בשנת 1896עלה ארצה עם אשתו ליבה לבית סגל,[1] שגם עסקה בהוראה. הזוג התיישב תחילה בירושלים, ובשנת 1897 עבר למושבה רחובות בהזמנת אליהו זאב לוין אפשטיין, יו"ר ועד המושבה, והחל ללמד בבית הספר המקומי.
וילקומיץ מצא במקום צריף רעוע ללא רצפה, עם סדקים בגג דרכם חודר גשם. שלושה מלמדים לימדו ארבעים ילד וילדה בשיטות מיושנות ובהגייה אשכנזית. הוא הכניס מיד את הנהגת ההגייה הספרדית, ושינה את תוכנית הלימודים תוך הכנסת מקצועות הקשורים ללימודי חול (הלשון העברית, חשבון והנדסה, היסטוריה כללית, היסטוריה של עם ישראל, גאוגרפיה, וידיעת הארץ) כמו גם טיפוח חלקת אדמה וטיולים משותפים לבנים ובנות בטבע. הרפורמות של וילקומיץ ובקשותיו להגדלת התקציב לשיפור מצבו של בית הספר זכו לתמיכתם של משה סמילנסקי ושל ישראל טלר, אך גרמו לסכסוך בינו לבין חלק מההורים ופרנסי המושבה[2].
בשנת 1899 קיבל וילקומיץ את הצעתו של המחנך יצחק אפשטיין ועבר למטולה, ויישם גם בה את שיטתם של חינוך בעברית (בניב הגלילי המיוחד שביקשו להשתית[3]) עם הקניית ערכי טבע, עבודה חקלאית, שיעורי התעמלות, טיולים, העלאת הצגות בעברית ועוד.
בשנת 1903 עבר הזוג וילקומיץ לראש פינה. וילקומיץ היה מנהל בית הספר המקומי עד למותו עם הפסקות לצורך השתלמות בשווייץ שם חקר את דרכי בתי הספר הכפריים והשלים השכלתו בלימודי הטבע, הנדסה וגננות, ולאחר שניהל זמן קצר עם שובו ארצה את בית הספר לבנות של חברת עזרה ביפו.
ב-1903 השתתף וילקומיץ בוועידת ייסוד הסתדרות המורים בזכרון יעקב בה הרצה על תורתו בחינוך כפרי. הוא תמך גם בצירוף נשים להסתדרות זו.
ב-6 בדצמבר1913 הגיעו לראש פינה הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יוסף חיים זוננפלד במסגרת מסע הרבנים במושבות. הרב זוננפלד, והרב קוק נשאו דברים בבית הכנסת ביידיש והעבירו גם ביקורת קשה על שיטת הלימודים בבית הספר ומיעוט יסודות הדת שבה. לאחר דברי הרב קוק, וילקומיץ עלה לנאום והגיב בהתרגשות: "אדוני הרב, אתה מטיף מוסר ואתה מדבר יידיש במקום קדוש מעל לבמת בית הכנסת?". הוא הסביר בנאום רב רושם את ערך השפה העברית כשפת העם והגן על שיטת חינוכו של דור העתיד להיות עובדי אדמה, אדמת הקודש." לדבריו אלו השיב הרב קוק באריכות בעברית.
וילקומיץ עזר גם בחינוך ילדי היישוב היהודי בצפת. בסוף מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצפת פליטים מדרום הארץ שגורשו על ידי הטורקים. מצבם היה קשה ובעיר פרצה מגפת טיפוס הבהרות, שבהּ נדבק וילקומיץ לאחר שעלה לעיר לסייע להם.
שמחה וילקומיץ נפטר בפסח, ט"ז בניסןתרע"ח (1918) ונקבר בראש פינה. על מצבתו חקוק: "שאף לגאולה על ידי חינוך ולחינוך על ידי עבודה"[4].
ל"י ריקליס (עורך), המורה: (לזכר ש"ח ולקומיץ ז"ל), ירושלים: הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט. (קובץ הכולל מאמרי הערכה ומאמרים משל וילקומיץ שפורסמו בכתבי עת שונים.)[6]
משה סמילנסקי: משפחת האדמה: נרות-נשמה, מהדורה ב, תל אביב: עם עובד, תשי"ד, כרך ב, עמ' 226-234.
דוד ניב (עורך), ראש פנה בת מאה (תרמ"ב-תשמ"ב), ראש פינה: המועצה המקומית ראש פינה, תשמ"ג 1983.