר' שאול בן רבי השיל מקראקא^[22].
• בתו^[23] - נשאה להרב יצחק סג"ל לנדא, רבה של קרקוב.

לפי המסורת האדמורי"ם מחסידות סאווראן הם צאצאיו^[24].

גם משפחת פריי, נמנים לצאצאיו^[25].

• שלמה בובר, קריה נשגבה: היא העיר זאלקווא... קראקא, תרס"ג (1903). אות רצו. עמ' 76.
• גרשום באדער(אנ'), דרייסיג דורות אידען אין פוילען, ניו יורק, תרפ"ז, עמ' 204–206. (ביידיש)
• מאיר באלאבאן, יידן אין פוילן: שטודיעס און שילדערונגען פון פארגאנגענע תקופות, וילנה: ב. קלעצקין, 1930. עמ' 48-58. ובהוספות בעמ' 337–339. (ביידיש)
• נ"מ גלבר, תולדות יהודי ז'ולקיב, בתוך: ספר ז'ולקיב: קריה-נשגבה. ירושלים: אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ט 1969. עמ' 121–123. באתר אוצר החכמה.
• ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות. ירושלים תש"ה. עמ' 238 הערה 1.

• נ"מ גלבר, תולדות יהודי ז'ולקיב, בתוך: ספר ז'ולקיב: קריה-נשגבה. ירושלים: אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ט 1969. עמ' 121–123. באתר אוצר החכמה.
• גבריאל סוחסטוב, מצבת קודש, למברג, תרכ"ג, 1863, מס' ט, באתר היברובוקס
• שלמה בובר, אנשי שם, קרקוב תרנ"ה, אות תקמ"ד, עמ' 215, באתר היברובוקס
• שלמה בובר, קריה נשגבה, קרקוב תרס"ג, הוספות, אות כ"ד ואות כ"ט, עמ' 105–117, באתר היברובוקס
• "תמונה מביתו בלבוב" מאיר בלבן, לתולדות התנועה הפרנקית, תל אביב, תרצ"ד-1934, באתר היברובוקס
• הערך דוקטור יונה רופא סוביאסקי באתר The Museum of King Jan III's Palace at Wilanow (בפולנית)