שרירא לקח חלק בשני המפעלים החדשניים של משפחת הברון היהודי רוסי גינזבורג: חוקר התרבות דוד גינצבורג, אסף סביבו באותן שנים קבוצה של צעירים יהודים, רובם בחורי ישיבה שרכשו השכלה כללית, במטרה להעניק להם השכלה רב-תחומית בפילוסופיה יהודית וכללית, במדעים, בשפות עתיקות ובספרותעתיקה, בשנים לפני מלחמת העולם הראשונה: הוא נמנה עם תלמידי האקדמיה ללימודי היהדות שהקים ועם חברי "המשלחת לתיעוד הפולקלור היהודי" בראשות ש. אנ-סקי שנתמכה על ידי ולדימיר זאב וולף גינזבורג.
בשנת 1911 לערך החל שרירא את לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטתפרייבורג במקצועות פילוסופיה וחקר המקרא, יחד עם שז"ר, דוד הכהן ובילינסון. מזכרונות הרב נזיר הרב דוד יהודה ארייה לייב כהן: "שנים מהשומעים החשובים, שהצטיינו בלמודים ההיסטוריים, מר זלמן רובשוב, ואתו מר ש. שרייאר (שרירא), קבלו תעודת גמר של השעורים הגבוהים לידיעות המזרח, ועל סמך זו נתקבלו באוניברסיטא בדרום-אשכנז, בפרייבורג, ולמדו שם." יחד עם שז"ר למד שרירא תקופת מה גם בשטרסבורג. לימודיהם נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בשנים 1911–1912 נסע שרירא לארץ ישראל לשנה שלמה, שבמהלכה התהלך בה ברגל, למסע שכדוגמתו עשו מוריו וחברים ("בוקי בן יגלי" בשנת 1909; "רב צעיר"; בשנת 1911; חברו שז"ר הגיע לארץ ישראל לראשונה בשנת 1911). הייתה זו תקופה של שגשוג יחסי בתקופת השלטון העות'מאנית, לאחר הפיכתהטורקים הצעירים. דרכו של שמואל שרירא לארץ התארכה. הוא ביקר ברפובליקות המוסלמיות שמדרום לאימפריה הרוסית, ביקר אצל הסובוטניקים ושהה בדמשק. בזמן שהותו בארץ ישראל התגורר בתל אביב והשתתף בחגיגות פורים ביישוב, כן לקח חלק בשמירות של ארגון השומר במושבותהגליל. ציוני הדרך במסע נשארו במשפחה בצורה של שירים וסיפורים על מנהגי העדות בחגי ישראל.
שורש הקשר החם לארץ ישראל כולל לפחות ארבעה דורות; בבית סבו החסיד גדל על סיפורי אבי סבו שנשלח עם קבוצת חסידים ליישב את צפת בשליחות הרבי מחסידות בוֹיָאן בראשית המאה ה-19.
בשנת 1912 החלה לפעול המשלחת האתנוגרפית בראשות הסופר והמחזאיאנ-סקי (שלמה-זנוויל רפופורט). היכרותו של שמואל שרירא עם אנ-סקי החלה בשנת 1910, כנראה במסגרת של בוגרי "האקדמיה" של הברון גינזבורג בסנקט פטרבורג. אנ-סקי יצא לדרך עם שרירא כעוזרו האישי בשנת 1912. בעונה השנייה השתתף כחוקר שטח. לפי עדות גור אריה ערך איתו את השאלון הראשון שהופץ בעיירות. כתיבת השאלונים המלאים הסתיימה בתום פעולת המשלחת. המשלחת פעלה שלוש עונות בשנים 1912–1914[1], גולת הכותרת של פעילותם המשותפת של אנ-סקי ושרירא במשלחת ניסיונית, הייתה גילוי צדיק הדיבוקים, מעשיות, אגדות, סיפורים והווי חיים חסידי, שהיוו בסיס למחזה הדיבוק מאת אנ-סקי. לימים, אחר שתורגם בעברית על ידי ביאליק, היה המחזה השני שהציג תיאטרון הבימה[דרוש מקור].
להלן ציטטות מגילוי "צדיק הדיבוקים" על ידי אנ-סקי ושרירא - חומרי הגלם להצגת "הדיבוק" - רשימות מארכיון שמואל שרירא, שראו לאור ברובם כמאמר בעיתון "דבר" בשם "מסעותי עם אנסקי" 8.11.1940. היומן/זכרונות שמואל שרירא מפורסם במלואו בפרויקט בן יהודה.
[...] "בקיץ 1912 יצאה המשלחת לדרך... בראשה עמד אנ-סקי. השתתפתי גם אני כעוזרו וגם כמדריכו במנהגי היהדות...צריכים היינו לרכוש את אמונם של החסידים והאדוקים...סיפרתי להם כי זה הוא אחד מעשירי פטרבורג ובהיותו חשוך בנים נדר נדר לאסוף ניגונים, סיפורים וחפצים עתיקים.
כטוב לב החסידים במאכל ובמשקה ממלאים פיהם רינה והפונוגרף היה עומד בפינה וקולט לתוכו את ניגוניהם...
בבתי הקברות היינו אוספים חומר היסטורי רב - "פתקאות בקשות"...פתקאות מקברו של הבעש"ט...חומר רב הוצאנו בעיר מגוריו של הבעש"ט...
בעיירה קטנה בדרך העולה בין רובנה לברדיצ'ב... קמינקה, חי צדיק גדול, מגדולי תלמידיו של הבעש"ט..רב שמואל. קברו מכוסה כולו פתקאות...על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות של ניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים מכל המינים. דומה שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא...שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או בתיהם...אין דיבוק נכנס בגופו של אדם אלא על חטא שחטא ובייחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל. אגב ביטול שידוך נחשב בחוגי החסידים לחטא חמור מאד. סיפורי מעשיות אלו אספו אנ-סקי ושרירא והם שימשו אנ-סקי חומר ל"הדיבוק". גם כל הסיפורים הקטנים וכן שיחות החסידים שביצירה זו הם חומר שנאסף בעיירה זו ובערים אחרות.
נעימה הייתה העבודה במחיצתו של אנ-סקי"...
פעילותו במשלחת החזירה אותו לעיר מושבה של בלה ברון ידידת נעוריו, סטאר-קונסטנטין, אותה נשא בשנת 1914. בתקופת מלחמת העולם המשיך בהוראה ובארגון "צעירי ציון" באזור ווהלין שבאוקראינה, והיה מפקח מטעם "הועד המרכזי לפיקוח על יתומי מלחמת העולם היהודים" בווהלין מטעם ארגון הג'וינט.
שרירא חינך להתחדשות התרבות העברית דרך רשתות החינוך ודרך כתיבת תוכניות לימוד וספרי לימוד. היה ממייסדי רשת החינוך "תרבות" לחינוך בעברית באוקראינה וכיהן כמפקח ברשת
מלחמת האזרחים ברוסיה תפסה את המשפחה נמלטת על נפשה (פרעות פטליורה) לאזורים שנכבשו על ידי פולין. בדרך מרוז'ין לברדיצ'ב ניצלו מהוצאה להורג.
בשנים 1917-1915 חי בסקווירא.
ב־1916 נפגש בצאריצין עם קהילה שקלטה פליטים רבים וגרים, וכתב מחוויותיו:
[...] הרעיון הציוני הכה בה שורשים... את תשומת לבי משכה במיוחד קהילת הגֵרים. השלטון הרוסי היה משגיח [...] שלא יסדרו לעצמם בתי ספר ולא ישלחו את בניהם לבתי ספר של יהודים... קשיי עורף הם הגרים...
בשנים 1920–1919 ניהל גימנסיה עברית ברוז'ין והקים שם ליגה להגנה יהודית. המשפחה עברה לאוסטרוג שבפולין בשנת 1920, ושם לימד שרירא בגימנסיה עברית במסגרת רשת "תרבות" וארגן חוגים ציוניים לנוער ולבוגרים. היה ציר לקונגרס הציוני השביעי ובשנת 1921 היה ציר בקונגרס הציוני השנים עשר שהתקיים בצ'כוסלובקיה[2]. בשנים 1923–1925 ייסד וערך ברובנה עיתוני יידיש "וואָהלינער לייבן" ו"וואָהלינער ציַיט". אחרי ש"צעירי ציון" התאחדו עם "הפועל הצעיר" הארץ ישראלי והקימו סיעה בקונגרס הציוני, שרירא היה פעיל ב"התאחדות" החדשה. ומ-1923 סיעת "ההתאחדות" הפכה בהדרגה למפלגה. שרירא היה יו"ר ה"התאחדות ברובנה עד 1925. ב-7.3.1925 צולמה תמונה של חברי ועד "ההתאחדות" - "התאחדות צעירי ציון " ברובנה, עם הקדשה לשמואל שרייער (שרירא) יו"ר התאחדותנו..., עם עלייתו לארץ ישראל. (ספר הזיכרון לרובנה עמ' 153 ואתר "גולה ותקומה").
לאחר עלייתו, מיקד את פעילותו בתחום החינוך והמחקר ועריכת תוכניות לימוד. השתתף בייסוד גימנסיות פרטיות, ניהל אותן ולימד בהן: הוא היה אחד משני המורים הראשונים של הגימנסיה הראשונה בראשון לציון גימנסיה עברית בנימינה, לימד שם ובין השנים 1926 - 1932 והיה בשנים 1929–1932 מנהלה.
בשנת 1927 ייסד עם שישה מורים מגימנסיה בנימינה את הגימנסיה נורדיה בתל אביב, שנועדה לתת הזדמנות לחינוך משובח למעוטי אמצעים, לנוער עובד ולומד, ולכן נקראה תחילה (עד 1929) "לעם". שרירא היה ממנהליה, ומנהל יחיד ב-1940. (פרסומים על היותו המנהל ב־1934 בדבר)[3], וב-1940 תמונה של המנהל והמורים.
משנת 1942 ניהל את בי"ס תיכון מונטיפיורי ברמת גן עד מותו.
שרירא שהיה חבר מפלגת "הפועל הצעיר", עזב את הפעילות הפוליטית מאז איחוד מפלגתו עם אחדות העבודה ב־1930 למפלגת פועלי ארץ ישראל, ופרש מן החיים הפוליטיים.
שרירא היה חבר מועצת החברה העברית לידע עם מראשית ייסודה, בעקבות ניסיונו במשלחת "אנ-סקי", ונמנה עם ראשוני פעיליה. אחרי מותו ערכה החברה ערב מיוחד לזכרו.
הוא היה מזוהה עם משלחת אנ-סקי, והוזמן להרצות על המשלחת בשנות ה-20; ולקראת יובל, הוזמן לכתוב על מסעותיו עם אנ-סקי בדבר, בשנת 1940.
