בהלכה היהודית, שמונה שרצים היא קבוצת שרצים ממשפחות הטורפים, המכרסמים והלטאות המוזכרים בתורה, שלהם דינים ייחודיים המתבטאים בדיני טומאה וטהרה ובהלכות שבת.

כחלק מפרשת טומאה וטהרה, נאמר בתורה:

וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט–ל'

ערך מורחב – טומאת שרץ

שמונה שרצים אלה המפורטים בפסוק הנ"ל, מטמאים את הנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב, כלומר אם אכן טבל - אבל ללא טבילה הטומאה נמשכת ללא הגבלת זמן), ברמת טומאה קלה יותר מטומאת נבלה של בעלי חיים כלומר לא מטמאים את נושא הפגר כאשר אינו נוגע בו^[1].

רק אותם שרצים שפירטה התורה מטמאים לעומת שאר בעלי החיים הקטנים, כגון צפרדע, נחש, זבוב וכדומה - שאין נבלתם מטמאת כלל^[2]. .

מלבד חילוק זה בעניין 'טומאה וטהרה', ישנם עוד חילוקים בין שמונה שרצים אלו לשאר השרצים לעניין איסורי שבת כדלהלן:

במשנה במסכת שבת נאמר:

שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן, חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור; הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, פטור.

— משנה, מסכת שבת, פרק י"ד, משנה א'

לפי רש"י, החילוק בין שמונת השרצים לשאר השרצים, הוא משום שנהוג לצוד שמונה שרצים אלו, בניגוד לשאר השרצים^[3]. ראשונים אחרים התקשו בפירוש רש"י, ולכן פירשו באופן אחר. לפי התוספות^[4] והר"ן, אותן שמונה שרצים אין דרכם להזיק, לפיכך מסתבר שסיבת צידתם היא לצורך לכך חייב - כי הצייד הוא היה מטרה, ולא הדברת המזיק. זאת בניגוד לשאר השרצים שדרכן להזיק, ופטור על צידתם משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.

הרמב"ם, סובר שיש חיוב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכך פסק:

אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד. שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הישן ואת הסומא חייב

— משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י', הלכה כ"א

טעם חיוב מלאכת חובל ב'שמונה שרצים', הוא משום שאותן שמונה שרצים יש להם עור, וכאשר חובלים בהם, נעקר הדם ממקומו, אך אינו יוצא החוצה מחמת העור, בניגוד לשאר שרצים שאין להם עור. יש שכתבו שאף בשאר שרצים אם יחבול בהם ויצא מהם הדם, חייב^[5], ויש חולקים^[6].

בראשונים נחלקו בחיוב הוצאת הדם. לדעת רש"י והתוספות החיוב הוא משום נטילת נשמה. רש"י מציע הסבר נוסף לפיו מחמת שהעור נצבע מחמת הדם, יש לחייבו משום מלאכת צובע.

ברמב"ם מבואר שטעם החיוב הוא משום מלאכת מפרק, שהוא תולדת דש (לדעת הרמב"ם)^[7].

שמונה שרצים אלו אמנם מנויים בתורה בשמותם, אך בזיהוים ישנם מחלוקות ודעות שונות.

יש המשערים כי החולד המקראי הוא החולדה^[8].

על פי הפרשנות התלמודית לתנ"ך, ואחריה על פי פרשנות ימי הביניים ובראשה רש"י, החולד המקראי זוהה כסמור שנדחק מארץ ישראל.

פרופ' ישראל אהרוני זיהה את החולד כחיה המכונה היום חולד, אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר על טורף קטן ממשפחת הנמייתיים או הסמוריים^[9]. למשל, זהר עמר הציע לזהותו אותו עם החמוס^[10].

מקור השם חולד - כמו גם שמה של החולדה (המופיעה לרוב בתלמוד) בשורש ח.ל.ד. שמשמעותו אדמה או הצבע החום, צבע האדמה: והוא גם צבע החלודה מאותו השורש^[11].

החולד של ימינו נקרא במשנה "אישות" - מלשון איש קטן על פי פסוקים בתהלים ובאיוב^[12], ובמסכת שקלים, בה דנים בהכנות לקראת האביב, מוסבר איך להכין מלכודת לחיה זו - מכיוון שנחשב מזיק ליבול^[13]. ישנו מדרש הקושר את האישות לחולדים^[14].

זיהוי העכבר הוא כמעט ודאי, שכן הרוב המוחלט של הפרשנים והחוקרים מזהים אותו כעכבר מצוי. אמנם אין הכוונה בשם עכבר בתורה רק לשם של יצור אחד, אלא לשם קיבוצי למיני יצורים רבים הדומים בצורתם לעכבר^[15], כדוגמת: נברן שדות, קוצן מצוי, החולדה והיערון, וכפי הכתוב בתלמוד ”עכבר - כל ששמו עכבר” (חולין קכז א).

רש"י פירש שצב המקראי הוא הקרפדה^[17] וגם לוינגר ועוד כמה זואולוגים הלכו על פיו. מצד שני הרס"ג^[18] ובעקבותיו מסורת יהודי תימן, וכן ישראל אהרוני ועוד הרבה פרשנים^[19] וחוקרים סבורים שהתנ"ך התכוון לחרדון צב. אלו שני הפירושים והמסורות היחידים מהעת העתיקה. והמשותף לשניהם הוא הסברת השורש 'צב' לשון ניפוח^[20] גם הקרפדה וגם חרדון הצב מנפחים את אזור הגרגרת שמתחת ללסת התחתונה.

לעומת אלו, הפירוש המודרני - שזיהה את בעל החיים שיש לו שריון כצב, החל מאוחר יותר בעקבות שגיאת תרגום של רש"י שהתפשט בהרבה ספרי זואולוגיה ובסוף התקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית^[21][18].

זהר עמר מסביר שתוספת המילה 'למינהו' לאחר המילה צב בפסוק ”וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ” (ויקרא, י"א, כ"ט), מוכיחה שמינים נוספים כלולים בסוג הכולל 'צב'. ומביא את פרשנות חז"ל על הפסוק "הצב למינהו - להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא"^[22] כאשר את הערוד הוא מזהה עם הכוח האפור, הנפילים עם תנין היאור או כוח הנילוס, ואת הסלמנדרא עם הסלמנדרה המצויה^[23].

בקרב החוקרים המודרניים, מקובל לזהות את האנקה עם השממית או הקיפוד בשיטת זיהוי אונומטופאית. פירוש המילה 'אנקה' הוא גניחה או צעקה. השממית היא הלטאה היחידה שיכולה להפיק קול, וקולה נשמע "מעין אנחת חולה"^[24] והקיפוד^[25] שבשעת סכנה משמיע נהמה קטועה או צרחות, ובשעת מלחמה בין זכרים נשמעות יבבות כבכי תינוק^[26] כמו כן יש המזהים את האנקה כקמטן החורש^[27], זיהוי התואם את המדרש המתאר את האנקה כיצור זוחל ולא מסוכן^[28].

רס"ג תרגם את שם השרץ לכח (לטאה). הרבה החוקרים בימינו סבורים ששמו קשור למונח כוח גופני. לכן הרוב הולכים על פי פירושו של סמואל בושאר שהכוונה למי שנקראת היום "כוח". אך יש חוקרים כמו אהרוני וזהר עמר בעקבותיו שסבורים שמדובר דווקא על הזיקית בגלל קולות הנשיפה החזקים שהיא משמיעה^[29].

לפי כל מסורות הזיהוי הלטאה היא ממשפחת הלטאיים או השממיתיים או גם שתיהן יחד^[30]. כאשר הוכחה לזה ניתן לראות לפי סימן שהמשנה מביאה את תופעת ניתוק הזנב בעת סכנה (אוטוטומיה) בהקשר ללטאה^[31]. ב"תפסיר" מכונה הלטאה בשם "עט'איה" אחד מ 2 השמות בערבית לכלל הלטאות.

רש"י על הפסוק מפרש שזה החילזון (לימצ"א, limace), וכן מנחם דור סבר שהוא חילזון^[32]. אך הרבה חוקרים בימינו סבורים שמדובר בחיה שנקראת בעברית מודרנית חומט^[33].

"וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת:" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל').

שמה של התנשמת מוזכר אף בין השמות העופות האסורים באכילה: "וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם:" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ח), כך שסביר שזה שם כללי לבע"ח שיש להם תכונה משותפת.

בתלמוד בבלי כתוב שהתכונה הזו זה "באות", ככל הנראה הכוונה למשהו שמעורר "בעתה". באותה סוגיה נכתב בסוף שה"תנשמת העוף" זה העטלף וה"תנשמת השרץ" זה החולד, כך גם מפרש רש"י. רס"ג פירש שה"תנשמת השרץ" זו השממית, שנתפסה כחיה מתועבת בתרבות הערבית של אותם ימים. ב"תפסיר^[34]" היא מופיעה בשם "סאם אברץ / סאם ברץ^[35]" שמשמעו "רעל מצורע / רעל צרעת". הדבר קשור בעובדה שקשקשי שממית נראו לערבים כנגעי עורו של מצורע ודימו שהנוגע בשממית ילקה בצרעת, ^[36]לכן דבק שם זה בשממיות, אחד מ 2 שמות בערבית לשממית.

בימינו רוב החוקרים סוברים שהתנשמת המוזכרת בתנ"ך נקראת על שם קולות נשיפה שהיא משמיעה. רוב החוקרים סוברים שהתנשמת זו מי שמכונה היום בעברית תנשמת, שני עופות אלו ידועים בקולות דמויי נשיפה שהם משמיעים.

לגבי "תנשמת השרץ" ישנו ויכוח: לדעת ישראל אהרוני זה הכוח אפור שיכול לנפח את גרונו ולהשמיע קולות נשיפה. לפחות 2 מיני לטאות כח נושפות אויר מריאותיהן כדי להשמיע קול. מבין כל הלטאות רק לשממית יש מיתרי קול, ביכולתן להשמיע קול אנקה. אך יהודה פליקס סבור שזו הזיקית שידועה אף היא בקולות הנשיפה שהיא נוהגת להשמיע כאשר היא חשה מאוימת. מנחם דור וזהר עמר מסכימים עם פירוש הגמרא ש"תנשמת השרץ" זה החולד, דור הוסיף והעיד שכשתופסים חולד גם הוא משמיע קולות נשיפה חזקים.

• יהודה קיל, חומש דעת מקרא, מוסד הרב קוק: ירושלים, תשנ"ב
• יהודה פליקס, חי וצומח בתורה, ישראל הצעיר: ירושלים, תשמ"ד
• מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, תל אביב, תשנ"ז
• הרב אמיתי בן דוד, שיחת חולין, ירושלים, תשע"ה
• זהר עמר, שמונת השרצים, מכון מש"ה, קריית אונו תשע"ו.

• זהר עמר, מי הם שמונת השרצים? - שבתון - השבועון לציבור הדתי, באתר שבתון - השבועון לציבור הדתי, ‏1 בפברואר 2022
• זיהוי שמונת השרצים של רס"ג על פי מהר"י קפאח באתר ארץ צבי, הלכה וריאליה שלוש סוגיות מתורתו שבכתב ושבעל פה של מהר"י קפאח, מאת אליצור סגל
• ישראל אלטשולר, שמונה שרצים האמורים בתורה
• שמונה שרצים - מהם כיום ותמונות שלהם, כולל קישורים להורדת קונטרסים בנושא, בפורום אוצר החכמה
• מידע על שמונה שרצים בקטלוג הספרייה הלאומית