שלום לך, עצבות (בצרפתית: Bonjour tristesse) הוא ספרה הראשון של הסופרת הצרפתייה פרנסואז סאגאן, שיצא לאור ב-1954, כשהייתה בת 18, וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.
את הסיפור מספרת לקורא ססיל, נערה בת 17, המבלה חופשת קיץ בחוף הים יחד עם אביה האלמן, רֵמון, חברתו הצעירה אלזה וחברתו בת גילו אן. גיבור נוסף של הסיפור הוא סיריל, צעיר המבלה גם הוא בחוף הים, ומתאהב בססיל.
לדברי סאגאן, כתבה את הספר במשך כחודשיים-שלושה, שעתיים מדי יום.[1] בספרה האוטוביוגרפי "מעבר לכתף", משנת 1998, תיארה סאגאן את "שלום לך, עצבות": "זה היה ספר אינסטינקטיווי ומופקר בעת ובעונה אחת, ספר שעשה שימוש בחושניות ובתמימות באופן שווה, תערובת שעדיין יש בה להדהים היום, כמו אתמול".[2]
בשנת 1958 עובד הספר לסרט קולנוע בשם "שלום לך, עצבות", בהפקתו ובבימויו של אוטו פרמינגר.
עלילת הספר
המספרת, ססיל, היא נערה בת 17, המבלה חופשת קיץ נינוחה בחוף הים בריביירה הצרפתית יחד עם אביה רֵמון, אלמן בן 40, ועם בת זוגו הצעירה אלזה מקנבורג. ססיל התייתמה מאמהּ בהיותה בת שנתיים. האב, העוסק בפרסום, מחליף בנות זוג לעיתים קרובות, ואלזה היא רק אחת בסדרה. בחוף הים מבלה גם סיריל, צעיר בן 25 הלומד משפטים ומבלה בחוף עם אמו האלמנה. סיריל וססיל מתאהבים ומבלים יחד ("היינו שטים יחד בסירה יום-יום ומתנשקים כאוות נפשנו",[3] מתארת ססיל).
אל השלושה מצטרפת אן לרסן, מעצבת אופנה בת 42, ידידה ותיקה של האם המנוחה, שאף גידלה את ססיל במשך זמן מה, לאחר שססיל עזבה את הפנימייה שבה התחנכה, כשנתיים קודם לכן. אן שונה מידידיו הרבים של האב. בעוד ידידיו של האב מתאפיינים בשטחיות וביופי חיצוני, אן היא אינטליגנטית ומאופקת. ססיל מתארת את המשולש הרומנטי שנוצר "כל מרכיבי הדרמה כבר התקבצו להם יחד: גבר פתיין, בחורה קלת דעת ואישה בשלה דעתנית". ססיל מעריצה את אן. רמון, אלזה, אן וססיל יוצאים לבילוי משותף בקזינו בקאן, ושם רמון נוטש את אלזה עם ססיל ומסתלק עם אן. למחרת רמון ואן מודיעים לססיל על כוונתם להינשא.
ססיל, הרואה בנישואי אביה לאן שינוי קיצוני באורח חייהם, זוממת לשנות זאת. היא אינה שלמה עם עצמה וחושבת: "הרגשות האלה שאני חשה כלפי אן הם טיפשיים ועלובים, והתשוקה שלי להפריד בינה לבין אבי היא אכזריות לשמה", אך ממשיכה בתוכניתה. כאשר אלזה חוזרת כדי לקחת את חפציה, ססיל מציעה לה להישאר באזור, להציג את סיריל כמאהבהּ, וכך להצית את קנאתו של רמון.
אף שאן אסרה על ססיל להיפגש עם סיריל, ססיל ממשיכה להיפגש איתו בסתר. בביקור שלה בביתו הם שוכבים לראשונה: "ואחר כך בא מחול האהבה: הפחד המושיט ידו לתשוקה, לעדנה ולהתגעשות, והכאב האכזרי והניצח שבעקבותיו מֵנץ התענוג. לי היה המזל, ולסיריל - הרוך הנחוץ, והתענוג התגלה לי כבר ביום הזה".
מזימתה של ססיל מצליחה, ורמון אכן בוגד באן עם אלזה. אן, המגלה זאת, נפגעת עד עמקי נשמתה. היא נכנסת למכוניתה ועוזבת את בית החוף. רמון חושב איך לפייס אותה, ומחליט לשלוח לה מכתב התנצלות, אותו הוא מחבר בעזרת ססיל. שעות אחדות לאחר עזיבתה של אן, מקבל רמון הודעה טלפונית על מותה בתאונת דרכים שאירעה בקטע מסוכן של הדרך. ססיל מתלבטת האם הייתה זו תאונה או התאבדות, ומציינת: "אן העניקה לנו במותה מתנה שלא תסולא בפז: האפשרות להאמין שהיא מתה בתאונה".
ססיל ואביהּ חוזרים לפריז, וחייהם חוזרים לשגרה: ססיל מוצאת אהוב חדש, ורמון "שלא היה עשוי לחיי בדידות, מצא לו גם הוא בת זוג, בחורה צעירה ובעלת שאיפות". פסקת הסיום של הספר מלמדת שהחזרה לשגרה אינה מושלמת:
- "רק כשאני שוכבת במיטה בשעת שחר, כשהרעש היחיד הוא הד המכוניות הנוסעות ברחובות פריז - רק אז בוגד בי לפעמים הזיכרון. הקיץ חוזר, ועמו כל הזיכרונות שהוא נושא באמתחתו. אן, אן! אני חוזרת על שמה בלחש וממלמלת אותו שוב ושוב בחושך. ואז נובט משהו בתוכי, אני מזהה אותו בעיניים עצומות וקוראת לו בשמו: שלום לך, עצבות".
פרשנות
דמויות
- ססיל: המספרת, נערה מרדנית בת 17, בלונדית ורזה, בתו של רמון. התייתמה בגיל שנתיים מאמהּ, והתחנכה בפנימייה עד הגיעה לגיל 15. כישלונה בבחינה בפילוסופיה מעיב על חופשת הקיץ שלה.
- רֵמון: אלמן נהנתן בן 40, העוסק בפרסום ומחליף בנות זוג לעיתים קרובות. בת זוגו בתחילת הסיפור היא אלזה, הצעירה ממנו ב-14 שנה, אך במהלך הסיפור הוא נוטש את אלזה ומחליט להתחתן עם אן. ססיל מתארת אותו: "הוא היה גבר קל דעת, איש עסקים מיומן, סקרן תמיד, מתייגע מהר וחביב על נשים. לא התקשיתי לאהוב אותו בכל לבי, כי הוא היה טוב לב, נדיב ועליז, וכלפי שָפַע חום תמיד".
- אלזה מקנבורג: צעירה בת 26, בת זוגו של רמון הננטשת על ידו, מוצאת מאהב אחר, אך נענית להצעתה של ססיל להילחם על לבו של רמון. ססיל מתארת אותה: "היא הייתה בחורה אדמונית וגבוהה, ספק זנזונת ספק נערת זוהר, והיא מילאה תפקידי משנה למיניהם באולפנים ובברים בשאנז-אליזה. היא הייתה נחמדה, פשוטת הליכות ונטולת שאיפות רציניות מדי".
- אן לרסן: מעצבת אופנה בת 42, ידידה של אשתו המנוחה של רמון. אינטליגנטית, מאופקת ודעתנית. ססיל מתארת אותה: "אישה מושכת ומטופחת מאוד, בעלת פנים גאות, מפוכחות ואומרות אדישות. ... היא הייתה חביבה אך מרוחקת, הכול בה העיד על רצון נחוש ועל קור רוח מאיים במקצת".
- סיריל: סטודנט למשפטים בן 26, שככל יתר הדמויות מבלה בחופשת קיץ בריביירה הצרפתית. מתאהב בססיל ומציע לה נישואים. ססיל מתארת אותו: "היו לו פנים לטיניות, הוא היה שחום מאוד וגלוי לב מאוד, והיה בו משהו מאוזן ומגונן שמצא חן בעיני. ... הוא היה גבוה ולפעמים גם יפה, מין יופי שמשרה ביטחון."
שם הספר
שם הספר, "שלום לך, עצבות", נלקח משורות הפתיחה של שירו של פול אלואר המופיע בפתח הספר: "היי שלום עצבות / ברוך בואך עצבות" (במקור: Adieu tristesse / Bonjour tristesse). השם "שלום לך, עצבות" אינו מבהיר את שברור לקורא הספר במקורו (או בתרגומו לאנגלית Hello Sadness), שמדובר בברכת שלום בתחילתה של פגישה ולא בסיומה. משמעות זו ברורה יותר במשפט הסיום של הספר, שבו מופיע שמו: "ואז נובט משהו בתוכי, אני מזהה אותו בעיניים עצומות וקוראת לו בשמו: שלום לך, עצבות".
המאבק בין הנערות והבשלות
במרכז הסיפור נמצאות שתי נשים: ססיל, נערה בת 17, בתו של רמון, ואן, גרושה בת 42, אהובתו וארוסתו של רמון. בין השתיים מתנהל מאבק, לא רק על לבו של רמון. אביה של ססיל, רמון, נהנתן וקל הדעת, וחברתו הצעירה אלזה, שהיא קלת דעת אף יותר ממנו, מאפשרים לססיל חיים של נהנתנות. אן, השקולה יותר, דורשת מססיל משמעת: היא דורשת ממנה להקדיש זמן ללימודים, גם במהלך החופשה, ולרסן את קשריה עם סיריל. יותם שווימר מעיר על כך: "המאבק בין הנערות והבשלות מהווה תמה מרכזית ברומן. ססיל מרגישה מאוימת מדמותה הכוחנית של אן, העלולה לשים קץ לחיים הנהנתנים שלה עם אביה, אך גם נמשכת אל הכריזמה שלה כאישה."[4]
שלומציון קינן ואמהּ נורית גרץ מזהות במאבק זה הד לאגדת "שלגיה": "אפשר לזהות בו את האגדה על האם החורגת הזוממת לבודד את שלגיה מאביה, ועל שלגיה המתנקמת בה בעזרת הגמדים, במקרה זה המאהבת של אביה והמאהב שלה עצמה".[5]
הקיץ
בסיפור, המתרחש בחופשת הקיץ, הקדושה כל כך לפריזאים, לקיץ הים תיכוני החם יש מקום נכבד. כבר בפרק הראשון, בשלב הצגתם של גיבורי הסיפור, מוצגת גם השפעתו של הקיץ: "בילינו על החוף שעות על גבי שעות, הלומי חום, ועורנו עטה אט-אט גוון בריא ומוזהב. רק אלזה נצרבה והאדימה, ועורה התקלף בייסורים איומים."
הקיץ משפיע לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש, כדברי ססיל: "חשבתי לעצמי שהחול זורם ממש כמו הזמן, ושזאת מחשבה רדודה, אבל נעים לחשוב מחשבות רדודות: הרי היה קיץ."
קינן וגרץ מוצאות בסיפור, בין השאר, את "ז'אנר חופשת הקיץ, המכיל הרפתקאות שלא יכלו להתרחש במסגרות הממוסדות, הקבועות, של ימות השנה, החל באהבות בלתי אפשריות וכלה בהרג."[5]
בגידת הזיכרון
"הייתי בת שבע-עשרה בקיץ ההוא, והייתי מאושרת בתכלית" מספרת ססיל בפתיחת הספר. היא מתענגת על זיכרונות נעימים ("מפעם לפעם בא זיכרון גופו של סיריל - זֵכר אותם רגעים - והאיץ את פעמי לבי"), ונזהרת מזיכרונות מכאיבים ("אני מקצרת בתיאור התקופה הזאת, כי אני חוששת שאם ארחיב בדברי אשקע בזיכרונות שיכאיבו לי").
בפסקת הסיום של הספר מספרת ססיל על בגידת הזיכרון, אך המשמעות שהיא נותנת למושג זה הפוכה מהמקובלת. במשמעות המקובלת בגידת הזיכרון היא השכחה, אובדן המידע שהיה אצור בזיכרון ואין יותר יכולת לאחזרו. אצל ססיל הנהנתנית, שגם לאחר מותה של אן חשוב לה לומר, על עצמה ועל אביה, "אבל אנחנו מאושרים", בגידת הזיכרון היא דווקא שמירת המידע, ועלייתם של הזיכרונות הפוגמים באושר, אלה הגורמים לה לומר "שלום לך, עצבות".
רומן בן תקופתו או גם בן תקופתנו?
קינן וגרץ מנסות לעמוד על ייחודו של "שלום לך, עצבות" ובעקבות ההכרה של ססיל, "התעללתי ביצור חי ומרגיש, לא באיזה ישות נטולת פנים" הן מציינות: "ההכרה הזאת בנוכחותו של הזולת לא כגיהנום[6] אלא כיצור שלם, חי ומרגיש, יצור בעל פנים ומבט, מישהו שיש לגלות כלפיו אחריות, היא, אולי, שהופכת את הרומן מרומן בן התקופה לרומן שיכול להיות אף בן זמננו."[5]
טל ניב מוצאת מאפיין אחר של הרומן העושה אותו רלוונטי גם לתקופתנו:
- למרות שעברה יותר מחצי מאה מאז שפורסמה הנובלה ב-1954 - והתנהגות מינית בוטה הרבה יותר מזו שמתוארת בה אינה נחשבת היום אפילו למעניינת - היא נשארה מזעזעת. לא מדובר פה במיניות של נערה מתבגרת, אלא בנובלת-מתח אפלה, שבמרכזה אשה החיה על פי חוקיה שלה, המצפצפת על מה שמצופה ממנה, המסורה לתענוגותיה, לנרקיסיזם שלה, הלוקחת לעצמה רשות לפעול בעולם כמו גבר. וזו תכונתו של "שלום לך, עצבות", העומדת במבחן הזמן.[7]
דבר המבקרים
במאי 1954, זמן קצר לאחר צאתו לאור, זכה "שלום לך, עצבות" בפרס המבקרים (Prix des Critiques) לשנת 1954. בתגובה לזכייה פרסם חתן פרס נובל לספרות, פרנסואה מוריאק, מאמר בעמוד הראשון של העיתון הצרפתי "לה פיגארו". מוריאק שיבח את הרומן מבחינה ספרותית, והישווה אותו ליצירתו של שודרלו דה לאקלו, "יחסים מסוכנים". עם זאת, הסתייג מוריאק מסאגאן וכינה אותה "מפלצת מקסימה בת 18".[8]
תרגום
הספר הפך לרב-מכר מיד עם צאתו לאור, ובשנתו הראשונה נמכרו בצרפת יותר ממיליון עותקים שלו. עד תחילת שנות השישים תורגם הספר ל-23 שפות ונמכר ביותר מ-4 מיליון עותקים.[9]
לראשונה הופיע הספר בעברית בשנת 1956 בהוצאת קרני, בתרגומה של עליזה שני. בשנת 2009 יצא לאור תרגום נוסף לעברית, מעשה ידי דורי מנור, בהוצאת "אחוזת בית".
סרט קולנוע
בשנת 1958 עובד הספר לסרט קולנוע בשם "שלום לך, עצבות", בהפקתו ובבימויו של אוטו פרמינגר, לפי תסריט שכתב ארתור לורנץ. ג'ין סיברג גילמה את ססיל, דייוויד ניבן גילם את רמון, ודברה קר גילמה את אן.[10]
קישורים חיצוניים
- פרנסואז סגאן, הפרק הראשון של "שלום לך, עצבות" בתרגומו של דורי מנור, באתר ynet, 6 בספטמבר 2009
- יותם שווימר, "שלום לך עצבות": בין תמימות לאכזריות, באתר nrg, 14 בספטמבר 2009
- טל ניב, זו שמחזיקה את העיפרון, "שלום לך עצבות", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2009
- דן לחמן, שלום לך עצבות / פרנסואז סגאן, באתר e-mago, 13.9.2009
- צבי טריגר, "יצור חי ומרגיש, לא איזו ישות נטולת פנים": על "שלום לך, עצבות" מאת פרנסואז סגאן, באתר "רשימות", 5.10.2009
- שלום לך, עצבות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ מיכאל אוהד, מדמואזל, העצבות מחייבת, דבר, 28 באפריל 1961, המשך
- ^ רות אלמוג, שלום לך פרנסואז סאגאן, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2004
- ^ כל הציטוטים מהגרסה העברית של הספר הם מתרגומו של דורי מנור
- ^ יותם שווימר, "שלום לך עצבות": בין תמימות לאכזריות, nrg , 14.9.2009
- ^ 1 2 3 שלומציון קינן ונורית גרץ, "הזולת אינו הגיהנום", אחרית דבר לספר "שלום לך, עצבות", הוצאת "אחוזת בית", 2009.
- ^ במילים אלה הן מתכתבות עם אמירתו של ז'אן-פול סארטר, "הגיהנום, הוא הזולת"
- ^ טל ניב, זו שמחזיקה את העיפרון, "שלום לך עצבות", באתר הארץ, 16 בספטמבר 2009
- ^ Heather Lloyd, "'Starlette de la Littérature': Françoise Sagan", in: John Gaffney and Diana Holmes, Stardom in postwar France, Berghahn Books, 2007, p. 181
- ^ Richard Ivan Jobs, Riding the new wave: youth and the rejuvenation of France after the Second World War, Stanford University Press, 2007
- ^ זאב רב-נוף, סאגאן בשמלת-נשף משעממת, דבר, 22 במרץ 1960
Bosley Crowther, Bonjour Tristesse (1957) - Screen: Sad 'Tristesse'; Movie Emphasizes Novel's Weakness, NY Times, 16.1.1958
